חיים ועוד חיים

חיים ועוד חיים – קייט אטקינסון

ידיעות ספרים, 451 עמ'

מתוך ויקיפדיה:

חיים ועוד חיים (באנגלית: Life after Life) הוא רומן משנת 2013  מאת קייט אטקינסון. זהו הראשון משני רומנים על משפחת טוד. השני, חיים אחרים, פורסם בשנת 2015  "חיים ועוד חיים" זכה לשבחים מצד המבקרים ובפרס קוסטה (ספר השנה).

***

אורסולה נולדת בלילה קר ומושלג בשנת 1910. ואז היא מתה ושוב נולדת או שבעצם היא לא מתה, אבל היא נולדת אך נשארת בחיים. ואז היא חווה את חייה על פני תהפוכות, מלחמות, אירועים היסטוריים גלובליים, שבתוכם היא משייטת, שותפה, אולי מנסה כסוג של "דלתות מסתובבות" לשנות מהלכי חיים, לתקן דברים, ולפעמים היא מצליחה, או שלא.

פרקי הספר נודדים בין שנים, ולפעמים הצטרכתי רגע לחזור אחורה ולבדוק, מה היה קודם בשנה הזו, אבל הספר שווה את המאמץ הקל הזה.

כל מיני שאלות עולות.

על שאלת "הבחירה החופשית". עד כמה הזמן, שמבחינתנו רץ בקו לינארי מעבר לעתיד ולא להפך, מאפשר לנו חופש כזה? או האם כל פעולה שנבחר לעשות מוכתבת מראש על ידי הנסיבות, וגם- אם תוביל לתוצאה "אחרת" כביכול, האם באמת זו תוצאה של בחירה חופשית, או שגם זה היה מוכתב מהנסיבות כפי שנוצרו קודם וכפי שהתגבשו בעקבות איזו החלטה שהחלטנו שחשבנו שנעשתה מתוך בחירה חופשית?

האם אפשר לשנות את מהלך ההיסטוריה? וגם אם נניח שכן, האם זה נתון בידיו של אדם אחד בודד? בהקשר הזה תמיד עולות שאלות גדולות כגון מה היה קורה אילו היטלר היה מתקבל לפקולטה לאמנות, או אם מישהו היה מתנקש בחייו. אבל מסקרנות השאלות האלה גם בהקשרים יותר 'קטנים', של נסיבות החיים או המוות של אדם אחד, לא מפורסם ולא עד כדי כך מרושע.

הספר גדוש ומרתק בפרטי חיים, תיאורי מקומות, מצבי מלחמה, ואנשים שמנסים לשרוד ואף לנהל חיים כמעט 'נורמליים' תחת מצבים לא נורמליים.

גן המכתבים

 גן המכתבים – אליסון ריצ'מן

ידיעות ספרים, 381 עמ'

 

את הספר הזה קראתי בזמן של אזעקות והתרעות, כספר מפלט (אסקפיזם). זאת, כי בכריכה האחורית היה כתוב: "רומן מרגש זה מתאר בכישרון את נופיה של איטליה ואת תרבותה..." איזה כייף, חשבתי לעצמי. איטליה, יין, תרבות... הסתבר שקצת דילגתי על ההמשך של המשפט שאמר "לצד תיאורי גבורה והקרבה בזמן המלחמה" וגם את העובדה שמדובר במישהי שבורחת מהגרמנים עם מסמכים מזויפים.

ובכן, זהו סיפור על אישה צעירה, לא יהודיה, באיטליה של הפשיזם של מוסוליני שנאלצת להתחבא ולברוח כשהגרמנים כובשים את איטליה, בשל פעילותה במחתרת ההתנגדות לפשיזם ולנאציזם.

אלודי צ'לנית מחוננת בת למורה למוזיקה ומוזיקאי מחונן בעצמו, חיה לה בוורונה היפה חיים נעימים כסטודנטית למוזיקה, עד שהפשיזם באיטליה (נוער "החולצות השחורות" של מוסוליני) מגיע לפתח ביתה. אביה של אלודי נאסר בשל כך שהשמיע בקול רם בפטיפון את נאבוקו של ורדי בזמן שלמטה השתוללו נערי הנוער הפשיסטי. כשהוא חוזר הביתה אחרי מסכת עינויים הכול משתנה. ואלודי מצטרפת למחתרת.

הספר נע בין שלושה צירי זמן.

אוקטובר 1943 אלודי מגיעה לפורטופינו ופוגשת את אנג'לו, רופא הכפר שמציל אותה ונותן לה מחסה. תהליך איטי ועדין של יצירת מערכת יחסים של אמון והקשבה.

אפריל – ספטמבר 1943 ורונה, משפחתה של אלודי, התהפוכות באיטליה, חנות ספרים ואהבה גדולה וקצרה.

אפריל 1934 – פורטופינו, אנו למדים על חייו של אנג'לו.

שלושת צירי הזמן מתאחדים כאשר בהווה (כלומר פורטופינו באוקטובר 1943) אנג'לו ואלודי לומדים לאט זה את העבר של זו את הכאב העמוק שצרב את נפשם, ומייצרים מערכת של ריפוי.

זה ספר עדין, רגיש, ואכן כפי שכתוב בביקורת המצוטטת בגב הספר, בהחלט סוחף. הנופים של איטליה משקפים את נופי הנפש של הדמויות, המוזיקה שזורה לאורך הספר ולמעשה ניתן לראות בה עוד 'דמות' בשלל הדמויות שאנו פוגשים בסיפור. דמות מרכזית וחשובה.

