המוות חשוב לחיים

 המוות חשוב לחיים

החיים, המוות והחיים שלאחר המוות

ד"ר אליזבת קובלר-רוס

כתר הוצאה לאור, 287 עמ'

 

אוסף של חמש הרצאות של אליזבת קובלר-רוס. רופאה, פסיכיאטרית ומורה רוחנית, לקהל של רופאים, חולים, מטפלים הוליסטיים ואנשים מכל העולם.

בסדרת ההרצאות שבספר, קובלר חוקרת לעומק את המוות וההתמודדות האנושית עם סוף החיים. קובלר-רוס היא חלוצת המחקר בתחום ההתמודדות הנפשית והחברתית עם אבל ושכול, היא מי שפיתחה את מודל חמשת שלבי האבל (בשנת 1969) הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, וקבלה.

במסגרת הספר היא לוקחת אותנו למסע מרגש ומטלטל לתוך ההיבטים הרגשיים והרוחניים של הפרידה שלנו מהחיים ומציעה שלל תובנות עמוקות ומאירות עיניים לאנשים המתמודדים עם האובדן של יקיריהם. 

קובלר מבקשת מאיתנו להקשיב. להקדיש זמן לדברים החיוניים, להקשיב לחברינו בני האדם. ליצור תקשורת. להיות צנוע ולשאול כשאנחנו לא מבינים מה הם אומרים. כך היא מטפלת בילדים הגוססים, במחלקות האונקולוגיות. היא מקשיבה להם, היא מבקשת מהם לצייר ציור והיא לומדת על ההבנה שלהם את המחלה שלהם דרך הציורים שלהם.

מה המשמעות של סבל, גסיסה, איבוד אדם אהוב, איבוד מקום עבודה, איבוד חבר או הצורך לפנות בית?

כל הקשיים, המבחנים, הזעזועים, האבידות, נתפסים בעיני רוב האנשים כעונשים מאלוהים. אבל קובלר אומרת: כל קושי הוא הזדמנות לגדול. צמיחה היא המטרה היחידה של הקיום בעולם הזה.

אי אפשר לגדול אם פשוט יושבים בגן פרחים יפה ומישהו מגיש לנו אוכל מדהים על מגש כסף יפהפה.

אתם כאן לזמן קצר, היא אומרת, אתם יכולים לעשות את הדברים שאתם באמת רוצים לעשות. כמה מכם עושים בדיוק מה שהם אוהבים לעשות? חיים באמת?

חשוב מאוד שתעשו רק מה שאתם אוהבים לעשות. אתם עלולים להיות עניים, רעבים, לאבד את המכונית, לעבור לגור במקום עלוב, אבל אתם תחיו את החיים במלואם. ובסוף חייכם תברכו על החיים, כי עשיתם מה שבאמת באתם הנה לעשות. אחרת יהיו לכם חיים של לעשות דברים רק מתוך סיבה או כדי לרצות אנשים אחרים, ולא תחיו באמת.

התפיסה של קובלר, שהאדם מורכב מארבעה רבעים, פיסי, נפשי, שכלי ורוחני. זה משפיע על אופן ההסתכלות על המחלה ועל המוות כהזדמנויות ללמוד על החיים.

חולים סופניים מלמדים אותנו – או לפחות את קובלר-רוס שפתוחה ללמוד זאת – על איך לחיות כך שלא יהיו לנו עניינים לא סגורים. עניינים לא סגורים יכולים להיות שנאה, עבודת אבל לא פתורה, בריכה של דמעות שלא יצאו החוצה, אך גם תפיסת הדברים הטובים כמובנים מאליהם.

אנשים מבזבזים את רוב כוח החיים שלהם כשהם מבססים את הבחירות היומיומיות שלהם על פחד. הפחד ממה שהשכנים חושבים, הפחד להיות לא נאהב, הפחד להיות דחוי.

קובלר-רוס מדברת על חוויות סף מוות ואומרת: מה שזוכרים רבים מאלה שעברו זאת וחוו את החוויה של אהבה ללא תנאי וראו את האור, הוא הדבר היחיד שאנחנו צריכים לדעת, והוא שהחיים שלנו במלואם הם באחריותנו, שאנחנו לא יכולים לבקר ולהאשים ולשפוט ולשנוא. אנחנו, ורק אנחנו, אחראים לסך הכול השלם של חיינו הפיזיים. הבנה זו משנה הרבה מסדרי העדיפויות שלנו.

