לפני שהקפה יתקרר

 לפני שהקפה יתקרר – טושיקאזו קאוואגוצ'י

כנרת זמורה, 191 עמ'

 

אם היה זה אפשרי לחזור אחורה בזמן, לאן הייתם רוצים לחזור? את מי הייתם רוצים לפגוש? מה הייתם רוצים לשנות?

ישנו בית קפה קטן בסמטה צדדית בטוקיו, ממוקם במרתף ללא חלונות, שקירותיו בצבע חום אדמדם (ספיה), שלושה שעונים גדולים תלויים על הקיר ולא ניתן לדעת מה באמת השעה, מאוורר תקרה מסתובב לאיטו, ולמרות החום בחוץ, בפנים תמיד קריר ונעים ללא מזגן.

בבית הקפה הזה מנהל בית הקפה, אשתו ובת דודו, וגם אישה מסתורית שיושבת כל היום ושותה קפה, לבושה בבגד שלא תמיד מתאים לעונה. ואנשים קבועים שמגיעים לשתות קפה.

האגדה המקומית מספרת שבבית הקפה הזה יש אפשרות לחזור אחורה בזמן, אבל יש לכך שורה של כללים מעצבנים, שאחד מהם הוא, יש לסיים לשתות את הקפה לפני שהוא יתקרר, ובכך המסע בזמן מסתיים. ויש עוד כלל, החזרה בזמן לא משנה את ההווה. מה שקרה לפני שחזרת בזמן קרה, ויקרה ולא משנה מה תעשה. ובכן, האם יש טעם בחזרה בזמן?

הספר הזה חוקר את השאלה הזו בסדרה של ארבעה סיפורים השלובים זה בזה, שלאורכן אנו לומדים להכיר יותר ויותר את אנשי בית הקפה ומבקריו הקבועים, את הכללים הנוקשים ואת האפשרויות שנפרשות, והן לא מה שהיינו חושבים מלכתחילה.

זהו ספר מתוק ומריר ומלא קסם, שנקרא כמו סיפור אגדה, או פנטסיה (או ליתר דיוק, ריאליזם מאגי), אך גם מעורר מחשבה, מביא לביטוי הבנה פסיכולוגית של בני האדם, עם הרצונות, היכולות, השריטות הקטנות או הגדולות שלהם, ומה שאפשר ויכול להיעשות על מנת לשנות, לאו דווקא את המציאות אלא את אופן התייחסותנו אליה.

 

 

עקרון אי-הידיעה

 עקרון אי-הידיעה – אופיר ינקו

384 עמ', כולל מונחון, רשימת איורים וביבליוגרפיה

 

בתמצית, הטענה המרכזית בספר היא, כי אין אפשרות באמת לדעת את המציאות לאמיתה ולכן יש לקבל את אי-הידיעה, את אי היכולת לדעת, כי זה מה שיש.

דון מיגל רואיס מסביר ב"ארבע ההסכמות" שבני האדם חולמים, כל הזמן, ויצרו חלום חיצוני גדול שנקרא חלום החברה, חלום של משפחה, של קהילה, של עיר, של ארץ, של פלנטה. אנחנו לא רואים אמת, מפני שכל האמונות השקריות שנמצאות בתודעתנו פורשות מסך בינינו לבין המציאות. איננו יכולים לראות את המציאות כיון שעינינו ממוסכות באמצעות תודעת החלום.

מאבל כץ, בספרה "הו'אופונופונו עקרונות לחיים", מסבירה שאנחנו מאמינים שעלינו למלא את מוחנו בידע, כך שכל תחושת הזהות העצמית שלנו מבוססת על התפיסה שמוחנו נועד לאגור ולהבין מידע. היא מוסיפה, שעלינו להכיר בתבונתנו הטבעית שאין מקורה בידע.

בקבלה מדובר על הסתר פנים של אלוהים, אשר איננו מגלה עצמו, ו"אלא שאנו שראייתנו מוגבלת במקום ובזמן, איננו מסוגלים לראות מעבר לכאן ועכשיו, איננו יכולים לראות את צירוף הגורמים והנסיבות מעבר למקומנו ולזמננו. רק במרחק של זמן יש לנו יכולת להתבונן בצירוף המקרים ולראות את יד ההשגחה העליונה המכוונת אלינו מלמעלה. ואם אלוהים מייצג את האמת, את המציאות לאמיתה, אז הנה המסר, יש אמת לאמיתה אך היא נסתרת מאיתנו.

ובכן, שאלת החיבור בין מידע, ידע, מציאות, אמת היא עתיקה כמו האנושות.

