לפני שאשרף

לפני שאשרף – גאוטה הייוול

הוצאת מודן, 297 עמ'

"את מי אנחנו רואים כשאנחנו רואים את עצמנו?

זאת השאלה."

בקיץ 1978 משתולל פירומן באזור כפרי בנורווגיה, מצית אסמי תבואה ובתי חווה, רכוש עולה בעשן, ארבעה אנשים מבוגרים כמעט מקפחים את חייהם. הפחד חודר אל הקהילה הכפרית השלווה, ובינתיים, אמא אחת מתחילה לאט להבין שכנראה מדובר בבנה שלה.

הסופר מתאר לנו את תהליך הכתיבה, את תהליך החקירה, הקריאה ביומנה של סבתא שלו, שיחות עם אנשי הכפר, קריאה במכתבים שכתב הפירומן מהכלא.

המספר, גאוטה הייוול, נולד בכפר בעת שיא אירועי השריפה ומעט לפני שהפירומן נתפס. כעת הוא חוזר לכפר ילדותו, אל העבר שלו כדי לאסוף חומר על השריפות ועל הפירומן, לנסות ולהבין מה קרה שם, ולכתוב על כך. במקביל, הוא חוקר את שורשיו שלו, מנסה להבין את הצורך שלו לצאת מהכפר, לברוח מהמסלול המקצועי שהותווה עבורו ולשנות כיוון, במקביל לניסיון להבין מה השתבש בחייו של הילד שהפך לפירומן.

"הם ייחלו לו כל כך, וכשסוף סוף בא לעולם הרגישו שקרה להם נס." מספר לנו הייוול. הוא מספר לנו על ילד שנולד לתוך אהבה גדולה, ילד יחיד ומוצלח, שהתחיל לקרוא בגיל צעיר, אהב לקרוא ספרים, מנומס ושקט וחביב ועוזר. כולם בכפר אהבו אותו. מה השתבש? מה גרם לילד להשפיל את מבטו כשדיבר עם אנשים? איזו בעירה פנימית גרמה לו להפוך לפירומן?

"מיהו הילד הזה שבא לעולם?" שואל הסופר, אבל לא מתייחס לתעלומה של הילד ההוא, שנולד מאהבה רבה כל כך, וצמח להיות פירומן, כפי שהיינו חושבים שכדאי לתהות. הוא שואל על עצמו. והתהייה מתגבשת פתאום לשאלה "מדוע?" מדוע הוא חוקר את שורשיו וילדותו שלו, כשהוא כותב על ילד אחר שנולד באותו מקום, כעשרים שנה לפניו, טופח וגודל באותה אהבה, והגיע למקום איום ואפל כל כך. מה בילד הזה, המצית בתים בשל נפשו הבוערת, משקף את הילד שגדל להיות סופר מוכשר?

היוול הילד, שגם הוא הוקף באהבה, שרצה להיות כמו האחרים, לא לבלוט, שהיה ילד טוב, שאהב ספרים.

ועוד ילד אחד יש בספר, ילד ששייך לדור של אביו של הסופר, ילד שחלה ומת בגיל צעיר, ונותר תעלומה. נער בהיר, קורן, כשכולם סביבו נשברו בעקבות מחלתו, הוא שמר על מצב רוח טוב. הייוול מנסה להבין את החיים החידתיים של ילד שהגורל המר לו אבל הוא נשאר שמח, חסר דאגה.

שלושה דורות של ילדים, כל אחד מהם צמח אחרת בתוך החיים שהוענקו לו. ההסבר כמו חומק מהמילים.

"הוא היה קורן כל כך" מספרת הדודה על הילד שהחיים שלו נעצרו בגיל צעיר.

"לא יצא ממני כלום", אומר הילד שהיה הבטחה כה גדולה אבל צמח להיות פירומן.

"אני אהיה סופר" מבשר הילד לסבתו, שנחרדת מכך שהוא הורס לעצמו את החיים.

החיים בכפר קטן מספקים לאדם מסגרת, שורשים, קהילה שמכירה אותו ועוטפת אותו, חיים של שגרה חמה וידועה. נוף ילדות רוגע, יערות שלווים ואגמים, בתים לבנים ואסמים צבועים באדום, ופרות נינוחות בעשב.

אבל הספרות, זו שאת אהבתה חלקו הסופר והפירומן, עושה הרבה יותר מאשר לאפשר לנו רגע של הנאה, או עיסוק קטן ש"יעביר את הזמן". הקריאה בספרים גירתה את הייוול לחלום, החלה לעורר בו את הכמיהה להסתלק משם. "משהו בי התחיל להיסחף למרחקים. איש לא שם לב בהתחלה, אבל משהו בי כבר מזמן עזב את עצמי ונסחף בתנועה איטית הרחק משם. בה בעת היה גם דבר-מה שביקש להישאר. משהו שרצה להישאר תמיד במוכר ובבטוח, בצפוי ובפשוט."

כל חייו הוא היה אחר, אומר לנו הייוול. "לא ידעתי מי אני, בעצם, פרט לעובדה שהייתי האחרון ברצף הדורות." ומדוע זה לא הספיק, הידיעה של רצף השושלת שלך, הידיעה לאן אתה שייך, הידיעה מאין באת. מדוע מייסרת אותו השאלה "לאן אתה הולך?". אז הוא ניסה להשתלב, להסוות את עצמו, להיות כמו כולם, "אבל לא הייתי כמו האחרים. קראתי ספרים."

והקריאה בספרים לוקחת את נפשך לעולמות אחרים, לתהומות ולגבהים, שואלת אותך שאלות, על החיים, על העולם הפנימי שלך, על זיכרון, על אובדן, על מה שמקשר בין הורים לילדים, על מה ומי אנחנו. "את מי אנחנו רואים כשאנחנו רואים את עצמנו?"

ספר נפלא, מיוחד, אחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות. קראתי אותו עד המחצית, ואז הנחתי אותו כיון שבתקופה עמוסה שהייתה לי לא יכולתי להקדיש לו את תשומת הלב שהגיעה לו. ובעת הנכונה קראתי אותו שוב מההתחלה. זהו אחד הספרים שארצה לקרוא שוב, זה ספר שמגיעות לו כמה קריאות, כמה ביקורים, בכל פעם שמתעוררת בנו אותה תחושה פנימית, קטנה וסמויה של בעירה שמאיימת לכלותנו.

כריכות הספר באנגלית:

ובמקור הנורווגי:

הדרקון הלבן

הדרקון הלבן – אן מק'קאפרי

הוצאת אופוס, 451 עמ'

השלישי בסדרת "דברי הימים של פרן", אחרי מעוף הדרקון ומסע הדרקון.

רות' הוא דרקון יחיד במינו, הדרקון היחיד הלבן בכל כוכב הלכת פרן. הוא גם קטן במימדיו לעומת הדרקונים האחרים, וכמעט כל בני פרן לא מצפים שיצליח לעשות דבר כלשהו. הקשר שבין רות' לבין  הרוכב שלו, ג'אקסום, גם הוא חריג, שכן בדרך כלל ההטבעה של דרקון ורוכב תיעשה עבור אותם אלה שיועדו להיות רוכבי דרקונים. אבל ג'אקסום מיועד להיות לורד מאחז ולא יתכן שיהיה דרקונאי וינטוש את מורשתו.

השניים מתאמנים בחשאי, ומתברר שלדרקון הלבן יש תכונות מופלאות. הוא יכול לחזור בזמן לכל רגע בעבר באופן מדויק, הוא מתקשר עם הלטאשים הססגוניות, יש לו זיכרון.

לאורך הספר מתבגרים הן הדרקון, והן רוכבו. ההתבגרות כרוכה ביכולת לגלות שליטה עצמית, לפעול מתוך מחשבה, לרתום את להט הנעורים וההתלהבות בשירות המטרה שהגדרת לעצמך. ההבנה של מורכבות החיים, של הרבדים הנסתרים שבכל דבר, שלא תמיד ברור על פניו מה הדבר הנכון לך, האם מה שאתה רוצה הוא מה שיהיה טוב ונכון עבורך?

"לעתים קרובות כל-כך באחרונה החל להבין שדברים אינם כפי שהם נראים. היו פנים נסתרות לכל דבר. אתה חושב שהשגת את שרצית, וכשאתה מתבונן מקרוב, מתברר שהוא לא מה שנראה לך מרחוק."

הקשר המיוחד שבין הדרקון הלבן לרוכבו יוביל למעשים רבי אומץ ותושיה שיצילו את העולם שלהם ממלחמה כוללת ואכזרית, ואף לתגליות מדהימות.

גם בספר השלישי מתעלה מק'קאפרי על עצמה, יוצרת עולם מרתק על כל פרטיו. תיאורי הנוף, מזג האוויר, האנשים, המבנה הפוליטי והכלכלי של החברה, תהליכים שעוברת החברה ושעוברים אנשים בתוכה.

מקום חשוב ניתן לשאלה של מה היעוד של אדם, מה תפקידו בעולם הזה, והאם יש לו אפשרות להימנע מלמלא את תפקידו – האם יש לו זכות כזו?

"הוא מתקדם בצעדים שאין לשנותם לעבר אירוע שנקבע מראש ושום דבר לא יכול לעוצרו עכשיו."

שעת העקרבים

שעת העקרבים – מארק קרייבסקי

הוצ. כתר, 259 עמ'

תמצית הספר, מדף ההוצאה:

סגן ראש המחלקה הפלילית, היועץ אַבֶּרהארד מוֹק, חשב שראה כבר הכול, אבל מותה של  הברונית פוֹן דֶר מַאלטֶן שינה את התמונה. הברונית הצעירה נאנסה ונרצחה, בבטנה המרוטשת התרוצצו עקרבים, ובדמה נכתבה כתובת מאיימת בשפה לא מוכרת על דופן קרון הרכבת שבו התגלתה גופתה.