"איך בכלל שומעים מוזיקה? האם היא מקצב של שפה ללא מילים? צופן שאין לו תרגום? אלודי שומעת את התווים בתוך ראשה כמו תנודות מים. הם מתחילים באדווה חרישית. גם בצבעים היא שומעת את התווים. שטף דיו כחול חיוור או לובן אבן בוהקת. נרגע לעתים ואז מתגבר. פעימות ארוכות ומחוברות החודרות אליה בערוץ שונה לגמרי. לא דרך הראש, אלא מבעד לחלל העמוק ביותר של בטנה."

 

בעולם לא מתוקן

 בעולם לא מתוקן – מיה סביר

ידיעות ספרים, 294 עמ'

במועדון הברידג' של הקשישים נוצר קשר בין אירן, זקנה אלגנטית וגאוותנית, לבין עמרי, תלמיד תיכון בן 17 שמצלם שם סרט גמר במסגרת המגמה לקולנוע.

בתוך ימים נוצר ביניהם קשר קרוב ואותנטי, באופן שמאפיין חיים שלמים של קשר וחברות קרובה. נפתחים הלבבות, סודות שהוחבאו גם בפני בעלי הסודות עצמם, עולים וצפים. השניים חוקרים וחופרים את תהומות הנפש, והאדוות מתפשטות על פני הקרובים והאוהבים שסביבם.

"אני למדתי שהמוח האנושי גמיש מספיק כדי לעכל כל דבר, אם רק נותנים לו את הסיפור המתאים."

"כי בסך הכול – מה זה החיים? רגעים, לא יותר. הרצף, מה שהופך אותם לקו, זה בכל מקרה אנחנו עושים, וזה בכל מקרה רק בראש שלנו."

"היה שווה, החיים האלה? לחיות אותם, כי בינינו – הם די קשים. היה שווה?"

אהוב המוות

 אהוב המוות – בוריס אקונין

ידיעות ספרים – עליית הגג, 388 עמ' כולל הערות ונספח

 

התשיעי בסדרת "תיבת פנדורין" המספרת על אראסט פטרוביץ' פנדורין, אשר חוקר מקרי רצח ופותר תעלומות.

הספר נפתח בפתיח הקבוע לסדרה:

לזכר המאה התשע-עשרה

שהספרות בה הייתה גדולה,

האמונה בקדמה – חסרת גבולות

והפשעים בוצעו ופוענחו בחן

ובטוב-טעם

 

אבל הספר הזה שונה משמונה הקודמים לו, בכך שהוא מסופר דרך עיניו של סנקה סקוריקוב המכונה "סקוריק" על ידי חבריו לכנופייה. וכל פרק זכה לכותרת "איך סנקה..." (עשה כך או כך). למעשה, רק בעמ' 122 אנחנו פוגשים לראשונה את פנדורין.

התחלתי לקרוא את הספר לפני ה- 7 באוקטובר (2023), ובמשך כחודש וחצי לא יכולתי לקרוא ספר, כך שהקריאה בו התמשכה ונסחבה. בשל הנסיבות החיצוניות קצת קשה להגיד אם זה הספר או הנסיבות, אבל אני חושבת שגם וגם.

הסדרה הזו כל כך טובה, שכל ספר נקרא בשטף ובעניין, ותמיד מעבר לפתרון התעלומה הקורא יוצא נשכר עם הבנות תובנות ומחשבות.

אבל הספר הזה, הוא חריג לסדרה, ולטעמי פשוט פחות טוב, פחות מוצלח.

פחות אדבר על מה שקורה בו, יש בו הרבה רציחות, אוצר סודי ועצום, הרבה תככים ומלחמות בין כנופיות אכזריות בשכונות הקשות של מוסקווה.

הפתרון של התעלומה קצת פחות אלגנטי בעיני מאשר בספרים האחרים בסדרה.

כן אפשר להפיק ממנו תובנה אחת יפה, שכל אדם יכול לשנות את מסלול חייו, ללמוד דברים חדשים ולבחור בטוב.

אבל אם הולכים על הסדרה הזו, אז מבחינתי זה הספר שפחות תפסידו אם תוותרו עליו. יש בסדרה הזו מספיק ספרים אחרים ונהדרים, חלקם כבר נסקרו בבלוג הזה.

 

האור במקומות המסתור

 האור במקומות המסתור – שרון קמרון

ידיעות ספרים, 383 עמ'

 

מבוסס על סיפור אמיתי של סטפניה פודגורסקה, צעירה פולניה קתולית שהצילה 13 יהודים מהנאצים.

חלק מכם אולי אומרים מה שאני אמרתי כשהחזקתי את הספר. אוי לא, עוד פעם ספר שואה, אני לא יכולה לשאת את זה כבר קראתי השנה ספר שואה אחד. או שניים. שלושה?

אבל זה ספר שאין מספיק מילים לתאר כמה הוא חשוב, מרתק, קורע לב, פרוזה במיטבה.

זה מתחיל כך: "יש מישהו שם בחוץ, בחשיכה. אני פוקחת את עיני. והחשיכה היא אותה חשיכה. דף חלק. ... אבל החשיכה גם השתנתה. יש בה הד. שריד לקול שאוזניי החמיצו עד כה. יש כאן מישהו. עכשיו אני ערה."

וזה ממשיך וחוזר מנובמבר 1942  אחורה בזמן ל'לפני", לשנת 1936, אנחנו לומדים להכיר את סטפניה, את משפחת דיאמנט היהודיה שמנהלת חנות שוקולד ששם סטפניה עובדת, בימים שבהם "לא ידעתי שהפחד מגיע עם רדת החשיכה". קופצים בזמן לספטמבר 1939, הנאצים משתלטים על העיר בפולניה שבה נמצאת סטפניה, ליוני 1941, סטפניה לומדת שהיא צריכה להגן על אנשים כי אין מישהו אחר, היא לומדת לשלוט בעצביה ולהיות מאד שקולה, כדי שהיא תוכל לעשות זאת.