אך ינקו אינו מגיע אליה מהכיוון הרוחני, אלא מכיוון כמו-מדעי, בניתוח של תבניות הידע והמידע, של המדווחים על המידע (עיתונאים, היסטוריונים, פסיכולוגים וכד'), על חסמי המידע ואמינות המדווחים. לגישתו, בין הדיווח לבין המציאות שאליה הוא מתייחס, עשוי להתקיים פער הנובע מחסמי המידע של המדווח ומליקויי המדווח, מהאג'נדה של המדווח ומהאג'נדה של מקבל המידע.

ינקו טוען, שיש מציאות אחת ויחידה, יש אמת אחת ויחידה, אבל הוא מערער על האפשרות לדעת את מה שהתרחש במציאות, כשברוב המקרים (אם לא כולם) מתקיימים התנאים שמתאר עקרון אי-הידיעה. המציאות היא מה שקרה, ולא מה שעוצב על ידי התפיסה האנושית. וכאשר אין לנו אפשרות לדעת מהי האמת – ולטענת ינקו זה המצב ברוב הדברים החשובים, שמחוץ לדברים היומיומיים והנגישים לנו, אז בואו פשוט נקבל את אי-הידיעה.

יש במסר הזה משהו מטלטל, כיון שאנחנו בנויים לרצות לדעת, להאמין שיש אמת, שיש מציאות שאפשר לדעת אותה. לחקור ולשאול ולברר ולהגיע לדעת ותבונה.

אבל, זה לא חדש. בסרט ראשומון של אקירה קוראסאווה משנת 1950 מובאות ארבע עדויות לאותו אירוע, שפשוט נראה אחר לגמרי דרך עיניהם של ארבעה עדים. הסרט שראיתי לפני שנים רבות השאיר עלי רושם עז, ולאורך תחילת הספר חשבתי לעצמי שוב ושוב, ראשומון, ואכן בעמ' 128 ינקו מתייחס לסרט זה.

הספר מכיל שלושה חלקים. בחלק הראשון מוצבת התיאוריה של עקרון אי-הידיעה. למען האמת זה חלק די מתיש וכביכול "טכני" באופיו, כיון שכאן מונחות אבני היסוד של התיאוריה של ינקו. מובא הפירוש למה זה "ידע" מה זה "מידע" ומה ההבדל ביניהם, הגדרה של סוגי מדווחים, סוגי אמינות של מדווחים, בעיות וקשיים בסיווג מדווחים ובהבנת ההבדל בין דיווח לבין מציאות. מן הסתם יש צורך בהצגת תבנית החשיבה שמובילה לגיבוש העיקרון, אבל יתכן שאפשר היה מעט להקל. עם זאת, ינקו מקליל מעט את כובד החלק הזה באמצעות איורים שממחישים חלקים בתיאוריה שלו, ופה ושם זרועות אמירות במשלב שפה מעט נמוך יותר מה שהופך את הטקסט ליותר ידידותי.

בחלק הראשון היו לי "ויכוחים" עם הטקסט, או אולי לא ממש ויכוחים, יותר דיונים, מחשבות, שאלות, סוגיות, ואכן החלק הזה זרוע בהרבה הערות בעפרון בצידי הטקסט. פחות קריטי להיכנס כאן לדיון או לוויכוח עם אבני התיאוריה, כיון, שלדעתי האמירה העקרונית והבסיסית של ינקו, איננה חדשה במישור העקרוני, אם כי לא זכור לי שנתקלתי בניתוח 'מדעי' ואקדמי כזה לדברים.

ינקו מסביר, שכיון שלא ניתן לדעת על המציאות, הרי שכל מידע שמדווח על ידי גורם כלשהו, הוא למעשה סיפור, כלומר מידע שאין אנו יכולים לדעת באיזו מידה הוא משקף את המציאות. דוגמא לסיפור כזה היא "הדיאטה הים-תיכונית מפחיתה את הסיכון למחלות לב". אלא, שכיון שמדובר במערכת האנושית שהיא מורכבת ביותר, לא ניתן באמת לשייך תוצאה מסוימת לפעולה מסוימת דווקא, ויתירה מכך הרי לא ניתן לערוך ניסוי שבמסגרתו אותו אדם ינהל תפריט תזונה ים תיכוני ובמקביל תפריט תזונה של ג'אנק פוד, ואז נוכל להשוות את התוצאות. על כן, מדובר בסיפור. אמנם פופולרי, אבל – כאמור, סיפור.