מוק, נחוש להצביע על הרוצח ומובל בלא ידיעתו על ידי הגסטפו המתחזק, קובע כי היהודי איזידור פרידלנדר הוא האחראי למעשה. אך הרוצח האמיתי עדיין לא נלכד - ואל מוק מצטרף העוזר לענייני פלילים במשטרת ברלין, הֶרבֶּרט אנוואלדט, אלכוהוליסט בשלבים הראשונים של התמכרותו. על השניים מוטלת כעת משימה מסוכנת מאין כמוה, והם עתידים לגלות כי החיה האכזרית מכול היא האדם.

שעת העקרבים הוא הראשון בסדרת הבלש פרי עטו של הבלשן והסופר הפולני המצליח ועטור הפרסים מארֶק קרַיֶיבסקי, שגיבורה הוא אברהארד מוק. עלילת הספרים מתרחשת בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה בעיר הפולנית ורוצלאב, שנקראה באותה עת ברסלאו.

"תוספת ססגונית, אינטליגנטית ומקורית לקאנון ספרות המתח" - Financial Times

"מעריצי המותחן המורכב הזה יחכו בכיליון עיניים לשאר ספריו של קרייבסקי" -Independent

זהו ספר מתח אינטליגנטי, המתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה בתחילת שנות ה-30. חקירת הרצח המסתורי והאכזרי שיש בו סממנים מיתיים, מתערבבת עם תהליך עליית הנאצים לשלטון ואנו מקבלים נקודת מבט על התקופה, שונה ממה שאנחנו רגילים לראות.

הנה מה שקורה במאי 1933 במחלקה הפלילית בברסלאו: (שאחרי מלחמת העולם השניה עברה לפולין ונקראה וורוצלב(:
"היועץ לעניינים פליליים מצא את עצמו במצוקה קשה. זה לו כמה חודשים שהוא עוקב אחר השינויים המדאיגים המתחוללים במשטרה. הוא ידע שרבים מתייחסים עתה בבוז לאחד המעולים שבאנשיו, היינס קליינפלד היהודי; אחד השוטרים, שהתקבל רק לאחרונה למחלקה הפלילית, אף סירב לשתף פעולה עם קליינפלד - ועקב כך הופסקה העסקתו תיכף ומיד; אך כל זה התרחש בתחילת ינואר. עתה לא היה מוק בטוח שהיה מפטר במהירות שכזאת את הנאצי ההוא. הרבה השתנה מאז. ב-31 בינואר התמנה הרמן גרינג לשר הפנים ולאחראי על כל המשטרה הפרוסית."

הנה מה שמנהל המחלקה הפלילית בברסלאו חושב על ראש הגסטפו בעיר זו כעבור כשנה, בחודש יולי 1934:
"קראוס הוקיר מעל לכול שירי לכת צבאיים וחיי משפחה יציבים. מוק חש שאט נפש למחשבה על האדם הזה, שהיה רוחץ כפיו בדייקנות ובשיטתיות מדם האסירים שעינה במו ידיו כדי להסב לאחר מכן לארוחת צהריים משפחתית."

מי שדוחף את ניהול החקירה כדי למצוא את הרוצח האמיתי, הוא אביה של הברונית שנרצחה, אדם רב כוח ובעל מהלכים גם בין ראשי האס אס בברסלאו. כוחות רבים ושונים מושכים את החקירה לכיוונים שונים, ובעיקר מנסים למנוע את פתרונה. בניגוד למצופה, הפתרון לתעלומה לא יאפשר סגירת מעגל קלאסית, אלא יגרום לייסורים רבים לכל המעורבים בה.

הספר מתנהל בקצב איטי, עוקב בסדר כרונולוגי (כל קטע מתוזמן למיקום, יום בשבוע, תאריך ושעה) אחר האירועים, מהלך החקירה, התהליכים הנפשיים של החוקרים, הזוועות שהם נתקלים בהן. יש בספר תיאורים לא קלים לקריאה, כדאי לציין זאת.

העיר ברסלאו מתוארת לפרטיה בספר, אווירת התקופה עוברת באופן אמין, התנהגותן של הדמויות בסיפור מקבלת רקע פסיכולוגי וביוגרפי באופן שמעניק להן נפח.

בסיכום, כפי שהתחלתי: ספר מתח אינטליגנטי ומומלץ מאד.

קבוצה

קבוצה – פול סולוטרוף

הוצאת דביר, 320 עמ'

מי אתה, מעבר לעבודתך, לאנשים שאיתם אתה חולק קורת גג? מה חשוב לך? מה גורם לך אושר? במה אתה לגמרי אתה עצמך?

שישה אנשים בעלי כישורים, שניחנו במנות גדולות של קסם ושל הישגים, מתכנסים בקבוצה טיפולית עם פסיכולוג לא שגרתי, מנחה כריזמטי. לקבוצה הצטרף הסופר, שעבר קודם לכן קבוצה טיפולית עם המנחה, וכעת הצטרף לקבוצה כדי לאסוף את החומר לספר.

הסופר מתאר את ששת האנשים, כל אחד וסיפור חייו, את תהליך העבודה במפגשי הקבוצה, הדינמיקה שמתפתחת בין האנשים, בינם לבין הפסיכולוג המנחה. הוא מקיים עם חברי הקבוצה פגישות אישיות. תיאורי ניו יורק ומזג האוויר משתלבים בתוך הסיפור ומעשירים אותו בצבע.

מה שמתרחש במסגרת התהליך הוא, במילותיו של סולוטרוף "עבודת פרך בחפירת תעלות". ללמוד "איך להקשיב לעצמנו, להחליש את ההמולה התמידית שבראשנו ולהקשיב ללחישתו של האני האמיתי שלנו".

הפסיכולוג לייתון מלמד את חברי הקבוצה, איך להבחין ב"סיפור האמיתי" שלהם, להבדיל מ"הסיפור השקרי" שמוכתב לאדם מרגע לידתו על ידי משפחתו, ובהמשך על ידי בית הספר והקהילה מסביבו. ההכרה ב'סיפור האמיתי' שלנו דורשת אומץ, כי זה דורש להכיר בכאב ובכמיהה הכרוכים באנושיות. להיות אנושי זו אמנות, ואנשים שחשים כאב מאבדים את היכולת הזו.

לייתון מלמד את חברי הקבוצה איך לסווג את הכאבים (גופני; נפשי-פרידה ואובדן; נפשי-בושה והשפלה), איך להבחין בין כאב לסבל (הכאב הוא חזק, אבל זמני, הסבל הוא הפחד מהכאב והניסיון להימנע ממנו, מה שרק גורם להשתרשות הכאב).

אחרי שלומדים לזהות את סוג הכאב, ולהבדיל בינו לבין הסבל שמחקה אותו, יכולים להתחיל לטפל בו. סם הנגד לכאב הוא למצוא מילים שיתארו אותו, ולומר אותן לאחרים. השיתוף מאפשר לייצר נווה מדבר נפשי. זו החשיבות של העבודה בקבוצה, להבדיל מעבודה אישית מול פסיכולוג. קבוצת טיפול, להבדיל מטיפול פרטני, מאפשרת לייצר תמיכה, מתעמתת עם חברים שמעכבים. האומללות משגשגת בשתיקה, העבודה בקבוצה מאפשרת להתמודד ישירות עם הבעיה. ההקשבה של חברי הקבוצה מוציאה את העוקץ מהכאב, מפחיתה מכוחה של הבושה להכאיב, וחברי הקבוצה משקפים אמת.

בעיקר, מלמד אותם הפסיכולוג איך לחיות את זמננו בעולם בעשייה מלאת משמעות ותשוקה, ולא לבזבז זמן על האשמות, קינה על הזדמנויות שהוחמצו או חיפוש מניעים למה שקרה.

התהליך כרוך, אם כן, בשלושה שלבים: צעד ראשון, חברי הקבוצה מכריזים על הפצע ושמים לב לגוף השרוי בכאב. בצעד השני נוקטים צעדים לריפוי הפצע, נוקטים פעולה של כבוד עצמי. כבוד עצמי טמון בעשיית דברים שגורמים לאדם אושר. משום כך, בצעד השלישי, מפתחים מעורבות במשהו שממלא אותם במשמעות ותענוג.

סולוטרוף הצליח להפוך תהליך של שנת עבודה בקבוצת טיפול לסיפור מרתק, שבו שבע דמויות, שישה חברי הקבוצה והפסיכולוג המטפל. אנו לומדים להכיר את האנשים, על כשרונותיהם וחולשותיהם. גם הפסיכולוג לא מתחמק מהזרקור שהסופר מפנה אל כל אחד (גם אל עצמו). האוסף של היכולות והכישלונות, הכאבים וההתמודדויות יוצרים סיפור רחב, מלא משמעות, לעתים מצחיק, לעתים עצוב, וללא ספק בעל ערך.

עטיפות הספר באנגלית:

הטובע

הטובע - תומס ברנהרד 

הוצאת בבל, 184 עמ'

הספר מספר על שלושה חברים שנפגשו בבית ספר למוסיקה, האחד מהם הוא הפסנתרן גלן גולד, השניים האחרים, נוטשים את הנגינה בצל גאונותו של גולד, והשפעת המפגש הרסנית על כל המשך מהלך חייהם.

נראה לי שתומס ברנהרד, אם להשתמש במילים מתוך ספרו "הטובע", הוא "אדם מסעיר שמשתמש לרעה בשכלו ומביא את עצמו לידי אבסורד."

והנה המוטו של הספר, או שמא של הסופר: הכול שטויות. כל חיינו הם שטות אחת גדולה. אנחנו מדברים רק שטויות, כל מה שאנחנו אומרים הוא שטויות, אבל כל מה שנאמר לנו גם הוא שטויות. בעולם הזה נאמרו עד עכשיו שטויות בלבד (עמ' 76).

ברנהרד מדבר על בני האדם ומשתמש בתיאורים כמו "טמטום" "דוחה" "מתועב" "רקב" "גועל" "חסר טעם" "גרוטסקי" "מגוחך" "חסרי אופי מגעילים במהותם".