בשנת 1942 סטפניה רואה על פניו של קצין נאצי "את ההנאה שבשנאה. את האושר להסב כאב ולהרוג. מה שראיתי היה הרשע בהתגלמותו."

וסטפניה לומדת שהיא חיה עכשיו בגהינום. ועוד היא לומדת:

" הפחד מגיע עם החושך כששוכבים בשקט ומחכים לדפיקה על הדלת. והפחד לא תמיד הגיוני." "היא לימדה אותי שאנשים אוהבים לחלק בני אדם ולתייג אותם. יהודים. קתולים. פולנים. אבל התיוגים האלה מוטעים. החלוקה הזאת מוטעית. טוב לב. אכזריות. אהבה ושנאה. אלה הקטגוריות החשובות באמת."

לא פשוט לקחת סיפור אמיתי ולהפוך אותו לספר שאי אפשר להניח מהיד, שמטלטל את הנפש ושמציב זרקור על היבט שלא נתקלתי בו הרבה בעבר, הצד של הפולנים, הקתולים, וליתר דיוק, הצד של מי שהציל יהודים.

בספר הזה אנחנו מקבלים נקודת מבט של נערה קתולית, שלכאורה אמורה לחיות חיים בטוחים ומוגנים בתקופת שלטון הנאצים כי היא כל מה ש"נכון" באותה עת. אבל מנקודת המבט הזאת, החיים הם גהינום של פחד. אנשים הולכים ברחוב ומשפילים מבט, פוחדים ליצור קשר עין, פוחדים לדבר עם הזולת כי אולי הוא ילשין עליהם לנאצים כי הם לא אמרו בדיוק את מה שנכון להגיד. יש מחסור באוכל ואין מספיק מקומות עבודה וצריך רישיונות גרמניים כדי לקבל עבודה.שלא לדבר על מצב שבו הם מנסים להציל יהודים, מעשה שעונשו מוות. לא רק לנותן המחסה, גם לכל המשפחה שלו.

מאד לא פשוט להחביא 13 איש בדירה של שני חדרי שינה ועליית גג, שצריכים להיות מאד מאד שקטים כי הקירות דקים והשכנה שומעת וסקרנית, ויש לה קרוב משפחה נאצי, להביא מספיק אוכל לכולם מבלי שהמוכרים בשוק או שכנה יסתקרנו מה קורה כאן, כמה שתי ילדות כבר אוכלות? לטפל בדלי הצרכים.

ואז דופקים בדלת ומבשרים לסטפניה שהנאצים צריכים את הדירה שלה ויש לה שעתיים להתפנות, אם היא נשארת יירו בה. מגיעות שתי אחיות גרמניות שעובדות בבית החולים הגרמני שנפתח בסמוך, ולהן יש חברים נאצים שמגיעים הביתה כל יום, ו-13 יהודים בעליית הגג משתדלים להיות שקטים בתוך הצפיפות, הרעב, העכברושים, הפרעושים והסכסוכים שמתפתחים כתוצאה מהצפיפות. חיים של גהינום.

אבל גם חיים של טוב לב ואומץ עילאי, ושל הצלת חיים.

"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא" – סטפניה פודגורסקה הצילה 13 עולמות, ואת עצמה ואת אחותה הקטנה, ואת כל זה היא עשתה בלי הכשרה מיוחדת לפני המלחמה, רק עם לב פתוח והרבה אהבה.

הסופרת, שרון קמרון הצליחה להעביר באופן מאד מלא ומרגש, את החיים בתקופה הזו, את התחושות, הרגשות, המעשים, את ההווייה של החיים שהיתה אז.

 

הכתרה

 הכתרה – בוריס אקונין

ידיעות ספרים – ספרי עליית הגג, 418 עמ' כולל נספחי הערות ומידע שימושי

 

"לזכר המאה התשע-עשרה

שהספרות בה היתה גדולה,

האמונה בקדמה - חסרת גבולות,

והפשעים בוצעו ופוענחו בחן

ובטוב-טעם".

כל ספרי סדרת פנדורין פותחים בהקדשה הלירית הזו, מבטיחים ומקיימים.

והפעם פנדורין מסייע בחקירת חטיפה. לקראת חגיגות ההכתרה של הקיסר ניקולאי השני, הצאר האחרון לבית רומנוב, פושע מסוכן חוטף את האחיין הקטן ותובע ככופר נפש יהלום מהאוסף המלכותי ומאיים לחבל בהכתרה..

התעלומה הולכת ומסתבכת. האם הילד החטוף יימצא? האם התכשיטים היקרים יוחזרו? האם יתגלה מי הפושע המסוכן, והאם ייתפס? ומה יקרה לפנדורין?

יש בספר עוד רבדים מרתקים, מעבר לפתרון התעלומה. הסיפור מסופר מפיו של רב המשרתים של "הנסיך השני בסדר הירושה בין נסיכי הכתר", אפנסי סטפונוביץ', וכך אנו למדים לא רק על הגאונות של פנדורין בפענוח תעלומות כמעט חסרות סיכוי, אלא גם על אורחות החיים של האצולה הרוסית, מה צריך לדעת רב משרתים טוב, וכיצד מנהלים בית של אנשי אצולה רמי מעלה, וזה חלק ממש מהנה וכייפי בספר,

הנה דוגמא:
"המדמואזל איחרה לצאת ונאלצנו להמתין לה במרכבה במשך שלושים שניות תמימות (עקבתי אחרי הזמנים באמצעות שעוני השוויצרי המדויק). שמרתי על איפוק בנוכחותם של הוד נסיכותם, אולם כעת, בארבע עיניים, מצאתי לנכון להטיף לה מוסר בקצרה. לא היה לי נעים לנזוף במדמואזל דה-קליק, אבל דבר זה הוא מחובתי. אין אדם שיעז לגרום לבני משפחת הקיסר להמתין, ואפילו כמחצית הדקה."