בחלק השני של הספר מוצגות דוגמאות לסיפורים נפוצים שההתייחסות אליהם היא כאל שיקוף של המציאות. כאן ינקו מנתח את סיפורי ההיסטוריה, סיפורי הדינוזאורים, סיפור דוד וגוליית, סיפורי המדינה הדמוקרטית (!), פסיכולוגיה, פרשנויות ופירושים, בריאות, ועוד.

אנו חיים בעידן שבו העולם מייצר כמויות אדירות של מידע, באינטרנט, טלוויזיה, עיתונים, ספרים, שיחות, רעיונות שמופצים ברשתות החברתיות. איך מתמודדים עם כמויות המידע העצומות האלה? אבל גם כשקולטים מידע, איך מתמודדים עם הרעיון שחלק מהמידע, אולי רובו, אולי כולו, איננו משקף מציאות עובדתית אמיתית, אלא הוא למעשה סיפור, כפי שינקו מגדיר לאורך הספר?

ובכן, טוען ינקו, בתמונת המציאות שלנו משמשים הסיפורים תחליף לידע, והאמונה מספקת כדי למלא את החללים בידע. הסיפורים משמשים מכנה משותף שמחבר אנשים ממקומות שונים ומתרבויות שונות, כאן אנו חוזרים לחלום המציאות של דון מיגל רואיס ושל ההואופונופונו...

עם זאת, ינקו מדגיש כי כאשר אנו מכירים בכך שדיווח מסוים הוא סיפור ותו לא, המשמעות איננה שלילת מה שמסופר בו, אלא הכרה באי-האפשרות שלנו לדעת מה באמת התרחש במציאות (עמ' 310).

כאמור, החלק הראשון בספר שהוא "טכני" במהותו הוא די מַלְאֶה. לעומת זאת החלק השני מעניין מאד, באופן שבו דברים שנראים כברורים וידועים, הופכים בידיו של ינקו לסיפורים. סיפורים טובים, אבל סיפורים. והחלק השלישי והסוגר את הספר תוקף את היסודות שעל בסיסם אנו נוטים לראות בסיפור כעובדות, כמו מומחיות, תארים אקדמאיים, מראי מקום, סטטיסטיקה, מבחן השכל הישר, מבחן הסבירות ועוד. ולבסוף מצביע על המשמעות של עקרון אי-הידיעה ועל הקשיים הנובעים ממנו, וכיצד להתמודד עימם.

הקריאה של הספר בעת הנוכחית היתה לא פשוטה. לא זכור לי בעבר פרק זמן כל כך מלא עוצמה של התנגשות בין פרשנויות באופן שפשוט יוצר שתי מציאויות אלטרנטיביות. (ולא חייתי בתקופה של גליליאו..). לוויכוחים העכשוויים על רפורמה משפטית כנגד הפיכה משטרית, מצטרפים ויכוחים מהעת האחרונה בסוגיית החיסונים בכלל ולקורונה בפרט, בסוגיית משבר האקלים, יש כזה או אין כזה? והאם האדם אחראי (על כך דווקא יש התייחסות בספר).

על פי ההגדרה של ינקו (כלומר, לפי הערך בויקיפדיה שעליה הוא נשען), ידע הוא "מידע אשר מצוי ברשותה של ישות בעלת תודעה". בהגדרה כזו יש קשר בין נכונות המידע שנקלט, לבין הידע שנוצר. אבל אולי אפשר להגדיר "ידע" באופן אחר, שכולל גם תחושות, אינטואיציות, ידע שמגיע ממקורות חוץ שאינם המדווחים הרגילים שינקו מתייחס אליהם? נכון, ידע כזה עשוי להיות סובייקטיבי, ובלתי ניתן לבחינה, אבל הוא יכול להיות נכון למרות שאינו זוכה לקונצנזוס (האם כדור הארץ חג סביב השמש, או להפך? תלוי מתי מדברים על כך..).

בעמ' 112 מסביר ינקו, שהגישה שלו איננה בשום אופן פוסטמודרניסטית. "המציאות היא אחת ויחידה. אינני מערער על כך שבכל הקשור לאירועי המציאות יש אמת אחת ויחידה, אלא על האפשרות לדעת את מה שהתרחש במציאות – בהתקיים התנאים שמתאר עקרון אי-הידיעה, תנאים שכאמור קיומם נפוץ עד מאוד. המציאות היא מה שקרה, ולא משהו שעוצב על ידי התפיסה האנושית. וכאשר אין לנו אפשרות לדעת מהי האמת – אז בואו פשוט נקבל את אי-הידיעה."