המספר רואה את הלכלוך והזוהמה שפושים בכל מקום, בפונדקים, במטבחים, בחלונות. הוא נהנה להביט בהרס – בהרס של פסנתר הסטיינוויי היקר על ידי בתו המטומטמת של מורה הכפר הטיפש, העלוב, לה נתן את הפסנתר במתנה ביודעו שהיא תהרוס אותו. הוא מביט באדישות בחדרנית הזורקת את הפח המלא בטיוטות שכתב וזרק לפח, של מה שלעולם לא יצליח להשלים כתיבתו.

הכותב רדוף בפחד מהחובבנות, מהשטחיות, מחוסר היכולת להגיע לכלל שלמות.

מבחינתו, השלמות היא הכול או לא כלום. אם אי אפשר לעשות משהו בשלמות – החיים, הפילוסופיה, המוסיקה, אין טעם לעשות בכלל.

זו גישה שאני בשום אופן לא יכולה לקבל אותה. גישה הרסנית, פסימית, דורסנית.

הספר סובב סחור-סחור במחשבתו של המספר, אחד משלושת החברים, החושב ונזכר בעבר ומנתח את שלושת הדמויות על מעלותיהם ובעיקר על חסרונותיהם. שב ובוחן את הסיבות לכשלונות שלו ושל ורטהיימר, ואולי בעקיפין מייחס כישלון גם לגלן גולד.

יחד עם זאת, נקודה אחת (קטנה) של אור בתוך הספר, כשמסביר המספר "כל אדם הוא חד פעמי, ובאמת, כשלעצמו הוא יצירת האמנות הגדולה ביותר בכל הזמנים". המספר ממשיך ומסביר, כי ורטהיימר לא היה מסוגל לראות את עצמו כיצור חד פעמי, כפי שכל אחד יכול ואף חייב להרשות לעצמו אם אינו רוצה להתייאש. לכן התייאש. דומה כי למרות ההכחשות, למרות הניסיון להצביע על ההבדלים שבינו לבין ורטהיימר, גם המספר עצמו התייאש, או שמא מראש לא ניסה כלל.

אכן, כל אדם הוא יצור חד פעמי, ומכאן מתחייבת בעיני גישה שמוקירה ומעריכה את החיים, שלו ושל זולתו.

הספר כתוב במשפטים ארוכים, כמעט ללא נקודות והפסקות, ללא חלוקה לפיסקאות או לפרקים. הספר כתוב בדיוק כפי שמחשבתנו לעתים הולכת וסובבת ללא לאות סביב הנושא שמעסיק ומטריד אותנו, ללא מנוחה, תוך חזרה על מילים ומשפטים. משום כך הספר נקרא כמעט ללא נשימה, ואכן תוך יום וקצת סיימתי את הספר. אי אפשר היה להפסיק. למרות שמאד רציתי, למרות שמאד לא אהבתי את מה שקראתי. אי אפשר שלא להמשיך לקרוא.

הספר כתוב בכישרון מפליא, אין ספק בכך, והקריאה בו חוללה בי תגובות רגשיות כמו גם עוררה מחשבות רבות. אין ספק שניתן, על בסיס הספר, לעורר דיונים רבים ומרתקים על טיבה של האמנות, על האופן הראוי לחיות, עד כמה צריך למצות את החיים, עד כמה צריך להתאמץ למצות את הפוטנציאל, מה טיבם של בני האדם, ועוד ועוד שאלות נכבדות.

יחד עם זאת, הספר היה עבורי קשה מנשוא. כמו המחזות של חנוך לוין, הספר מגחיך את בני האדם, מאיר את האנושות באור גרוטסקי ומכוער מאד. יש בכך מסר, כמובן.

גישה אנינה לאמנות, מחייבת ומצדיקה שהאמן ישפוך את קרביו לתוך יצירתו, יבליט את הצדדים הלא חיוביים, ישוטט בבוץ שבתוך נשמתו וישפוך אותו החוצה. אם היצירה מתמקדת בצד היפה, הנכון, הטוב, רואים בכך נאיביות וחוסר תחכום.

ואני טוענת, שיש, כמובן שיש, מקום גם לגאולה מתוך הביבים, אבל לא חייבים לראות הכול במשקפיים שחורים, לא חייבים דווקא להתמקד בלכלוך וברוע.

ברנהרד מתבונן בבני האדם ומבחינתו רובם הם 'טובעים', אנשים ללא מוצא. ורטהיימר, תמיד מסתובב סביב ההתאבדות, עד שהצליח לבצע אותה, כל ימיו סביב הנושא הזה. תמיד קרא ספרים שבהם מדובר על מתאבדים, על מחלות, מוות, סבל של בני האדם, חוסר המוצא, חוסר הטעם, חוסר התועלת שבחייהם, שבהם הכול שוב ושוב הרסני וקטלני (עמ' 71). זו בדיוק הסיבה שבגללה לא אהבתי את הספר, זו הסיבה שבגללה לא אקרא ספרים נוספים של ברנהרד. כיון שאני אינני רוצה למלא את חיי ואת מחשבותי ברוע הזה, בסבל ובהרס ובחוסר המשמעות שהוא ממלא בהם את עולמו.

המסע המוזר של מר דאלדרי

המסע המוזר של מר דאלדרי – מארק לוי

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 318 עמ'

 

"למעשה יש לך כישרון, אבל העניין החשוב יותר הוא שיש בתוכך סיפור שאת לגמרי מתעלמת ממנו."

הסיפור מתחיל בשנת 1950 בלונדון, לקראת חג המולד. חמש שנים עברו ולונדון עדיין מתאוששת מהמלחמה. אליס מבלה בדירתה עם בני החבורה שלה. חמישתם מחליטים לצאת למחרת לברייטון לחגוג את חג המולד הקרב ובא, לבלות ביריד השעשועים. אליס עדיין לא יודעת אבל הנסיעה לברייטון תהווה נקודת מפנה שתשנה את כל מסלול חייה. ביריד השעשועים אליס תפגוש במגדת עתידות. זו אומרת לה שהגבר שתהיה לו משמעות בחייה עבר הרגע מאחוריה, ושהיא תפגוש שישה אנשים לפני שתגיע אליו. היא אומרת לה שהיא תצטרך לעבור מסע.

למחרת אליס פוגשת שוב את השכן הכעסן המתגורר בקומה שלה, הצייר שרוגז על כך שהיא קיבלה את הדירה עם חלון הגג, שכל כך רצה בה. הקשר ביניהם מפשיר מעט ונעשה ידידותי, והיות ששניהם בודדים בלונדון בערב חג המולד, הם מחליטים לבלות אותו יחד. הם נוסעים שוב אל מגדת העתידות, שמרחיבה את הניבוי: אליס תצטרך לצאת למסע אל עברה, מסע שבמהלכו היא תגלה שמה שהיא חשבה כמציאות, לא היה המציאות. מגדת העתידות גם מוסרת לה: המקום שאליו עליה לנסוע הוא איסטנבול.

אליס היא "אף" – בעלת חוש ריח מפותח והיא עובדת בניתוח ריחות ומיצוי נוסחאות לבשמים. בעוד אליס והשכן, מר דאלדרי הולכים ומתיידדים, הוא מציע לה הצעה מפתיעה, לנצל את כספי הירושה שזכה בה ולנסוע לטיול קסום לאיסטנבול, שם תוכל אליס לחפש אחר ריחות שונים ומשונים שיעשירו את תחום עבודתה, ודאלדרי יוכל לצייר צמתים סואנים.

במהלך המסע אנו מבלים יחד איתם במראות, בריחות ובקולות של איסטנבול בשנות החמישים. אליס אכן, תגלה על עצמה דברים מפתיעים, והחיים שלה יקבלו תפנית מעניינת.

הספר כתוב נפלא, הדיאלוגים, ההיכרות ההולכת ומעמיקה עם הדמויות הראשיות אליס ודאלדרי, האופן שבו מתואר הקשר המוזר ביניהם, תיאורי המקומות. אהבתי את דרכו הנבונה של הסופר לאפיין את התקופה מבלי להעיק ב"שיעור היסטוריה", הנה דוגמא באנקדוטה הבאה- אליס ודאלדרי מגיעים לאירוע מכובד בבית השגרירות האנגלית באיסטנבול. אשת השגריר מתפעלת מהשמלה המקסימה שאליס לובשת שהיא בסגנון 'המראה החדש'- (חפשו בגוגל), ומבקשת לברר מי החייט. אליס משיבה לה ש"על פי התווית שעל בטנת השמלה שלי, גברתי, מדובר באדם בשם כריסטיאן דיור." בתקופה שאליה מתייחס הספר, דיור רק התחיל להתפרסם. אבל 'שיעור ההיסטוריה' המתוחכם שלנו לא מתמצה רק באופנה. ולא על כך נסוב הספר, כמובן. הספר שייך לסוגה של מסעות שאדם עורך, שמוליכים אותו להכיר את עצמו, ללמוד על עצמו דברים שלא ידע, להשתנות, להתפתח. הספר עושה זאת בדרך כייפית. זהו פשוט ספר קריא וחמוד להפליא.  

ההוצאה שינתה את שם הספר, הנקרא כעת: 
חייה השניים של אליס

עולמות

עולמות – הרב יצחק גינזבורג

הוצאת ידיעות אחרונות, 366 עמ'

ספר המכיל 33 מאמרים המבוסס על שיעורים וכתבים של הרב גינזבורג. מי שהיה עילוי במתמטיקה ובמוזיקה, חזר בתשובה והפך למורה לקבלה וחסידות. השיעורים מוקדשים לנושאים שונים, אהבה, אמנות, מדע, מדיטציה, פסיכולוגיה, פוליטיקה. השיעורים קצרים אך מאד עמוקים, תמציתיים ומלאים באפשרות להפיק תובנות, בהחלט גם למישור המעשי. בשיעורים נעשה ניסיון לחבר בין עולמות עליונים ותחתונים, בין הקודש לחול. אפשר לקרוא את השיעורים השונים לאו דווקא לפי הסדר אלא לפי הנושא שמרתק אותנו באותו רגע. הספר עבר עיבוד ועריכה של ניר מנוסי, כתוב להפליא, ופשוט תענוג לקרוא אותו.