מה שקורה במפגש שבין רב המשרתים המאד מאד מדויק ומתוקתק שכל חייו מתנהלים בסדר מופתי ועל פי כללי התנהגות מאד מאד ברורים, לבין פנדורין, אשף התחפושות והשינויים, ששום דבר בו איננו שגרתי, הוא קשר מוזר, רווי חוסר אמון ופקפוקים ועם זאת שיתוף פעולה מאד פורה, שבאופן ברור מייצר שינוי נפשי אצל אפנסי סטפונוביץ'.

"- אתה יודע מהי הטעות שלך, אפנסי סטפנוביץ'? - אמר בעייפות, עוצם את עיניו. - אתה מאמין שהעולם מתקיים ופועל על פי כללים כלשהם; שקיימים בו משמעות וסדר. ואני, לעומת זאת, הבנתי מזמן: החיים אינם אלא תוהו ובוהו. אין בהם כל סדר וגם אין כללים בכלל. - אולם אתה עצמך מותיר רושם של אדם בעל כללים נוקשים – לא התאפקתי ועקצתי אותו, מביט בפסוקת המושלמת בשערו אשר נשמרה בשלמות-יופיה למרות כל ההרפתקאות והזעזועים. – כן, יש לי כללים. ואלם אלה הכללים הפרטיים שלי, שהמצאתי לעצמי, ואינם מיועדים לאף אחד אחר בעולם. שהעולם ינהג כמנהגו – ואני אנהג כרצוני, עד כמה שהדבר אפשרי. הנהגת כללים משלך, אפנסי, שונה מן השאיפה להסדיר את כל הבריאה, ומהווה רק ניסיון לארגן איכשהו את המרחב הנמצא בסמוך אליך."

וזה מה שאפנסי חש כשהוא שומע את הדברים: "במשך כל חיי חרדתי מפני האפשרות להיקלע למצב מביש ולאבד בכך את כבודי העצמי. מה יישאר לי אם כבודי יוחתם? מי אהיה אז? איש חסר תועלת, בודד ומזדקן, אדם שביזבז את חייו לריק ולא ברור לאיזו מטרה."

ובאמת, מי אנחנו, מתחת למסכות שבחרנו לעצמנו במהלך החיים, כדי לעבור אותם בתחום אזור הנוחות שלנו? ועד כמה החיים שלנו עוברים תוך מימוש המהות האמיתית שלנו שמתחת למסכות האלה?

וזה החלק בספרים של אקונין שהוא פשוט פנינה בפני עצמה. ספרות בלשית שמשלבת פרוזה משובחת, ומעוררת הרבה מחשבה.

תיירי הזמן

 תיירי הזמן – עדי ענבי

ידיעות ספרים, 264 עמ'

 

פיזיקאית צעירה מאמינה שמצאה הוכחה לכך שאלברט איינשטיין פיתח תיאוריה שיכולה להוביל למסע אמיתי בזמן. בדרך למצוא את המשוואה הגנוזה, לחזור בזמן ולהציל את אבא שלה שנפטר בהיותה ילדה, היא מפוטרת מהעבודה, מנודה מהאקדמיה, פוגשת אנשים שונים ואף משונים ויוצאת למסע גם במרחב וגם בזמן. עוברת הרפתקאות שונות ואף מאד מסוכנות, ומסיימת לא כמו מי שהיתה כשהתחילה במסע הזה.

הכריכה האחורית מבשרת שזהו "מותחן בדיוני בהשראת מאורעות היסטוריים אמיתיים". אינני יודעת מה אמיתי בענייני איינשטיין והמשוואות, אבל בטח שהיו בהיסטוריה האמיתית נאצים וזה.

הרבה שנים אני מתעניינת וקוראת וחושבת על הנושא של הזמן. בפיזיקה, במטאפיזיקה, במיסטיקה, בדתות. אני מתה על מטאפיסיקה, וכל העניין של מסע בזמן, בין אם זה "חץ הזמן ונקודת ארכימדס" של היו פרייס (למיטיבי לכת, עצרתי באמצע הדרך, האמת), ספרי מד"ב, פנטסיה (הרמיוני גריינג'ר ו"מחולל הזמן" מעורר הקנאה שלה), סיפורים קצרים של אלכס אפשטיין כמו זה: "הנוסע בזמן הרחיק והגיע ללוויה של עצמו. הוא נזהר בכבוד הפרדוקסים. ביציאה מבית הקברות רק לחש לאשתו הזקנה, ״מחר שוב אתאהב בך ממבט ראשון״. ועד סדרת "בחזרה לעתיד" השטותניקית והנהדרת.

אז ניגשתי לספר בהתלהבות ובשמחה.

וקראתי את הספר בשטף וסיימתי אותו ממש מהר.

אבל.

מבחינתי, ספר כייפי הוא כייפי כשאת מסיימת אותו ונשארות לך מחשבות חכמות בראש. וזה, לא כל כך קרה. זה נשאר כמו הקצף על החול כשהגלים חוזרים לים. כלומר, קראתי אותו בערב של כייף, עם מוזיקת בלוז ברקע וכוס יין, כמובן, והלכתי לישון ממש מאוחר כי רציתי עוד פרק, ואולי רק עוד אחד וזה.