אז נדע, שהדבר היחיד שחשוב באמת הוא אהבה. כל דבר אחר, ההישגים שלנו, הציונים, הכסף שאנחנו עושים, כל זה כלל לא רלוונטי. מה שאנחנו עושים לא חשוב. הדבר היחיד שחשוב הוא איך אנחנו עושים מה שאנחנו עושים. ושנעשה את מה שאנחנו עושים באהבה.

החיים שלנו הם למעשה בית ספר, שבו אנחנו נבחנים. וזאת הבחירה שלנו, ולא של אף אחד אחר, אם נמצא מהמערבל מרוסקים או מלוטשים.

החיים בגוף הפיזי נמשכים תקופה קצרה של הקיום השלם שלנו. זהו בית ספר שבו אנחנו בוחרים את העיקר והטפל שלנו, שבו אנחנו בוחרים את המורים שלנו, שבו כולנו צריכים לעבור דרך מבחנים, ניסיונות ותהפוכות. לנסות וללמוד מהן חמלה ואהבה ללא תנאי, במקום ביקורתיות, ואמפתיה במקום רחמים. אחרי שנסיים את החיים כאן בקיום הפיזי, אנחנו נדע כיצד כל מחשבה, מילה, מעשה ובחירה מהסך הכולל של חיינו השפיעו על אחרים.

לכולנו יש מדריכים, אנחנו מוקפים בתבניות אנרגיה שמדריכות אותנו, אוהבות אותנו, מגינות עלינו, מנסות לכוון אותנו, כדי לעזור לנו לעלות על המסלול שעליו אנחנו צריכים להיות כדי לממש את הייעוד שלנו. אנחנו יכולים לשאול אותן שאלות לפני שאנו נרדמים ולבקש מהן לתת לנו תשובות בחלומות.

אנחנו תמיד מקבלים מה שאנחנו צריכים, אבל לא תמיד מה שאנחנו רוצים.

 

 

מדריך האסטרונאוט לחיים על כדור הארץ

מדריך האסטרונאוט לחיים על כדור הארץ – כריס הדפילד

מודן, 283 עמ'

 

כותרת המשנה של הספר: "מה לימד אותי המסע לחלל על תחכום, נחישות ומוכנות לכל מצב".

זה לא שכל מי שקורא את הספר יוכל להפוך לאסטרונאוט. זה גם לא שכל מי שקורא את הספר יהפוך להיות מתוחכם, נחוש, ומוכן לכל מצב. אבל כמה דברים קורים כשקוראים את הספר הזה. אחד, אפשר להבין כמה הרבה הרבה הרבה יותר מורכבת ולא פשוטה העבודה של אסטרונאוט לעומת מה שחשבנו, אם בכלל חשבנו על זה.

שניים, זה הרבה יותר מפחיד ממה שחשבנו, להיות אסטרונאוט. עזבו אותי אני רוצה להישאר עם הרגליים על האדמה. תכלס, גם לא רוצה לטפס על הרים גבוהים ולהתבונן אל התהום ולא רוצה שהיא תתבונן אלי חזרה (ותודה, ניטשה).

שלוש, הספר הזה ממש גורם לקורא (או לפחות לקוראת המסוימת הזו) להעריך מאד את החיים, ואת כל מה שאפשר לעשות בהם.

תראו את זה:

"בוקר אחד התעוררתי ועלתה בי מחשבה משונה: הגרביים שאגרוב כעת יהיו הגרביים שאגרוב כשאעזוב את כדור הארץ. הרעיון הזה נראה לי ריאליסטי וסוריאליסטי בעת ובעונה אחת, כמו חלום מוחשי במיוחד. התחושה הזו התגברה בארוחת הבוקר, כשצלמי העיתונות דחפו זה את זה כדי לצלם תמונה טובה, כאילו הייתי אדם שנחרץ גורלו וזוהי סעודתו האחרונה... רגע האמת הגיע. החליפה חייבת לתפקד באופן מושלם – בזכותה אשאר בחיים ואוכל לנשום אם לחץ האוויר במעבורת יצנח לפתע בריק של החלל – כי זה לא תרגיל. היום אני באמת עוזב את כדור הארץ"

והדבר הרביעי ובעצם החשוב הוא זה. הדפילד מעיד על עצמו שהוא לא נולד להיות אסטרונאוט. הוא היה צריך לעבוד בשביל זה, ולעבוד קשה. עכשיו, כל דבר שהדפילד מספר שנאבק, השקיע מאמץ, אנרגיה, זמן, לימוד, ועוד לימוד ועוד לימוד, ומאמץ להצטיין כדי להיבחר לתפקיד, זה המאמץ שכל אחד מאיתנו רוצה להשקיע אם אנחנו רוצים להגיע להיות את מה שאנחנו רוצים להיות.