יש בזה דרך הסתכלות מעמיקה ומרתקת על נושאים שאנו רגילים לראות אותם בהסתייגות או ברתיעה. התשובה מתוארת כתהליך של חזרה אל העצמי האמיתי, האמת הפנימית העמוקה שלנו. המקום שבו אנו באמת מרגישים "בבית", מרגישים נכונים ומדויקים, נטולי מסכות והסתרות, חופשיים לשקף את עצמיותנו כמות שהיא.

כך אומר הרב גינזבורג על התשובה:

 תשובה היא מלשון שיבה - חזרה למקום מקורי שהתרחקנו ממנו. לחזור בתשובה פירושו לעזוב את המקומות השליליים שהלכנו לאיבוד בהם ולשוב אל ה', שזה גם לשוב לעצמנו, לעצמי הפנימי והאמיתי ביותר שלנו. אולי בגלל זה מוסבר בקבלה שהמלה כיפורים פירושה כמו פורים. ייעודה של התשובה ביום הכיפורים זהה לזה של התחפושת בפורים: אנו עוטים על עצמנו ארשת חדשה כדי להסיר את המסכות שבמשך כל שאר הזמן מסתירות אותנו מאחרים ומעצמנו."

למי שירצה להמשיך ולקרוא, להלן תמציות מתוך כמה שיעורים המיועדות בעיקר לתת מושג במה מדובר ולעורר עניין:

שער ראשון – פנימיות התורה

השיעורים בשער זה מספרים לנו שהתורה בנויה כספר בתוך ספר, שבו תכנים שונים מהספר הגלוי, והוא מכיל את פנימיות התורה, או במילים אחרות – הקבלה. הקבלה מגלמת את הפן הנסתר של התורה, הממד הפנימי המקנה לחלקיה ופרטיה את אחדותם. הקבלה מיועדת לתקן את המישורים הנסתרים שלנו, הרבדים העמוקים והחבויים שבנפש, הקשורים בנשמה שלנו וביעודה בעולם. חיצוניות התורה (הכתבים כפשוטם) מספקת את ה"כלים" שבאמצעותם ניתן להכיל את ה"אורות" של פנימיות התורה.

הקבלה היא חידתית ואסוציאטיבית עוסקת בישויות, גלגולי נשמות מלאכים ושדים, אבל היא שכלתנית ומבנית ומסקנית. מכאן, שהקבלה היא חיבור של נבואה (מה שהיום קוראים "מיסטיקה") וחכמה (שהיום נקראת "מדע"), אבל במהדורה משופרת של הנבואה- התגלות פני ה' באופן המתיישב בתוך שכלנו ומחשבתנו.

כיון שהעולם נברא באמצעות דיבור הרי כדי לעמוד על מהותו של משהו, עלינו לכנותו בשמו המדויק ביותר.

לפני שהמילה 'קַבָּלָה' קשורה בלקבל, היא קשורה בלהקביל. החושים מראים לנו ריבוי של תופעות, אנו מאמינים שישנה אחדות נעלמת מבעד ריבוי הישויות. רובד הביניים בין האחד והריבוי הוא קבוצה של 32 (לב') תבניות המהוות את לב הבריאה: עשר ספירות ועשרים ושתיים אותיות עברית. התבניות הן מעטות, מופשטות וכלליות ומצד שני, הן מבטאות את ריבוי ה"ישים" הברואים. אם כך, המבנים של כל הדברים במציאות צריכים להקביל זה לזה. לדוגמא, ניתן להבחין בהקבלה בין מישורים שבנפש, בין תכונות הנשמה (חמישה שמות המבטאים דרגות בסדר עולה) לבין תכונות של הקב"ה. בכוחה של ההקבלה לפתח אזורים רדומים ולא מודעים בנפש. בשפתה ועולם דימוייה העמוק של חכמת הקבלה, טמונים מפתחות לחדרי הלב שננעלו.

כשיוצאים מתודעה גלותית ונכנסים לתודעה גאולתית, חשים כיצד הקב"ה נמצא בכל מקום, בכל אדם ובכל מאורע. זהו אור אינסוף הממלא את הכול ונוכח בכל. מול כל דבר שאנו פוגשים עלינו לשאול: מהו הסוד האלוהי המסתתר כאן? כיצד הדבר הזה נועד לסייע לתיקון נשמתי, או לסייע לי בתיקון אחרים? הידע הקבלי התאורטי הופך לכלי מעשי להכרת עולמנו הפנימי.  ההוראה "לך לך" אינה רק קריאה ללכת בשבילך, אלא גם קריאה ללכת אליך, אל עצמותך הנסתרת. הממרה "דע מה למעלה ממך" אינה רק הוראה המקטינה את האדם לנוכח בוראו, אלא ניתן לקוראה גם כאומרת "דע: מה למעלה – ממך". כל מה שקורה למעלה ומתגלגל אליך, זה בעצם ממך, שיקוף של מציאותך הפנימית.

אחד הרעיונות המרכזיים בקבלה אומר, שאם הולכים עד הסוף עם האמונה שה' הנו אין-סופי ובלתי-מוגבל, נגזר מכך, במן "הפוך על הפוך" שניתן לתופסו גם כאלוהים אישי, כזולת המאזין לנו, מתעניין בפרטי חיינו וחפץ בקשר עמנו. לטעון שה' הינו רק ישות נשגבת ובלתי נגישה, פירושו להגבילו לתחום המופשט, מה שסותר את היותו בלתי מוגבל!

הבעש"ט לימד שהחול אינו חלול, אלא אלוהות מחלחלת בו וניתן לגלותה בכל מקום, גם בטבע, בגוף, בנבכי הנפש, במדע ובאמנות.

שער שני – תורת הנפש החסידית

החסידות מדברת על הנמכת האגו, במקום על ביטולו. המונח 'ישות' מבטא חוויה של היות דבר בפני עצמו, שאנחנו משהו עצמאי ונבדל משאר ההוויה. הביטול: איננו מיועד למחוק את האישיות שלנו, אלא להעתיק את המודעות לנוכחות של ה', ושלנו כחלק ממנו. כך משתחררים מהדימוי העצמי שלנו על עצמנו ויכולים להתבטא ביתר חופשיות. 'שפלות' היא ההכרה שיש לנו נשמה אלוהית הנטועה באינסוף, שהיא הופקדה בידינו על מנת שנעשה עימה גדולות ונצורות, שיש לנו ייעוד נעלה ומרומם, ועד כמה אנו רחוקים מהגשמתם. ביטול האגו הוא לא דבר פשוט. יותר פשוט לנסות להכיר בכך שיש לנו נשמה הנטועה באין-סוף. ועוד דבר: שביחס לאינסוף האלוהי, כולנו רחוקים באופן אין-סופי, ולכן כמה שעשינו, השגנו, צברנו, אנחנו באותו מישור עם האחרים. הדרך לנסות להשיג יעד- באופן ישיר ללא הכנות, נראית קצרה אבל איתה מגיעים רק לחיצוניות היעד. הדרך הנכונה היא ללכת במסלול עקיף, שמאפשר לנו את הבשלות הנדרשת כדי להגיע ולחדור לפנימיותו.

אין לבלבל בין רגש לבין רגשנות. אין לסבור שהשכל הרציונלי הוא פסגת ההתפתחות. השכל הוא אמצעי ולא תכלית. מעל לזרמי הרגשות החולפים בנו שליט המוח, מעליו ישנם הרגשות העמוקים יותר, המתגלים רק לאחר השלטת המוח על הרגשות החיצוניים, ומעל לכל ישנה פנימיות המוח, שהיא ראיית נולד, או במילים אחרות, הראייה כיצד כל דבר נולד ומתהווה, בעל זיקה לאלוהות.

אחת מהעצות הרוחניות העמוקות ביהדות- יש לשתוק לפני שמדברים. דופק החיים הפנימי שלנו צריך להיות בנוי כמחזור של עלייה וירידה, שתיקה ודיבור, התכנסות פנימה ויציאה החוצה. השתיקה נועדה כדי שנחוש במחשבתנו את הדבר שאנו רוצים לדבר עליו בטרם נבטא אותו בפינו. היכולת לעצור, לשתוק ולשקול בזהירות מהי דרך ההתייחסות הנכונה, היא התכונה העיקרית המעידה על כך שאדם מקדיש עצמו לעבודה פנימית.

שלושה שלבים בתהליך רוחני: הכנעה, הבדלה, המתקה. כאשר אנו מצויים בבעיה נפשית אנו שקועים בה באופן הצובע את כל הסתכלותנו על המציאות בצבעים עכורים. לכן בשלב ראשון יש להשקיט את החרדה ולהוציא עצמנו ממנה להסתכל מבחוץ. הסחת הדעת מהדאגה היא בעצם לספר סיפור שונה על חיינו, חדש ובונה. במקום הדאגה, לבנות דאגה חיובית- התעסקות בבירור ייעודנו בחיים ובהשגתו.

מדיטציה יהודית היא התבוננות. זהו תהליך שעובר ברובד שכלי, רגשי, ונשמתי. המטרה להשיב את האדם למודעות מלאה לנוכחות האלוהית שבבריאה, מניעת הסחת הדעת מהיותו נברא, דבר שבונה בתוכו מקלט רוחני.