אז הספר הזה הוא כזה, כן, כייף לקרוא אותו. אבל בסוף מה נשאר? לא הרבה. הדברים נפתרים קצת בקלות רבה מדי, הסוף קצת מדי אופטימי, וזה קצת ניו אייג' של מסעות בזמן, במקום הדבר האמיתי.

עם זאת, נהניתי בקריאה, וכן אמליץ עליו כספר כייפי במיוחד בקיץ החם שכזה. שבו לכם במזגן עם – טוב, נו, בירה קרה, קולה, מים, לא משנה, ותהנו.

 

נפש ערומה

 נפש ערומה – עדה למפרט

ידיעות ספרים, 291 עמ' כולל מילון מושגים, רשימת מקורות, מפתח

 

כריכה אחורית:

"נפש ערומה" הוא מסע אישי- מדעי חושפני וחסר עכבות בו פורשת פרופסור עדה למפרט, את סיפורה האישי והמדעי בעקבות נסיונה להבין את נפש האדם. מסע זה כולל חידושים ומחקרים מרחיקי לכת שלא פורסמו מעולם ועוסקים בקשר שבין גנטיקה, אבולוציה, וחקר המוח להבנת יסודות מהותיים בקיומו של האדם. בעיות נפשיות שכיחות כמו חרדה, דיכאון, אנורקסיה, מניה-דפרסיה, מוצגות כמנגנונים אבולוציוניים בריאים וחשובים, שבנסיבות ייחודיות של תורשה וסביבה יוצאים מהמינון והתזמון הנכונים. למפרט גם מותחת ביקורת חריפה על הפסיכולוגיה הרווחת, שמתעלמת מהישגי המדע ומציעה במקומה פסיכותרפיה הנשענת על ידע מדעי ועל האמנות, שקולעת במדויק אל נימי הנפש הדקים, ודוברת את שפתם.למפרט, חוקרת בעלת-שם לפסיכולוגיה אבולוציונית מזמינה את הקוראים להכיר את הישגי המדע בהבנת הנפש האנושית בד בבד עם ההיכרות איתה עצמה: בדידות ילדותה בקיבוץ, חווית אונס שהושתקה, ידידות קרובה עם המשוררת דליה רביקוביץ` לאורך שנות מחלתה ועוד. 

סקירה:

זהו ספר מדעי, במובן של הסברים מדעיים מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, להיבטים שונים של נפש האדם. במישור הזה זהו ספר מרתק, שמציג מחקרים וניסויים ומסקנותיהם לגבי האופן שבו המוח שלנו פועל, ואיך זה משפיע על רגשותינו, מחשבותינו ותחושותינו.

מן הסתם, זה לא חומר קליל לקריאה. מה שהופך את הקריאה בספר לסוחפת ומרתקת, הוא השילוב המיוחד במינו שפרופ' למפרט מייצרת בין האישי לבין המדעי. סיפוריה על ילדותה, על בדידותה, על הצורך שלה באהבה הורית שלא קיבל מענה בגלל אופן החינוך בקיבוץ דאז, ובגלל האופי והנסיבות של הוריה, על המשך חייה על בחירותיה ואהבותיה, הופכים את הספר למשהו שלא ניתן לעמוד בפניו, וזה ממש לא מובן מאליו בספר שלא מתבייש לדבר על אמיגדלה והורמונים וגנים והמיספרות במוח.

הספר מורכב מפרקים שכל אחד מהם עוסק בהיבט אחר של החיים האנושיים וכותרתם: נפש, אדם, יצר לב האדם, תורשה וסביבה, שייכות, פרדה, כאב חרדה ודיכאון, הפרעות נפש, גברים ונשים, גנבה, יופי, חמלה, דומה ושונה, מציאות ותרגומה, תכלית, כיסופים, דת, אידיאולוגיות, פסיכולוגיה.

בהיותה פסיכולוגית אבולוציונית, אולי זה לא יפתיע שהעמדה שלה ביחס לפסיכולוגיה הקלינית היא שלא מדובר במדע, אלא בבלוף הגדול של המאה העשרים. אפשר כנראה גם להבין את ההסתייגויות של למפרט גם מדת ומאידיאולוגיה.

אבל מה שמעניין הוא ההסברים שמלווים את העמדות שלה ביחס לכל אחד מהפרקים. למשל, בפרק על אידיאולוגיות מנתחת למפרט את השנאה ליהודים, ומזכירה לנו שעוד הרבה לפני הנאצים, היה מישהו שרצה להשמיד את כל היהודים ואפילו הביא את הממלכה שלו להחלטה מפורשת על פתרון סופי – המן. והסיבה לשנאה ליהודים לאורך הדורות, אומרת למפרט היא הנטייה לבדלנות. ללכידות חזקה החוצצת בין היהודים לבין כל האחרים.

אחד הפרקים המרתקים בעיני הוא "מציאות ותרגומה". הנושא של שפה, תרגום של חוויות למילים או תרגום משפה לשפה, השפה כמקשרת בין בני אדם אבל גם כיוצרת חיץ בפני תקשורת אמיתית של רגשות, הוא דבר שמאד קרוב לליבי ומרתק אותי כל השנים. למפרט מזכירה לנו שהקליטה שלנו את המציאות האובייקטיבית היא מאד מאד מצומצמת לטווח החושים שלנו, וגם זה נתון לפרשנות ולתרגום של החלקים במוח האחראים לקליטה של כל אחד מהרשמים. הנה כמה ציטוטים מתוך הפרק:

"המוח מתרגם את המציאות לתחושות, לרגשות, למילים, בסדר הזה, ובלוח זמנים זה, ומה שיש לנו מן המציאות אינו אלא תרגום."

