טרילוגיית הגרישה

טרילוגיית הגרישה – לי ברדוגו

צל ועצם – 304 עמ'

מצור וסופה – 384 עמ'

הרס ותקומה – 352 עמ'

אריה ניר + מודן

זוהי סדרת שלושה ספרים שאי אפשר להניח מהיד, ובו בזמן הם כתובים כל כך טוב, שאת מבקשת להשתהות על המילים, להבין איך ברדוגו שוזרת אותן למשפטים שמריצים אותך קדימה, בשאיפה לדעת מה קורה הלאה, תוך כדי שאת מודעת בצער לכך שהריצה קדימה תביא אותך מהר מדי אל סוף הספר.

אם אתם מכירים את המצב שאני מדברת עליו, אז זה הדבר. זה ספר שפשוט כתוב נפלא. העלילה מותחת, האנשים ("דמויות"? אלו פשוט ממש אנשים שאת אוהבת אותם יותר מדף לדף או מתעבת, תלוי במי מהם מדובר), ובכן האנשים בסיפור הזה כל כך אנושיים, מלאים בחיים, מאופיינים היטב, מעניינים, מלאי פגמים ובו בזמן מלאי הוד. הדיאלוגים הם בדיוק, לא על יד, לא בערך, כוללים בדיוק את מה שצריך כדי שנהיה בתוך השיחה הזאת. האירועים, רודפים בזה אחר זה, מרתקים, פנטסטיים כי זה ספר על מציאות אחרת, עם קוסמים ואנשים בעלי כוחות לא רגילים, אבל עם היגיון פנימי שמאפשר לקורא להישאב פנימה ולהיות "בתוך".

לי ברדוגו בנתה עולם שכפי שנכתב בכריכת אחד מהשלושה, "עולם שמרגיש אמיתי מספיק כדי שתהיה לו חותמת דרכון משלו". בעולם הזה, יש מדינה, שבה מתנהלת מלחמה בין האופל לבין האור.

זהו ספר חניכה, של אלינה, יתומה, שבשלב מסוים מגלה שיש לה כוח-על, שעשוי לסייע לה להציל את העולם מפני הרשע. כן, הארי פוטר היה שם קודם, אבל אלינה, היא בהחלט תושבת מוצדקת של העולם הזה ושל התהליך הפנטסטי הזה.

וכמו בספר טוב, תוך כדי שאנחנו רצים על הדפים עם הגיבורה וחבריה, שנלחמים, לפעמים מנצחים, ופעמים הרבה כושלים, אנחנו מבינים דברים חשובים על עצמנו, על הכוחות הנסתרים בנו, על הפחד לגלות את העוצמות החבויות בנו, ובו בזמן על הפחד לגלות שלא חבויות בנו עוצמות.

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו - שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת - איזו זכות יש לך לא להיות? אין שום-דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי-ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד.

- מריאן ויליאמסון

וכך בדיוק. ככל שאלינה משתחררת מהפחד להבריק, להאיר, להיות במלואה מה שהיא צריכה להיות, כך היא מעניקה לאחרים את אותה האפשרות.

תוך כדי הכתיבה מצאתי את הביקורת הנהדרת שנכתבה באתר "בלי פאניקה" ומומלצת מאד:

http://www.blipanika.co.il/?p=4408

איך לעצור את הזמן

איך לעצור את הזמן – מאט הייג

כנרת זמורה, 336 עמ'

אני אתחיל מהסוף. לא של הספר, אל דאגה, אין אצלי ספוילרים. מהתודות של הסופר, מאט הייג. הייג רצה לכתוב ספר שאנחנו נהנה לקרוא והוא יהנה לכתוב. הוא נהנה לכתוב כפי שהוא מעיד על עצמו, אני בהחלט מאד נהניתי לקרוא. "ספר הופך לממשי רק כשהוא נקרא, אז תודה שהפכתם את חלומי בהקיץ למציאות."

זהו ספר שמאד הפך לממשי בחיים שלי בשבוע שקראתי אותו. כתוב כל כך יפה. כל כך חכם. חריף ומלא בידע וניסיון חיים עשיר של אדם שלפני שהפך לסופר, אסף אל תוכו הרבה תוכן, והדבר ניכר בכתיבתו.

