יום שלישי, 2 ביולי 2019

קופסת הציפורים


קופסת הציפורים – ג'וש מלרמן
כנרת זמורה, 287 עמ'


כולנו מסתמכים על השגרה שלנו, שהיא כמו הרצפה שמתחת לרגלינו. מוצקה, בטוחה, מאפשרת לנו לרקוד את החיים.

אבל מה קורה, כשאי אפשר ללכת לעבודה, לבתי הספר, לקנות מצרכים בסופר או לשוטט בין החנויות בקניונים, או סתם לטייל ברחוב, כי משהו מסתובב שם, אין לדעת אם זה יצור, חיה או אדם, כי מי שראה אותו, כבר לא נשאר כדי לספר.

מה עושים כשחוש הראייה שלנו, החוש העיקרי שעליו אנו סומכים, הוא בדיוק זה שמסכן את חיינו?

מלורי ושני ילדיה חיים במסתור, עם כיסוי עיניים, חיים בלי אור השמש והשמים הכחולים והציפורים והפרחים הצבעוניים. בבית מואפל, בחלונות סגורים מכוסים בשמיכות ומזרונים.

בעולם שיש בו רק אמא ושני ילדים, אין משמעות לשמות, ולכן יש בבית הזה "אמא" "ילד" ו"ילדה".

הסיפור מתקדם בשני מסלולים, המסלול של ההווה, שבו מלורי יוצאת עם שני הילדים למסע מסוכן בנהר בניסיון להגיע למקום שבו אולי יהיו יותר בטוחים, והמסלול של הזיכרונות, של מלורי, מהרגע שהכול התחיל, ועד לרגע הנוכחי.

זהו מותחן אימה פסיכולוגי שנקרא בנשימה עצורה.
כמה רחוק יכול אדם לשמוע? החתירה בעיניים מכוסות היא קשה מנשוא. איך אדם שרגיל להסתמך על עיניו יכול לעשות את המסע הזה, ולנסות להקשיב – רחוק ככל הניתן – כדי להצליח לזהות סכנה מתקרבת לפני שתתממש מולו בלי שהוא יכול לראות אותה? איך עומדים בפיתוי להציץ לרגע אחד לראות מה קורה בחוץ?

מלורי לימדה את ילדיה, אילפה אותם, להאזין, לשמור על עיניים עצומות ולשמוע עלה שנפל לבאר, או ציפור שנעמדה על ענף בחצר האחורית, או לשמוע שאמא עצובה או מודאגת.

וזה ההיבט שעניין אותי במיוחד בספר. מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו, או מאלפים אותם, על מנת להעניק להם את הכלים הטובים ביותר לשרוד בעולם, כפי שאנחנו מבינים אותו, ומעריכים את הסיכויים והסיכונים שבו. מה אנחנו גורמים להם לאבד בתהליך הזה?

מלורי חושבת שאולי היא אמא לא טובה "כי לא מצאת דרך להראות להם כמה גדולים השמים, ולא מצאת איך לאפשר להם לרוץ חופשי בחצר, ברחוב, בשכונה של בתים ריקים ומכוניות שעומדות ומחלידות. או לאפשר להם רק להציץ, רק פעם אחת, כשהשמים משחירים ופתאום יש יופי בצאת הכוכבים. את מצילה את חייהם לקראת חיים שלא ראוי לחיותם."
"איך היא מצפה מילדיה לחלום חלומות גדולים ככוכבים, אם הם לא יכולים להרים את ראשיהם ולהביט בהם?"

ואיפה אנחנו, בעולם שלנו, "האמיתי" (כפי שאנחנו מפרשים אותו), שבו מותר להביט בכוכבים, איפה אנחנו מונעים מהילדים שלנו להרים את הראש ולחלום את החלומות הגדולים שלהם? איך אנחנו נמנעים מלעצור בהם לעוף גבוה?

הילדים שנולדו לעולם הדיסטופי הזה, לא יידעו שנלקח מהם משהו, כיון שמעולם לא חיו בעולם שבו ניתן לצאת החוצה בעיניים פקוחות, ולראות את העולם הצבעוני מרצד מולם במלוא תפארתו. מי שמבכה את האובדן שלהם, היא האם, שחיה את החיים שלפני האסון.

בסופו של דבר, כולנו סגורים בקופסה של התפיסות שלנו.

וזה היופי בספר הזה, שמתחת לרובד של מותחן פסיכולוגי משוכלל, וכתוב היטב, זהו ספר ששואל שאלות. שאלות מטרידות, חסרות מנוח, על האופן שבו בני אדם גדלים, האופן שבו הם חיים, האופן שבו הם רואים את העולם סביבם, ובעיקר האופן שבו הם תופסים את המציאות שסביבם.

ספר נפלא.