"תרגום אינו מציאות. תרגום הוא תרגומה של המציאות."

"תשעים וחמישה אחוזים מן החומר שמרכיב את העולם אינו נגלה לעינינו, ואף לא לאפנו, לעורנו, לאוזנינו, ללשוננו, וגם לא לשום מכשיר טכנולוגי. זה החומר האפל. לא זו בלבד שאנו נזקקים לתרגום מתמיד של המציאות, ולתרגום על גבי תרגום כדי להיות גם מודעים לה, אלא שתשעים וחמישה אחוזים ממנה אינם קיימים בעבורנו כלל."

"תרגומים של חלקי מציאות הם מה שניתן בידינו כדי לפלס לנו דרך בעולם שהוא, ככל הנראה, עצום ממדים ועשיר גוונים עד בלי די."

 

אני אעצור כאן, למרות שיש לי הרבה מאד סימוני מרקר צהוב בתוך הספר. ממליצה בחום.

גן של התחלות חדשות

 גן של התחלות חדשות – אבי וקסמן

ידיעות ספרים, 338 עמ'

 

הספר עוסק בלילי, שהתאלמנה מבעלה, כשזה נהרג בתאונת דרכים, ממש ליד ביתם, ונותרה לגדל את שתי בנותיהם, בנות השבע והחמש. ילדות נבונות ומקסימות, אנאבל בת השבע בוגרת מכפי גילה, וקלייר בת החמש שרוצה להתחתן עם פרנק, הכלב החמוד שלהן (שיש לו תולעים). בנוסף, אנו פוגשים את רייצ'ל, אחותה הצעירה של לילי, שעוזרת לה לתמרן בין גידול הבנות לעבודתה כמאיירת של ספרי לימוד, ועושה מאמצים להוציא אותה מארבע שנות אבל ולהתחיל בחיים חדשים.

לילי מקבלת משימה בעבודה, לאייר סדרה של ספרי ירקות ולצורך כך היא נשלחת לקורס גינון בגן הבוטני של לוס אנג'לס, שאליו היא מצרפת את אחותה ובנותיה.

מה שקורה הוא, שלילי מגלה שעבודה פיזית בגינון והקשר לטבע יכולים להיות מאד מאד מתגמלים מבחינת תחושת הרוגע והאושר, מתחילים להיווצר קשרי חברות בין המשתתפים בקורס, ובינתיים הרבה שינויים מתרחשים בחיים של כולם.

הספר מצחיק מאד, ובו בזמן גם שובר לב, שובה את העין, חכם וגם מתחכם. הוא כתוב בשפת דיבור, כלומר אם את מאיירת קולית מלוס אנג'לס שלא שמה דאם. נקרא בשטף ובכייף ומשאיר מחשבות.

הנה מה שלילי מספרת על בעלה המנוח, או במילים אחרות, על איך שבחיי היומיום אנחנו שוכחים להעדיף את מה שחשוב, שוכחים מה באמת חשוב:

"אחר כך הוא היה פוצח בדברי תוכחה על יותר מדי חפצים, יותר מדי בלגן, ומבוסס בים הקטן של הגרביים שהשליך ומכשירי האלקטרוניקה שלו. כמה התחרטתי שבזבזתי זמן במריבות איתו. לו רק יכולתי להמיר את הזמן שהשקעתי באיסוף גרביים ובתלונות, בעוד נשיקה, או אפילו בחמש דקות של ישיבה משותפת בסלון ושתיית קפה, הייתי עושה את זה בן רגע. עכשיו רצפת חדר השינה ריקה מגרבי גברים ותחתוני בוקסר, והיא בטח מתגעגעת אליהם בדיוק כמוני."

וזה מה שקורה כשלילי, שהיא חכמה וצינית ומצחיקה ומאד מאד חושבת, ומלאה בביקורת עצמית מגלה את העולם של החושים כשהיא שותלת שתילי עגבניות, ומחליטה להפסיק 'לחפור' ופשוט לחפור:

"אחרי ששתלתי אחת או שתיים, גיליתי שזה מוצא חן בעיני, חוץ מזה שתילי העגבניות הדיפו ריח טוב. לא ריח נחמד אלא ריח מעניין, מפולפל וירוק. הרחתי אותו על ידי ובאוויר שטוף השמש. פתאום תפסתי שכל החושים שלי פועלים יותר מהרגיל ואולי זה הסביר למה לא זמזמה לי במוח הפרשנות הרגילה עם הביקורת העצמית. קלטתי נתונים מידי, מעיני, מאוזני ומאפי. שאלתי את עצמי למה זה כל כך מרגיע כשבעצם מדובר בפעילות פיזית. בטח היה פה איזה לקח מטפורי, אבל לא התכוונתי לחפש אותו. לראשונה זה שנים התכוונתי להפסיק לחשוב ופשוט לחפור באדמה."

הפיתוי של גרייסי

הפיתוי של גרייסי – סנטה מונטיפיורי

ידיעות ספרים, 390 עמ'

 

כריכה אחורית:

לעולם אל תוותרי על החלומות שלך, לא משנה כמה זמן חיכית שהם יתגשמו...

מודעה על קורס בישול בלב טוסקנה מושכת את תשומת לבה של גרייסי ברטון, אישה שכבר למעלה מ-40 שנה לא נסעה לשום מקום. דחף שהיא לא מצליחה לעמוד בפניו גורם לה להחליט לצאת למסע, על אף שהדבר יעלה לה בכל חסכונותיה.