שער שלישי – גבריות, נשיות וזוגיות

כל אחד מכיל בתוכו שני פרצופים, זכרי ונקבי. בתחילת התפתחותנו הרוחנית שני הפרצופים מנותקים זה מזה, לכן משימתנו להפרידם בזהירות, להבדיל בין המודע והלא-מודע שלנו, ואז להפנותם זה אל עבר זה עד שהם נפגשים ומתאחים מחדש. הרובד המודע מברר ומזכך את הלא-מודע, והרובד הלא-מודע מרכך ומרחיב את גבולות המודע. אצל גברים בדר"כ זיקה חזקה יותר לחלק המודע והפעיל, בעוד נשים נוטות להיות מחוברות יותר לחלק הלא-מודע.

אם האיש והאשה מזוככים- כלומר מזקקים את הנקודה האלוהית בהם, אז השכינה שורה ביניהם בדמות אש חיובית שבונה את הקשר ביניהם. באשה יש הכוח לקחת את הרעיונות המופשטים של האיש, גרעיני המחשבה, לפתח אותם ולהוריד אותם למציאות.

השלמות האמיתית היא שילוב של שלמות ושל אי-שלמות, חווית השלמות וחווית החסרון, "בלב שלם ובנפש חפצה". האיש הוא מצד אחד בעל חוש לשלמות (הערך המספרי לאות י'- "עשר") אך מצד שני זו שלמות נשגבת ומנותקת מהמציאות (הערך הצורני של י' "נקודה"). האשה לעומת זאת חווה את החלקיות של העולם הזה (הערך המספרי של ה'- "חמש"), אך דבר זה הוא בדיוק המאפשר לה להגשים בו דברים במלאות ובשלמות ("התפשטות").

שער רביעי – קבלה וחסידות, כאן ועכשיו

עולם הדימויים שלנו, הוא המערכת הנחה בבסיס נפשנו ומחיה אותה. היא נמצאת מתחת לרעיונות הגבוהים, החשיבה המופשטת וההכרעות הערכיות ומזינה הכל מלמטה. באמצעות הדימויים הספוגים בנו אנו בוחנים את חיינו, ובהשראתם בוחרים את צעדינו. מה קורה כשאנחנו מערים לתוך נפשנו כמויות של דימויים שלא ברור מה מקורם, באמצעות סרטים, ויתר המסכים שהעולם המודרני מלא בהם? הדבר גורם לחוסר בירור נכון של הדימויים. הפתרון הוא למצוא משאב של דימויים צלולים וטובים ולברר באמצעותו את עולם הדימויים שלנו.

כאשר אדם מספר לעצמו שחייו רעים, הוא שוקע לרחמים עצמיים ומשתעבד לעבודת אלילים עצמית. תרבות הדיכאון מבודדת חוויה נפשית אחת ומקרינה אותה שוב ושוב ויוצרת את האשליה שזו האמת במלואה. אדם צריך לקיים שילוב בין שמחה כמסגרת עבודה חיובית ובונה, ובתוכה קשת הרגשות בשלמותה, כולל הצער והעצב.

ליהדות יש תמונת עולם המכילה את הסיבתיות החומרית לצד רבדים רוחניים ואלוהיים. החזון העולה מספר הזוהר הוא שאף כי התורה והמדע הפוכים באופיים כביכול, הם מבטאים את חכמת הבורא באופן שווה, ורק מיזוגם מאפשר לדעת את הבורא בשלמות.

איכותו של המפעל המדעי היא העוז לצעוד אל עבר הלא נודע. זה בא לביטוי בקריטריון הבסיסי לכשרות תיאוריה מדעית- אפשרות ההפרכה. אין אפשרות 'להוכיח' תיאוריה מדעית. מנגד, האמונה אמנם גם היא לא ניתנת להוכחה, אך גם לא ניתנת להפרכה. יסוד הטעייה, (ניסוי וטעייה) מצוי בתורה בדוגמאות רבות ומעל לכל בסיפור יציאת מצריים. יציאה אל הלא נודע, עזיבת המוכר לטובת הבלתי מוכר, החופש, האומץ והפתיחות לחדש.

גינזבורג מתיחס למושג 'זכויות אדם' המגיעות לתפיסתנו לכל אדם באשר הוא אדם (חיים, חופש, כבוד, קניין), וטוען שכפי שלכל אדם יש אגד זכויות בלתי נראות, שמקורן מטאפיזי, כך הוא גם נולד עם חובות בלתי נראות- מצוות. תודעת הזכויות מנוונת את כוח הנתינה האישי (מישהו צריך לעזור, אבל זה לא בהכרח אני), בעוד תודעת החובות בונה אותו. באופן כזה האדם מרגיש שהוא מרוויח ביושר את הזכויות שלו, במקום להתמרמר על מה שלא קיבל ו'מגיע לו' לדעתו.

כוחה של מספר שש

כוחה של מספר שש – פיטקוס לור

הוצאת כנרת, 317 עמ'

ספר פעולה עתידני לנוער, השני בסדרת בני לוריאן. הספר הראשון אני מספר ארבע זכה לעיבוד קולנועי. בספר השני, אנו פוגשים שוב את ג'ון סמית, הלוא הוא מספר ארבע, הבורח ביחד עם מספר שש, עם חיית המחמד שלו ברני קוסאר שהוא כימרה הלובש צורת כלב נאמן אבל מסוגל לשנות צורה, ועם סאם החבר האנושי שלהם, שהאמין תמיד שאביו שנעלם, בעצם נחטף על ידי חייזרים מה שמתברר כנכון.

במקביל, אנו פוגשים את מרינה של הים, מספר שבע מתוך תשעת הילדים בני לוריאן ששרדו את השמדת כל בני עמם על ידי המוגדוריאנים.

הספר נע בין שני הצירים, ג'ון וחבריו מצד אחד, ומרינה. ג'ון ומספר שש מתאמנים ומשתפים גם את סאם באימונים שלהם. ג'ון פותח את השידה הלוריאנית שכל ילד קיבל כחלק מהמורשת שלו ומגלה בתוכה חפצים שונים ומשונים, שלגבי חלקם הגדול אין לו מושג מה הם אמורים לעשות. מרינה חיה עם השומרת שלה במנזר בנוי אבן, קר וטחוב המשמש כבית יתומות. השומרת שלה שוכחת את תפקידה, ובמקום זאת מבלה את היום בתפילות כאחת מהנזירות. מרינה נותרת בודדה ולא אהודה על יתר היתומות, מתחברת עם יתומה בת שבע שמגיעה למנזר, ועם שיכור הכפר.

הסיפור הולך ומסתבך, וכולם עוברים תלאות רבות. בינתיים מרינה פותחת את השידה שלה, ואז ג'ון וחבריו מקבלים רמז לגבי מקום הימצאה. בנוסף, ג'ון חווה חזיונות שבהם הוא רואה את העתיד לקרות, וזה לא הולך להיות טוב. ג'ון וחבריו מקבלים רמז שלפיו אביו של סאם החביא רמזים חשובים היכן שהוא בביתם. למרות הסיכון הגדול הם חוזרים לעדן, שם גרו ג'ון וסאם בתחילת הספר הקודם, ושם אירעה המלחמה הגדולה עם המוגדוריאנים שבמהלכה נהרס בית הספר וג'ון נכנס לרשימת המבוקשים של ה-FBI החושדים שהוא זה שפוצץ את בית הספר, כטרוריסט מסוכן. המוגדוריאנים תוקפים אותם שם, אך גם ה-FBI רודפים אחריהם ועוצרים אותם. אל דאגה, הם מצליחים לברוח.

במקביל, עוד מוגדוריאנים מגיעים למנזר לתפוס את מרינה והיא נאלצת לברוח, ומגלה שאלה הקטנה, הקטור השיכור ואדם זר שחשבה שהוא אחד מהרודפים, שלושתם הם בני ברית שלה. מספר שש טסה לספרד כדי לסייע להם במלחמה שהיא חשה שעתידה להתרחש שם, ובינתיים ג'ון וסאם נוסעים לחלץ את השידות הקוריאניות המוחבאות עמוק במערה של המוגדוריאנים. לקראת סוף הספר הם פוגשים את האויב הגדול שלהם, השליט של המוגדוריאנים.

טוב, סיכום העניין: הספר כייפי, רץ וזורם. מצחיק, מותח. אפשר קצת לקנא במורשות שבני לוריאן מקבלים: טלקינזיס, מהירות וכוח יוצאי דופן, האפשרות להפוך לבלתי נראית, הכוח לייצר סופת רעמים וגשם, הכוח להפעיל אש באמצעות הידיים, הכוח לשהות מתחת למים, הכוח לרפא.

מתוך הסרט: אני מספר ארבע

צל עולם

אני שמחה לארח בבלוג את רוני ארז שכתב ביקורת על "צל עולם"

צל עולם - ניר ברעם
הוצאת עם עובד, 484 עמ'

עלי להודות שבתחילת הקריאה התקשיתי להיכנס לעולמו של הספר, חששתי ששוב עשיתי מיקח טעות בבחירת ספר של סופר ישראלי שלא הכרתי, ושכלל לא היה לי ברור על מה הוא רצה לכתוב ויותר מכך, היה לי חשד שגם לסופר הדבר לא ברור.

משפטים מורכבים ולא ברורים אותם יש לחזור ולקרוא מספר פעמים, קושי בזיהוי באיזה גוף כתובים הדברים, מי זה מי, ובעיקר למה.

אך היות ואינני נוהג לנטוש ספרים באמצע, המשכתי לקרוא תוך כדי קריאה של מספר ספרים אחרים.

לאחר כשליש מהספר, נשביתי סופית.

ניר ברעם הצליח לבנות שלוש תמונות מציאותיות לחלוטין, בשלוש יבשות שונות, בתחילה בלתי קשורות. כל תמונת עולם נידמית כה מוכרת וכה אמיתית, כל אחת כתובה בסגנון ספרותי שונה.

סיפורו של גבריאל מנצור, ישראלי שאישיותו נותרת בלתי פתורה, לא מגובשת עד סוף הספר, מעין עירוב בין דמותו של שאנס גרדינר מ"להיות שם" של יז'י קוזינסקי לדמותו של-מארסו מהזר של אלברט קאמי.