בדרך לחלל הדפילד מספר שלמד איך לחיות חיים טובים ומאושרים יותר על פני כדור הארץ. איך לצפות בעיות כדי להקדים תרופה למכה, איך להגיב ביעילות במצבים קריטיים, איך לנטרל את הפחד, להישאר ממוקד, איך להצליח.

והוא מספר, בכנות סוחפת ובפרטים מרתקים, את היומיום של אסטרונאוט על כדור הארץ, בדרך להפוך להיות 'אסטרונאוט'. ואת החיים בחללית קטנה ששטה בחלל.

רגעים קטנים קסומים ורגעים של תקלות ופחד, ורגעים של פשוט דברים קטנים ומעצבנים שקורים בסביבה אנושית דחוסה.

הסוד הוא לנסות ליהנות מהדרך. אומר הדפילד. כזה פשוט, וכזה חכם.

לחיות עם המתים שלנו מסות לשם נחמה

לחיות עם המתים שלנו – מסות לשם נחמה

דלפין הורווילר

הוצאת לוקוס, 168 עמ'.

 

ספר צנום וכה עצום. אינטליגנטי, מרגש, רהוט, עדין, רגיש, שובה לב, מנחם.

דלפין הורווילר היא רבה ליברלית החיה בצרפת, ואינטלקטואלית מרשימה, מספרת ב-11 סיפורים קצרים על אנשים שנפטרו, על ההלוויות שהיא נוטלת בהן חלק כרבה שנושאת דברים, שמשמיעה את קולותיה של המסורת, ומבינה שהמקצוע שלה הוא 'מספרת סיפורים'. "לדעת כיצד לספר את הסיפור שסופר כבר אלפי פעמים ואיך לתת למי ששומע אותו לראשונה מפתח חדש שבאמצעותו יבין את סיפורו שלו".

היא מעלה מחשבות על המוות, על היהדות ועל יחסה אל המוות, מנתחת את רעיונותיה דרך השפה העברית, דרך המקורות היהודיים הקדומים וסיפורי הקודש שלנו.

ואת כל זאת, בנושא כל כך טעון רגשית היא עושה בפשטות, בנעימות, בחכמה רבה, עם מילות נחמה ועם המון השתתפות ורגש.

דלפין מדברת עם הלב, ועם הידע הרב שלה, משלבת סיפורים מהתורה ומהמקורות היהודיים, ניתוח בלשני מרתק של מילים בשפה העברית או של היעדרן, ויוצרת ידע שהוא רחב יותר מידע אינטלקטואלי, זהו ידע חושי, רגשי, שנשען על מסורת ארוכה ומפוארת של היהדות. והיא יודעת לספר. פשוט יודעת לספר.

בתפקידה כמי שנושאת הספד בהלוויה, היא אומרת: "לעולם אל תספרו את החיים דרך סופם, אלא דרך כל מה שהתרחש בהם והיה אינסופי. לספר את מה שהיה או יכול היה להיות לפני שמדברים על מה שלא יהיה עוד." "יש דרכים רבות לספר את חייהם של נפטרים, גם כשהעזיבה שלהם דרמטית ביותר. עלינו להבטיח לעצמנו שהזיכרון שלנו יישאר נאמן למורכבות קיומם, שלעולם לא יסתכם בטרגדיה שקטעה אותו."

דלפין מדברת על כך שבין החיים והמוות מתקיים דו-קיום, ריקוד יחדיו. היא מדגימה זאת בעזרת המושג של "אפופטוזה- מוות תאי מתוכנת". ההסבר הביולוגי של גופנו שנוצר ממותם של חלק מהתאים ועל ידי כך מתפתחים האברים השונים בגוף.

בין אצבעות העובר, למשל, קיימים קרומים במשך חודשי ההיריון הראשונים. במהלך ההיריון נעלמים קרומים אלו והאצבעות נפרדות האחת מהשנייה ומקבלות את צורתן המוכרת. ההיעלמות של חלק מהאיבר היא שמאפשרת את תיפקודו. חיינו, אומרת דלפין, תלויים איפוא בפעולת המוות.