מי שמופתעת יותר מכול מהמהלך היא בתה של גרייסי, קרינה, אישה כה עסוקה עד שאין לה זמן לבקר את אמה, או לבלות זמן עם בתה בת ה-17, אנסטסיה. שלוש הנשים התרחקו כל כך זו מזו עד שהן מרגישות כמעט זרות. קרינה ואנסטסיה מחליטות להצטרף לגרייסי לטיול הפתאומי אל הגבעות עוצרות הנשימה של קוֹלָדוֹר, שם נאלץ הרוזן טַנְקְרֵדִי בָּסָנֵלִי לפתוח את ביתו לאורחים בתשלום.

אך מתחת לפני השטח הדברים מורכבים יותר; גרייסי שומרת בסוד את החיים יוצאי הדופן שהיו לה בטרם הקימה משפחה, וכשהיא פוגשת שוב באהבה שאיבדה ובטרגדיה שטלטלה את עולמה ושיגרה אותה בחזרה לאנגליה, עולה התהייה: האם יצליח הקסם של איטליה לעורר לתחייה את רוח ההרפתקנות שלה ויגרום לה לשוב ולפתוח את לבה?

 

סקירה:

טוב, בדיוק כמו שזה נשמע, זה ספר שקריאתו קולחת. נקרא בשטף ומעניין וחביב מאד. וכן, קראתי את כולו ולא נטשתי באמצע למרות שהשלד של הסיפור הוא בדיוק כמו הרבה סיפורים של סוד משפחתי שהולך ונחשף. שלא לדבר על טירות ורוזנים.

אבל, תקשיבו, לפעמים 'מותר' גם לקרוא ספרים נחמדים שהם פשוט מעניינים ושוטפים, ולא מייצרים איזה אתגר מחשבתי יוצא דופן.

והספר הזה ממש נחמד. סנטה מונטיפיורי מיטיבה לתאר נופים וטעמים וריחות, ובאמת אפשר לקבל מהספר את התחושה של המגורים באנגליה הערפילית והגשומה, ושל מה שיש לאיטליה להציע עם השמש החמה והצבעים הנפלאים והאוכל והיין שפותח את הלב.

דבר אחד בטוח שהספר הזה עושה, הוא לעורר חשק עז לנסוע לאיטליה. "אלוהים נתן לאיטליה את האקלים הכי טוב בעולם, את האוכל הכי טעים, את האמנות והארכיטקטורה הכי יפות ואנשים שהם חמים ונדיבים כמו השמש."

דבר נוסף שהספר עושה, הוא להראות עד כמה בן אדם יכול לנהל עשרות שנים מחייו לכוד בתוך תפיסת מציאות שלא בהכרח נכונה ומעוגנת במה שבאמת קרה, ולחיות על בסיס התפיסה השגויה הזו, עד ש(אם יש לו מזל) משהו מנער אותו כדי לפקוח עיניים ולראות מציאות שונה ולאפשר לעצמו להיות מישהו אחר או לחזור להיות מי שהוא היה לפני שהעובדות שהוא חשב שהן מציאות כרכו אותו בתוכן ללא מוצא. ואז יכול להתברר שהאנשים שהכירו אותך בצורה מסוימת לא כל כך מתלהבים כשאתה מתנהג באופן שונה מהמצופה ממך, וזה מה שקרה ל'חברות' של גרייסי בעיירה הקטנה בדבון, אנגליה, כשהיא מחליטה בנחישות לנסוע לאיטליה לפתע פתאום.

עוד דבר מעניין יש כאן הוא הנושא של שיקום ושחזור יצירות אמנות שמדובר בו כאן כפרשנות. "העבודה שלי היא לשקם את היצירה ולשחזר אותה קרוב למקור ככל שאפשר. יש גבול למה שאפשר לעשות כדי לפרש נכון מה שהיה ביצירה המקורית. כדי לעשות את זה צריך סבלנות והבנה, כמובן, אבל מעל הכול, יכולת לפרש. זו מהות העבודה של המשחזר."

ובסיכום, איטליה, פסטה, יין, שמש, ציורים, אהבה, משפחה, מה עוד אפשר לבקש מספר כייפי?

הבעל של שתינו

 הבעל של שתינו -גריר הנדריקס ושרה פקאנן

ידיעות ספרים,373 עמ'

 

כריכה אחורית:

כאשר תתחילו לקרוא את הספר הזה ודאי תהיו בטוחים שאתם יודעים מה הסיפור.

מן הסתם תחשבו שזה הסיפור הקלאסי על אקסית קנאית שמפתחת אובססיה כלפי המחליפה שלה, אישה צעירה יותר ויפה יותר, אשר עומדת להינשא לגבר שהיה שלה.

בטח תגידו שמשולש האהבים הזה די שגרתי. שעליתם על המתכונת מהעמוד הראשון.

אז זהו, שלא. הספר הזה לא דומה לשום מותחן שקראתם.

 

קריאה שלי:

עצה אחת: אחרי שתסיימו את הספר, תחזרו לקרוא את העמוד הראשון.

כי זה כתוב כל כך מתוחכם, שגם אני נפלתי בפח, עד לרגע שבו קולטים מה קורא כאן. השזירה של הסיפור, בין העבר וההווה, בין כל הדמויות, היא פשוט – ובכן, מתוחכמת.

וזה כתוב כל כך טוב.

וזה מותח. ומעניין. ומעורר מחשבה.

ואני לא רוצה להגיד יותר מזה כדי לא לקלקל.

אני אגיד רק את זה: זה שהספר קריא מאד, נקרא בשטף, מותח, ומרתק, לא אומר שהוא לא מדבר על נושא חשוב ומבקש להפנות תשומת לב לעניין הזה. האמת, גם כשהיא לא נוחה או נעימה, היא תמיד האופציה הנכונה והטובה יותר, מאשר להמשיך להשלות את עצמנו.