סיפורו מסופר כסיפור אישי אך מנקודת מבט חיצונית בגוף שלישי. אין כאן וידוי אישי, אין כאן זרם תודעה, אולי להיפך- זרם אי-תודעה. אשתו של גבריאל מאשימה אותו באובדן הזהות האישית שלו, או אולי אפילו בחוסר נכונות לחפש ולגבש זהות כזאת. הוא זיקית הלובשת את האישיות של הסובבים אותו ומבחינה זאת הוא המייצג המובהק ביותר של תקופה, של מגמה. גבריאל מוצא עצמו מתרומם על גבי גלים גבוהים המערבים בין פוליטיקה, עסקים ופעילות פילנתרופית, גלים בהם לא בחר אך להם גם לא התנגד.

במקביל וכביכול ללא כל קשר, מתפתח סיפורה של קבוצה הזויה של אנשים שאין להם דבר להפסיד המתארגנת ללא מטרה מיוחדת בביבים של לונדון, ובסופו של דבר שואפת לשנות את העולם.

שוב במקביל וללא קשר, מסופר סיפור ההתנהלות של חברה אמריקאית חובקת עולם, המבצעת קמפיינים פוליטיים עבור מועמדים ליברלים דמוקרטים או בעלי כיסים עמוקים. הדינמיקה המורכבת בין השותפים והעובדים בחברה, דינמיקה הנעה בין המסרים הגלויים לסמויים, בין האינטרסים העסקיים לרגשות ולשאיפות האישיות של כל המעורבים בחברה.

אלא שרק כביכול שלושת הסיפורים אינם קשורים. בעולם של גלובליזציה כלכלית ורשתות חברתיות כולם מחוברים. ללא מודעות של גיבוריהם הסיפורים נפגשים, מתנגשים ומשפיעים זה על זה.

כוח, כסף, צביעות וזעם חברתי מתנגשים באופן מבריק בספר זה המתקדם כסערת רעמים לעבר אפוקליפסה, ועם זאת הספר איננו בידיוני, לקורא נדמה שהוא יכול לתת שמות לחלק מהדמויות, הן אמינות ופועלות בעולם האמיתי של המאה ה21.

זהו מבט ביקורתי חד ונוקב, המשתמש בחומרים מתחומי דעת מגוונים בכדי לייצר מראה אפלה דרכה קשה מאד לקרני האור לחדור ולחשוף עתיד כלשהו.

אמיתי כל כך שזה מפחיד.

ספר מומלץ לבעלי מצב רוח טוב, כי מי שסובל ממרה שחורה יטבע בביצת הייאוש.

נערה בחולצה כחולה

נערה בחולצה כחולה – גבריאל בן שמחון

הוצאת ידיעות ספרים, 335 עמ'

קולו של המספר הוא קולו של יונתן מרציאנו, בן 14, שעלה לארץ עם משפחתו מסְפְרו שבמרוקו, ומתגורר בחיפה בעיר התחתית. מגיל 14 ועד לשחרורו מהצבא כותב יונתן יומן שבאים בו לביטוי כמה דברים. האהבה של יונתן לקולנוע, המציאות הדמיונית מלאה צבע והשראה שהוא מפיק מהסרטים שהוא צופה בהם. האהבה שלו לנורית סתיו, הצברית היחידה בכיתה של עולים חדשים, הנערה עם שתי צמות, שלבושה בחולצה כחולה עם שרוך לבן, והרצון שלו כעולה חדש להשתלב בחברה הישראלית באמצעות הקשר איתה. דיברה אלי מאד האהבה של יונתן לכתיבה, הכישרון שמתגלה בו לכתיבת שירים. כשהמורה מגלה שהוא זה שכתב את השיר שכתב לנורית ותלה על דלת הכיתה שלה, היא אומרת לו: "מהיום אתה משורר". ואבא שלו מודיע לו בגאווה: "מהיום אתה לא עושה יותר ספונז'ה. אתה משורר." אביו של יונתן קונה לו מכונת כתיבה כדי שיכתוב את הסיפורים של קהילה שהולכת ומאבדת את הקול הייחודי לה. נזכרתי בקטע הזה מהספר במפגש שהתקיים עם ריטה, בו סיפרה שכשהתחילה להתפרסם כזמרת, ניסו למנוע ממנה לשטוף כלים בארוחה המשפחתית, כי היא "זמרת".

אחד הקטעים הנפלאים ביותר בספר, הוא הקטע שבו יונתן מביא את דודתו סולטנה שהיתה זמרת במרוקו אבל כאן לכולם דאגות פרנסה ואין זמן לחגוג, אל בית הקולנוע "כרמל" לצפות בסרט. היא מגיעה לבושה בשמלה מהודרת שהייתה עבורה שריון שהגן עליה מפני הסביבה החדשה. הצופים מתנגדים לכיבוי האורות ולהקרנת הסרט ומבקשים לראות את האורחת, ולשמוע אותה שרה שיר חתונה מרוקאי. ואז מתחילים לעלות לבמה עולים מכל מיני תפוצות, ומבקשים לשיר את השיר שלהם. שיר פרטיזנים ביידיש, שיר ברוסית, בפולנית, רומנית. במקום "הגברת עם הקמליות" קיבלו הצופים קונצרט של שירי עולים מכל קצות תבל.

גבריאל בן שמחון עלה לארץ ממרוקו בגיל 10, והספר שואב מההווי שהוא מיטיב להכיר ומהזיכרונות שהוא מנסה לְשַמֵר. הוא מספר על החיים של עולים חדשים ממרוקו שהולכים ומאבדים את התרבות הייחודית להם, במדינה שנראתה להם כמביאה את הגאולה המובטחת, אך תרבותם הולכת לאיבוד ב"כור ההיתוך" הישראלי בשנות הקמת המדינה. אירועי ואדי סאליב מוצאים גם הם ביטוי בספר זה.

בן שמחון הינו בעל קול ייחודי, עדין ופיוטי, ציורי, שמח, שמעלה בפנינו תמונות חיות ונושמות של עולם שהולך ונעלם. העימות בין התרבויות מתואר בלשון חומלת ואמפתית ללא נקיטת עמדה שיפוטית. ובכל זאת, ליבנו נכמר:

ברדיו משמיעים את טוסקה של פוצ'יני, אבל המשפחה והשכנים של יונתן מרציאנו לא מתחברים למוסיקה הזו. ברדיו לא משמיעים את זוהרה, אום כולתום, ריימונד אבקסיס, סמי אל מגריבי כי "הרדיו שלהם. הארץ שלנו, אבל אנחנו לא פה." אבל עבור יונתן מרציאנו טוסקה היא גשר שהוא מנסה להקים אל ליבה של נורית סתיו, הצברית, מושא החלומות האולטימטיבי.

דרך עינו הרגישה והעדינה של שמחון, קמה ועולה למולנו התמונה החיה והתוססת של תרבות צבעונית, מלאה מוסיקה וקסם.

"בסְפְרו מרחמים זה על זה, נותנים צדקה זה לזה, מקוננים זה על מותו של זה, ושמחים זה בשמחתו של זה. כשמישהו מתחתן כל העיר מתחתנת, וכשמישהו מת כל העיר מתה." הקהילה החמה הזו, שמאמינה בכישופים, בעין הרע, באבנים שיכולות לעורר אהבה, ממשיכה להתקיים עוד זמן מה בואדי סאליב, בחיפה, עד שהזמן וטרדות הפרנסה מפזרים את האנשים לכל רוח.

במפגש קוראים עם הסופר גבריאל בן שמחון, התרשמתי מאד מהאיש העדין ומלא הקסם, שקולו צלול וחי וגם כשהוא מדבר, מילותיו לוכדות אותך בצבע, צליל וכישוף.

אני מצרפת קישור לדבריה של נוית בראל עורכת הספר:

http://www.text.org.il/index.php?book=1301102

סמטה במללאח של ספרו:

מעקב

מעקב – עופרה עופר אורן

הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 233 עמ'

הסופרת, עופרה עופר, תמצתה את הספר כך:

לילי פהר, ילידת הונגריה, הכשירה את עצמה בנעוריה להיות פסנתרנית. היא הייתה בעיניה הונגריה בת דת משה, ובת זוגו של גיולה אהובה. ההתרחשויות באירופה, מלחמת העולם, לא איימו על לילי ועל בני משפחתה. לא היה להם ספק שהמולדת שלהם תמשיך להגן עליהם. אבל המלחמה הגיעה, ושיבשה את כל התוכניות. משפחתה של לילי, וגם גיולה אהובה, לא שרדו. בדרך לאניית המעפילים שתביא אותה לישראל היא פוגשת את אחיו, יואל, נישאת לו, והם חיים בתל אביב, מקימים משפחה ומנהלים לכאורה חיי בורגנות שלווים, אם גם מלאי געגועים לאהוב ולאח שאיננו. אבל משהו מסתורי מתרחש, לאורך עשרות שנים: סוכנים של ה CIA עוקבים אחרי לילי ויואל ואחר ילדיהם. בסופו של הרומן מתפענחת התעלומה.

לילי מתנהלת בתוך חייה הבורגניים בזהירות אלגנטית. דומה שהפיסקה שמאפיינת אותה יותר מכול היא זו:

"אולי היתה צריכה בכל זאת לנעול נעליים שטוחות, אבל רק כשהיא אלגנטית היא מוגנת, כשהכול מדויק, העגילים הכחולים הקטנים מותאמים לנקודות בשמלה, החגורה הלבנה הדוקה על המותניים, השיער מסודר בתספורת ורוניקה לייק עם תלתל שיורד מעל העין, הנעליים טובות, מבריקות, מדגישות את הקרסוליים הדקים שלה, רק ככה יהיה לה כוח, היא תהיה מכובדת ותצליח לדבר, להשיג את מה שהיא רוצה. בינתיים פסעה על המדרכה בזהירות והשתדלה שהעקבים לא ייכנסו לתוך החריצים, ואז הופיע מולה הים, הכתם הכחול הגדול שבין הבניינים. היא המשיכה לצעוד לקראתו והביטה עליו, כולו קרוע ופרוע, הגלים הגדולים והקצף."