טום הזרד סובל מתסמונת מאד נדירה: הוא מזדקן מאד, מאד לאט. הסיפור מתחיל כשהוא בן יותר מארבע מאות שנה, אבל הוא נראה כבן ארבעים. אם אתם חושבים שזה נפלא, תחשבו שוב. כל האנשים שאתם מכירים ואוהבים, ילכו לעולמם הרבה לפני שאתם תיראו כמזדקנים ולו במעט. בני הזוג שלכם יזדקנו בעוד אתם נשארים צעירים – כמה זמן תוכלו להישאר ביחד לפני שאנשים יסתכלו עליכם במבטים מוזרים?, הילדים שלכם יזדקנו ויתחילו להיראות כמו ההורים או הסבים שלכם. אתם מבינים את העניין. זה לא כזה מדהים.

אז יש בספר עלילה, והיא אפילו מותחת למדי. אדם שלא מזדקן צריך כל בערך שמונה שנים להחליף זהות ולעבור למקום אחר כדי שאנשים לא יתחילו לתהות. זה מאפשר להתנסות בדברים אחרים, לבחון את עצמך במקצועות אחרים, במקומות אחרים, לבחון כל מיני מהלכי חיים, שזה הצד הנחמד של העניין. זה אומר גם, שאתה לא יכול להתקשר רגשית לאנשים אחרים, או אפילו לכלב או חתול, וזה הצד האפל של העניין. יש אגודה חשאית של האנשים עם התסמונת, שמגינה על אנשים כמו טום, אבל יש השלכות לא קלות להשתייכות לאגודה הזו.

ואיך אתה מתנהל ביומיום כשזיכרונות העבר שלך כוללים מאות שנים של עבר? לא פשוט. "אפשר לומר שאני רואה את חיי כמעין בבושקה, שגרסאות שונות שלה חבויות זו בזו, כל אחת מהן מכסה על השנייה, כך שהחיים הקודמים אינם נגלים כלפי חוץ, אך הם עדיין שם."

חשבתי על כך שהנשמה שלנו, שצוברת גלגולי חיים, נושאת בחובה אולי זיכרונות, עמומים יותר או פחות של חיים קודמים, בתוך המסלול של החיים הנוכחיים שלנו.

יש בספר סיפור אהבה שחוצה את גבולות הזמן, וגם זה מובא באופן כל כך אינטליגנטי שלרגע לא יורד לרמה של "רומן רומנטי".

מבחינתי, בעיקר מה שיש בספר זה, שפע של תובנות נדירות בתבונתן, לגבי איך לחיות את החיים, איך לבנות לעצמך חיים שראוי לחיותם, איך להתמודד עם הגלים של מעלות ומורדות בחיים, אילו סוגי קשרים נוצרים בין אנשים.

הספר שלי מלא במרקר צהוב של משפטים חכמים, חלקם כאלה שאפשר למצוא כמותם בשיח הניו אייג'י. ההבדל הוא, שכאן המשפט שתול בתוך הקשר שיוצר את השורשים המעמיקים של מה שנאמר. הייג, יודע על מה הוא מדבר. זה נאמר, מוסבר מנומק ונובע מתוך ההקשר של הסיפור.

אסיים בציטוט הזה:

"אתה שואל את עצמך: מי אני? אילו יכולתי לחיות ללא פקפוק, מה הייתי עושה? אילו יכולתי להיות אדיב בלי לחשוש שידפקו אותי? אילו יכולתי לאהוב בלי לחשוש שיפגעו בי? אילו יכולתי לטעום את מתיקות היום בלי לחשוב על כך שמחר אתגעגע אליה? אילו יכולתי לא לפחד מהזמן העובר ומהאנשים שהוא יגנוב? כן. מה הייתי עושה אז? את מי הייתי אוהב? באילו קרבות הייתי לוחם? באילו שבילים הייתי צועד? אילו שמחות הייתי מתיר לעצמי? אילו תעלומות בתוכי הייתי פותר? איך, בקיצור, הייתי חי?"