וזהו, אסגור כאן כדי לא לספיילר.

תהנו.

ספר נוסף של הסופרות שקראתי:

אנונימיות מובטחת

אי סבירות האהבה

 אי סבירות האהבה – האנה רוטשילד

ידיעות ספרים, 495 עמ'.

 

כריכה אחורית:

לא מכבר סיימה אנני מקדי מערכת יחסים ארוכה והיא לכודה בעבודה ללא אופק, בתפקיד שפית של משפחת סוחרי אמנות יהודים בלונדון. תוך כדי חיפוש מתנת יום הולדת למאהבה החדש בחנות יד שנייה מוזנחת, לוכדת עינה בין גיבוב הגרוטאות ציור ישן ומלוכלך והיא רוכשת אותו. אנני מזדרזת לשוב לביתה כדי להכין ארוחה זוגית מפוארת, אבל הגבר לא מגיע והמתנה נשארת אצלה ומעלה אבק.

הציור שרכשה נקרא אי-סבירות האהבה, יצירת מופת אבודה של אנטואן ואטו, מן הבולטים והמשפיעים בציירים הצרפתים של המאה השמונה-עשרה. עד מהרה אנני נשאבת לתוך עולם האמנות ומגלה שהיא נרדפת על ידי גדודי מתעניינים שיעשו הכול כדי לזכות בתמונה שמסמלת בעיניהם את תקוותיהם ואת חרדותיהם הגדולות ביותר. בחיפושיה אחר זהות התמונה, אנני חושפת כמה מהסודות הכמוסים בהיסטוריה האירופית – ובעשותה זאת, היא לומדת על עצמה ועל האפשרות להיפתח שוב לאהבה.

 

קריאה שלי:

אמנות. איזה עולם מופלא היא פותחת בפנינו. "האמנות גורמת לבני תמותה להרגיש קרובים לעולם הבא". לצרוך אמנות, במוזיאונים, בגלריות, בכל מקום, הוא משהו שממלא את נפש האדם באנרגיה ובתחושה של הנשגב, בהתקרבות אל תוך עצמו.

"הוא רצה לספר לווילר על הגברת שמזה שישים שנה מגיעה למוזיאון כדי להתבונן בתמונה של קנלטו מפני שהזכירה לה את אהובה שנפל, אך לא נשכח, במלחמת העולם השנייה. או על מבטי היראה של הילדים כשהם מתבוננים בציור "ויסלג'קט", ציור של סוס בגודל טבעי מאת ג'ורג' סטבס. הוא תהה אם וילר יאמין שישנם מבקרים שבאים פשוט כדי למצוא חלל התבוננות שקט הרחק מהשעמום והלחץ של חיי היומיום, או שאחרים ראו בתמונות הללו מגדלורי תקווה מכיוון שהן הראו שהמאבק האנושי הוא אינסופי ואוניברסלי."

המאבק האנושי להשאיר חותם, לדבר על מה שאי אפשר למצוא לו מילים, להצטיין כל כך ולעשות עבודה איכותית מאד, שתביא לביטוי את כישרונותיך באופן עילאי.

אנני אוהבת לבשל. אבל היא לא סתם אוהבת לבשל, היא אוהבת ליצור ארוחה שהיא כולה אווירה, ארוחה שמשקפת תקופה, או נושא, והיא יצירתית מאד. האם היא תוכל למצוא דרך להיחלץ מנסיבות חיים לא פשוטות ולהצליח בתחום הזה?

אנני מצאה תמונה מלוכלכת בחנות מוזנחת, מה הסיכוי שזו בעצם יצירת מופת, של צייר חשוב, שהתחיל את תנועת הרוקוקו?

"תראי איך הצייר הניח את הצבע כדי להעניק אפקט של אור שזורח ממנה בעדינות. תראי איך הוא השתמש בחמש נגיעות צבע כדי ליצור את פניו של האיש, אבל אנחנו יודעים בדיוק מה הוא מרגיש. אנחנו זה הוא, אנחנו כמעט יכולים לטעום את תשוקתו ואת ייאושו."

מציאת התמונה פותחת מעגל של חיפושים, תככים, וסודות שהולכים ונחשפים.

מה מסתתר מאחורי הרצון העז, הבלתי מוסבר, של משפחת סוחרי האמנות היהודים שאנני עובדת עבורם, דווקא בציור הזה? ואיך זה מתקשר עם יהדותם, עם הרקע של שואה שעברה על משפחתם?

"להיות יהודי זה כמו שיש לך צל שנוכח תמיד ומטיל צורות שונות בהתאם לסיטואציה." איזה תיאור מרהיב של מה זה להיות יהודי.

רוטשילד כותבת חכמה, רגישה, ובקיאה מאד בתחום עליו היא כותבת. היא לא חוסכת שבטה מעולם האמנות – כך היא כותבת על אחד מהאנשים העוסקים בתחום: "הוא הפך לעוד אחד שיודע את המחיר של כל דבר ואת הערך של כלום."

רוטשילד לא חוסכת שבטה בכלל מבני האדם, עם מניעיהם האפלים ובו בזמן מניעיהם הנאצלים ביותר. לכן הדמויות שהיא כותבת הן כל כך משכנעות, ולכן הספר כל כך מעורר מחשבה.

גם התמונה מדברת מדי כמה פרקים ומספרת על ההיסטוריה שלה, ועל הצייר שצייר אותה ה"אדון" שלה. ומה שבאמת חשוב, היא אומרת, זה שאמנים מזכירים לבני אדם מה באמת חשוב.

 

ספר נוסף של האנה רוטשילד שקראתי: בית טרלוני