לילי האלגנטית והמאופקת, והים הגדול והפרוע. האירופאיות המנומסת, ותל אביב של שנות החמישים, פרועה וצומחת מתוך החולות. מה הדבר שמפעם בלילי, מתחת לפני השטח, שכמו תל אביב שבספר, יש בה  כל הזמן "מן זמזום סמוי, מין רעד פנימי, כמו זה שניתז מתוך עמודי מתח גבוה. אפשר כמעט להשתכנע שבעוד רגע יוצתו מתוכה ניצוצות מסוכנים שעלולים להתלקח."

יואל בונה לו וללילי חיים חדשים, בורגנים ומסודרים בתל אביב, הם מגדלים ילדים, בן ובת, מנסים להקים בית ומשפחה שתפצה על כל המשפחה שאבדה. לפחות יואל מנסה, לילי בעיקר מנסה לשמור על המכסה של הר הגעש שלא יפרוץ. כי אחד האנשים שאבדו הוא מי שהיה אהבת חייה.

עופרה עופר מצליחה להעביר ברגישות מדויקת את הלך הנפש של ניצולי שואה שמנסים להקים לעצמם חיים חדשים, אבל האימה עדיין שורפת בפנים. יש דברים שלא יכולים להיאמר. יש דברים שנאמרים מאד בקיצור. יש שאלות שקשה להשיב עליהן כמו "על מה את חולמת". יש משפטים שלמים וסערות נפש שמסתתרות מאחורי מילה אחת פשוטה: "שם". בה במידה אנו מקבלים הצצה אל נפשם של בני "הדור השני". הבת דפנה, בעיקר היא, משקפת את תחושת הזרות וחוסר השורשים של הוריה.

העלילה מתקדמת לאורך השנים כשאנו מקבלים תמונות חיים באקוורל, שמאפשרות לנו לנסח את קו הזמן וההתרחשויות המשפחתיות. לאורך השנים המשפחה נמצאת במעקב של סוכני CIA שמצלמים ומתעדים את חייהם, ופעמיים אף הפכו מעורבים בחייהם. מדוע הם נמצאים במעקב? הפיענוח של התעלומה, בסוף הספר, יוצרת שבר גדול בחייהם שלא ברור אם וכיצד יתגברו עליו. כך מסתיים הספר. סגירת המעגל של עופר היא בין שני השברים הגדולים, שאינה פוסחת על שבר גדול ונורא במהלך חייהם.

הספר נוגע בפרשת קסטנר באצבע עדינה, מאופקת, אבל צורבת מאד.

הכישרון של עופרה עופר הוא אכן זה, להעביר דברים נוראים, כאובים כל כך, באופן רגיש ומאופק מאד, שאיננו מפחית מהעוצמה הרגשית. אנו מקבלים תחושה מדויקת של החיים המהלכים על שכבת קרח דקה מאד שמכסה על מצולות הנפש שאין להן מנוח.

סודו של הרבי

סודו של הרבי – יחיאל הררי

הוצאת ידיעות ספרים, 334 עמ'

ספר מרתק !

הספר מבקש לפענח את סוד הכריזמה של הרבי מלובביץ', מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי של חב"ד. בוחן את סוד כוחו והשפעתו. הספר מתאר את הביוגרפיה של הרבי, מתקופת ילדותו, לאורך שנות חייו ברוסיה, לימודיו בברלין ובפריז, לימודי הקודש וההשכלה הכללית הרחבה שרכש, נישואיו לבתו של האדמו"ר השישי של חב"ד, ומינויו כממשיך דרכו לאחר פטירתו. הררי מתאר את אישיותו של הרבי על בסיס תחקיר מעמיק שכלל עשרות מסמכים, התכתבויות, קריאה בכתביו, ראיונות שערך עם אישים בתוך החסידות ומחוצה לה.

במבוא לספר מתאר הררי את כוונתו, להציג איזון בין מבט קר ומנוכר מהצד, המחמיץ את ההבנה, לבין ראיה חד-ממדית או מוגזמת במשקפיים חסידיים. בנוסף, מבקש הררי להציג בחינה היסטורית שיטתית של המאורעות, בצד ניתוח הרבדים הפנימיים והעמוקים של תורת הסוד היהודית. בכל מטרותיו של הררי, עמד הוא בספר זה בכבוד ובהצלחה, בעיני. הספר אינו שופט או מבקר את חייו ובחירותיו של הרבי על פי איזה סולם ערכים מסויים. בכך כוחו של הספר. אין כאן נקיטת עמדה כזו או אחרת. זה אינו ספר "מטעם" והוא מציב ובוחן שאלות ללא משוא פנים.

לפי אפלטון, המנהיג צריך להיות פילוסוף, בעל הידע, הוא צריך לשרת את הצדק הנצחי ואת טובת הרבים, ואין הוא יכול להשתמש במנהיגות כדי לקדם אינטרסים אישיים שלו עצמו. הוא נתבע לצניעות, לויתור על רכוש פרטי, ולהקדשת כוחותיו וחכמתו למען טובת ההמונים שאותם הוא מנהיג. הוא צריך להיות אדם מוסרי, ונעלה על אחרים בחכמתו, תבונתו, ותכונותיו האישיות.

את כל אלה מצאתי ברבי שעל פי תיאור אישיותו ונוהגו בספר זה, בהחלט עונה על הגדרת מנהיג.

אישיותו של הרבי המתגלה בספר כובשת. זהו אדם אצילי, מסוגר, למדן גדול, אוטודידקט, בעל סקרנות יוצאת דופן, שהתאמץ לשפר את עצמו, להתקדם ולהרחיב את ידיעותיו כמעט בכל היבט של חייו.

הוא צנוע ונחבא אל הכלים, שבמחצית חייו הראשונה ברח ממינויים ומה"כבוד", וכל רצונו היה לשקוע בלימוד. בחלק השני של חייו קיבל על עצמו בעל כורחו את הנהגת התנועה. הצניעות, ואהבת האדם שבו, תשומת הלב שנתן לכל הפונים אליו, הימנעותו מהתנצחויות או ויכוחים, חברו לידע מעמיק ורחב שהפך את כתביו לחומרי לימוד מרתקים. זאת, ביחד עם האמינות של מי שאמר מה שחשב, והיה עקבי ברעיונותיו ובשיטתו. הרבי הציג עמדה ברורה ביחס למהותה של היהדות, כתורה כללית השייכת לכל אדם, ולתפקידה כמעניקה משמעות ומובן לחיים.

כדי להיות מנהיג אין די, כמובן, בתכונות אישיות נאצלות, כפי שהררי מלמד אותנו בפרקים המתארים את מהלך חייו ואישיותו. למנהיג צריך להיות מסר, ולרבי בהחלט היה מסר, כמתואר בפרק השביעי. בעולם של חיפוש, "הרבי שירטט עבור האדם בן זמננו את התכלית ואת המשמעות של החיים. הוא גילה בכתביו את ייעוד הבריאה וחשף את הכלים הנתונים בידי האדם להתגבר על אתגרי החיים ולמצוא את האיזון הנכון בין מרכיביהם. במילים אחרות, הרבי העניק לקוראיו משמעות לחיים ומסגרת אקטיבית להגשים אותה."

לרבי הייתה גם דרך ייחודית להפעיל את עצמו ואת כל חסידיו בהפצת המסר. הוא פילס דרך עצמאית שחרגה לעתים מה'מקובל' בחוגים החרדים, מתוך מחשבה על עתיד העם היהודי.

היהדות איננה, בשום פנים ואופן דת מיסיונרית. היהדות איננה חפצה להמיר אנשים על דתם ולהעביר אליה. יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה. מי שלא נולד לאם יהודיה ורוצה להפוך ליהודי, צריך לעבור תהליך מאד לא פשוט.

משום כך, אמירות המייחסות לחב"ד מיסיונריות חוטאות מאד לאמת ובעיקר נובעות כנראה מחוסר ידיעה וחוסר הכרה של הדברים כפי שהם. בעיניו של הרבי, כל אדם יכול להתחבר לפוטנציאל שלו בכל רגע מחייו, בין בגיל עשרים, בין בגיל שמונים. חשיפת הפוטנציאל קשורה, בעיניו, עם המהות היהודית שלו. משום כך, הפעולות שעושים השליחים של חב"ד נועדו לאפשר לאדם לגלות את המקור האלוהי המוסתר בנפש האדם.

ד"ר זקס שהיה הרב הראשי של בריטניה, לא הכיר את חב"ד, אבל לאחר שפגש את הרבי במסגרת מסע פגישות שערך עם כמה מגדולי הרבנים בארצות הברית, אמר עליו כך: "אנשים חשבו שהצלחתו של הרבי היתה בכך שהעמיד אלפי תלמידים. אך הם החמיצו את העובדה החשובה ביותר: מנהיג טוב יוצר תלמידים, אבל מנהיג מצוין יוצר מנהיגים. וזה מה שהרבי עשה בעבורי ובעבור אלפים נוספים... רוב האנשים מביטים על הזולת ורואים את מה שעומד לפניהם. אנשים גדולים מסתכלים על הזולת ורואים את מהותו הפנימית. אך גדולי הגדולים – והרבי היה גדול הגדולים – מביטים על הזולת ורואים מה הוא יכול להיות. זוהי גדולה."

 העתק ביתו של הרבי מאיסטערן פארקווי 770 בקראון הייטס, ניו יורק, שהועתק לכפר חב"ד:

הזמן השבור

הזמן השבור – אריאלה בנקיר

הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 454 עמ'

סדרת פרוזה-עשרה

מיקי גונן התייתמה מאביה שנהרג בתאונת דרכים. אמה נפטרה עוד קודם לכן, והיא מסרבת להצטרף לדודתה העוברת לגור בלונדון. במקום זאת היא נרשמת לפנימייה יוקרתית. חבריה לכיתה מציקים לה באכזריות, ומיקי מוצאת מקום מפלט קבוע בפינה חבויה בספרייה השקטה. יום אחד מיקי נשאבת לתוך ספר עתיק ומאובק בכריכת עור שמצאה על מדף, ועוברת לארמון המלכה בממלכה עתיקה בשם ארבוריאה, באי סרדיניה בימי הביניים. שם היא נאלצת ללמוד להתנהל בעולם עתיק שהחוקים שלו שונים, הטכנולוגיה לא קיימת. הבעיה העיקרית היא, שהספר שהביא אותה לארבוריאה התרוקן מהמילים, ומיקי לא יכולה לחזור לחיים שלה בשנת 2012 כל עוד הדפים החלקים לא יתמלאו בחזרה במילים. בינתיים היא לומדת לאלף בזי ציד, לירות בחץ וקשת, לגלף בעץ, להכין שיקויי מרפא, ללבוש שמלות במקום ג'ינס קרוע וטריקו (ולבישת שמלות בימי הביניים אינה כה פשוטה ודורשת סיוע של המשרתת), לרכוב על סוסים, זוכה לבן לוויה מקסים שיהפוך לאהוב ליבה, ולחברה טובה וקרובה. באופן כללי החיים בימי הביניים בממלכה העתיקה נראים טובים יותר מהפנימייה המנוכרת. אבל לא הכול טוב, מיקי נקלעת לסכנות חיים בסבך תככים ומזימות בארמון, וגם רוחות המלחמה מתחילות לנשב. בינתיים, האומנת הזקנה בעלת כוחות כישוף, שחלמה את בואה לממלכה, עסוקה באיסוף עשבים וצמחים שייצרו שיקוי שיאפשר להחזיר את האותיות לספר. מיקי מוצאת בספר רמז לגבי מותו של אביה, ונשאבת למסע של חיפוש אחר רמזים נוספים שיאפשרו לה להגיע לפתרון, מסע שיימשך גם לאחר שובה לפנימייה בשנת 2012.

לאורך הספר עוברת מיקי תהליך פנימי של התבגרות וצמיחה מתוך עצם ההזדמנות שהשינוי במקום ובזמן מאפשר לה, למצוא את הציר הפנימי שלה. היא מלאת סקרנות, שואלת ולומדת ומנסה להבין כל דבר שהיא נתקלת בו, היא לא מוכנה להשלים עם עוול וחוסר צדק, ומוכנה אף לסכן את עצמה למען עשיית הדבר הנכון בעיניה. מיקי שתחזור לפנימייה שוב לא תהיה אותה נערה חריגה, שקטה ומופנמת שמקבלת בהכנעה את ההצקות של חבריה לכיתה. 

אתם אולי אומרים לעצמכם, ילד שנשאב לתוך ספר? כבר קראתי כאלה. יש סיבות טובות לקרוא את הספר הזה. זהו ספר שהוא רומן היסטורי, שיש בו קצת מדע בדיוני או פנטסיה, הרבה סיפור חניכה, והוא מעניין מכול הבחינות האלה. אריאלה בנקיר כותבת בצורה מרתקת. הספר מבוסס על תחקיר מעמיק שלה של ההיסטוריה של ארבוריאה, ושל החיים בימי הביניים. בסוף הספר פירוט קצר של הבסיס ההיסטורי לסיפור. אנו מקבלים הצצה מרתקת ומלאת חיות להיסטוריה של ממלכה עתיקה שרוב הסיכויים שלא שמעתם עליה בלימודי ההיסטוריה בבית הספר, כמו גם לחיי היומיום בימי הביניים ברחובות ובשווקים, בארמון, ובשדות. בנקיר מצליחה להטמיע את הפרטים הרבים בסיפור באופן אינטגרלי ובחוכמה, כך שהתקופה קמה ועומדת לנגד עינינו ללא צרימה. הצבעים, הריחות והקולות. כמו שכל ספר טוב עושה, הוא מעמת אותנו מול מה שנראה לנו מובן מאליו במאה ה-21, ומאפשר להביט בו בעיניים חדשות.

ספר מקסים, שבסיומו ברור שיהיה לו המשך, מיקי כנראה תעבור לשיקגו במאה ה-19. יש למה לחכות!

אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים – ג'ון גרין

הוצאת ידיעות ספרים ספרי חמד, 286 עמ'

  

סיפור אהבה בין שני צעירים, בת 16 ובן 17 שנפגשים בקבוצת תמיכה לילדים חולי סרטן. כבר ברור שרומן נעורים פשוט וקליל לא יהיה כאן. זה ספר על צעירים שכשהם אומרים שהם "נקי כבר שנה וחודשיים" הם מדברים על הסרטן.

כבר כתבו הרבה ספרים על אהבה, ברור, אבל ספר טוב מצליח למצוא את הזווית השונה, המדויקת, שתצליח להביא תובנות על החיים, לגעת בלב, וזה מה שהספר הזה עושה.

זה ספר עצוב וכואב הכי מצחיק שתקראו, שנון ומקאברי ומכמיר לב. "הכאב דורש שירגישו אותו", כתוב בספר שהייזל קוראת. וזה נכון, אי אפשר לעבור דרך החיים בלי לאפשר לעצמנו לחוש. גם את הכאב. ועם זאת, יש לדעת איך לראות אותו בהומור, לא לטבוע בתוכו.

"בעולם הזה אפשר לבחור, אני מאמינה, איך לספר סיפורים עצובים, ואנחנו בחרנו באפשרות המצחיקה"

אומרת הייזל, וזה בדיוק מה שקורה בספר הנפלא הזה. אחד הספרים המקסימים שקראתי בשנה האחרונה.

החיים רצופים בהתמודדויות עם דברים לא נעימים שקורים. חלקם קשים, חלקם מתסכלים, חלקם סתם לא נעימים. אין לטעות: גם בדברים החיוביים יש התמודדות. כל קשר בין אנשים טומן בחובו מפגש (ולעתים עימות) עם חלקים בתוכנו. הסופר ג'ון גרין מצליח להראות לנו איך חברות, אהבה, תמיכה יכולות לנבוע ממקום אמיתי, מהותי וכנה. הבחירות שאנחנו עושים, איך לנהל את החיים שלנו, איך לנהל את התקשורת שלנו עם אנשים אחרים, הן אלו שצובעות את החיים שלנו בצבע שבחרנו. האם נבחר לראות את הכול קודר ואפל, או שנבחר לראות את נצנוץ הכוכבים בכוסות השמפניה.

אביה של הייזל אומר לה שהיקום רוצה שנבחין בו, לכן אנחנו שם, בעלי תודעה. הייזל חושבת לעצמה שמה שאנחנו רוצים הוא, שהיקום יבחין בנו, שיהיה לו אכפת ממה שקורה לנו, כאינדיבידואלים. שלכאב ולסבל שלנו תהיה משמעות.

תת נושא נוסף בספר הוא הספרות, הכתיבה, נושא שכמובן מדבר אלי מאד.

"לפעמים את קוראת ספר, והוא ממלא אותך בדחף משיחי ואת משוכנעת שעולמנו ההרוס לא יצליח להשתקם אלא אם כן כל בני האנוש כולם יקראו את הספר הזה. אבל לפעמים את קוראת ספרים, שאי אפשר לספר עליהם לאנשים כי הם כל כך מיוחדים ונדירים, ושלך, שהרעיון לפרסם בציבור עד כמה את אוהבת אותם נראה לך כמו בגידה."

הייזל ואוגאסטוס חולקים אהבה לספר מיוחד, נדיר, שאין לו סוף, ולאורך הספר הם מנסים לאתר את הסופר, כדי שיכתוב את הסוף, או לפחות יספר להם מה קרה אחר כך, לאנשים שבספר. לא לדמות המרכזית, שדי ברור שמתה אחרי סוף הספר, אלא לדמויות המשנה.

אבל איזו אכזבה. כשהם פוגשים בסופר, הם מוצאים איש מר נפש וגס רוח. וכך הוא אומר להם: "האמנם תחושת המשמעות החולפת שמעניקה לנו האמנות היא אכן בעלת ערך? או אולי אין ערך לדבר מלבד בילוי הזמן המוקצב לנו בנוחות מרבית ככל האפשר? מה צריך סיפור לשאוף לגלם עבור קוראיו?"

בדו שיח מרתק בין הייזל לבין הסופר, הוא מסרב לספר לה מה קורה עם דמויות הספר לאחר סיומו. אנחנו מדברים על רומן, הוא אומר לה, לא על מיזם היסטורי. אבל היא מתעקשת. די ברור מדוע כל כך חשוב לה לדעת מה קורה לאנשים האחרים אחרי סוף הסיפור. הייזל חולה סופנית, ולאורך הספר היא מוטרדת בשאלה עד כמה עצם קיומה בחיים של אנשים אחרים, יפגע בהם לאחר הסתלקותה. היא חשה כמו רימון שעתיד להתפוצץ ולהרוס את החיים של הסובבים אותה.

"אני לא רוצה לעשות לך כזה דבר, לעולם" אומרת הייזל, וכך הוא עונה לה: "זה לא יהיה לי אכפת, הייזל גרייס. זאת תהיה בעיני זכות גדולה, שתשברי לי את הלב", ועל הדרך היא שוברת לנו את הלב ומצחיקה אותנו בו בזמן.

הרעיון של הסופר, גרין, כפי שהוא מציין ב"הערת סופר" בראשית הספר הוא, שסיפורים מומצאים יכולים לשנות משהו בעולם. אני מסכימה איתו. אני חושבת שהקריאה בספר בוראת עולם מתוך המילים, בתוך הראש שלנו והלב שלנו, מייצרת משמעות, מייצרת תובנות, מייצרת תהליך של בחינת מציאויות חלופיות.