בעברית, אומרת דלפין, המילה "חיים" היא צורת ריבוי, ואיננה קיימת בצורת יחיד. העברית רומזת שלכל אחד מאיתנו יש כמה חיים. הם אינם רציפים אלא שזורים זה בזה, כמו חוטים שמצטלבים לאורך הקיום וממתינים לסוף, ושם ייפגשו. בשפה העברית החיים שלנו הם מארג שקשריו נפרמים ככל שאנחנו ממשיכים לספר את סיפורינו.

כפי שהחילוניות מונעת מאמונה אחת או מזהות אחת לתפוס את המרחב כולו, ומכירה בכך שתמיד יש מקום לאמונה שונה משלנו, כך דלפין מביטה על היהדות במבט רחב יריעה, המבחין שהיהדות תמיד משאירה חלל ריק, משבצת ריקה עבור אמונות אחרות, בכך שאינה מיסיונרית ואינה מבקשת לשכנע את האחר שהיא מחזיקה באמת היחידה. בכך שהיא מתקשה לנסח מה עומד ביסודה. מה הופך אדם ליהודי? לא כל שכן ל"יהודי טוב"? "הזהות היהודית לעולם תהיה מעבר לסך הדברים שאפשר לומר עליה, והיא אינה נכבלת להגדרה ייחודית שמצמצמת את אפשרויותיה".

המסקנה האינטלקטואלית והרגשית שלה, שנראית כה שונה בעולם שלנו היום שבו יש הטוענים לחזקה בלעדית על ההגדרה של "מיהו יהודי" ומה עושה אותו ל"יהודי טוב", אבל בעיני היא הרבה יותר "יהודית" משל אלה המנסים לכבוש את המרחב בהגדרה הכובלת שלהם. "לפיכך, ביהדות שלי, אם אני לא מְפַנָּהּ מקום ליהדות של הזולת, אני בוגדת ביהדות. צמצומה להגדרה שלי או להגדרה של האחר משמעו חילולה."

יש כל כך הרבה דברים חכמים, כל כך הרבה עושר מחשבתי ולשוני בספר הקטן הזה. הסיפור של תנורו של עכנאי והמשמעות התיאולוגית המהפכנית שלו, או הפרדוקס הטמון בכעס או נקמה על פגיעה כביכול בכבוד האל "איזה אלוהים גדול נעשה קטן עד כדי כך שהוא זקוק לאנשים שיצילו את כבודו? המחשבה שאלוהים ייפגע מלעג, האין בכך חילול השם מוחלט?" – בסיפור הלוויה של אלזה קיאט, שנרצחה בפיגוע במשרדי שַרְלִי אֶבְּדוֹ בפריז.

ופרק הסיפור על ישראל, על היום של רצח רבין, מילים שנכתבו בשנת 2021, במבט בדיעבד על מה שנרצח באותו יום בנובמבר 1995, מצמררות במבט של אחרי ה-7 באוקטובר 2023 של מה שבאמת נרצח באותו נובמבר בשנת 95.

"ישראל נשאה שם של הבטחה ושל מקלט, אפשרות להתחלה חדשה. הארץ הזאת אמרה: תחיית המתים אפשרית, לא אחרי המוות האישי אלא אחרי חוויה קולקטיבית של עם שהאומות האחרות לא יכלו, או לא רצו, להציל. ישראל הצהירה שזה לא יקרה שוב, כי המשך ההיסטוריה נתון בידיה. היה צריך לעזוב את היבשת של הקברים ושל המתים שלא נקברו על מנת ללכת בדרך הבטחת אבות, ללכת לעבר החיים."

 

 

 

 

איך רוקנתי את בית הורי

איך רוקנתי את בית הורי – לידיה פלם

רסלינג, 125 עמ'

 

הקריאה שלי בספר הזה לא היתה נטולת הקשר, כמובן. אמי נפטרה, והייתי צריכה למיין חפצים, לבחור מה לקחת, להעמיס שקי בגדים ולשנע אותם לתרומה, לנהוג במשך כחודש וחצי כשהבגאז' עמוס בארגזי ספרים עד שמצאתי להם בית חדש. הפסל והציורים שאמי יצרה והתגלתה כאמנית רגישה, וכעת מלווים אותי בביתי שלי. התחושות שמלוות את התהליך של איסוף, בחירה, ריקון, תרומה, הן מאד מורכבות ומרובדות.

אז הספר הזה.

ספר צנום, 125 עמודים בסה"כ. אבל תמצית מרוכזת של כל מה שאפשר להרגיש לאחר שמתייתמים. "בכל גיל אנו מוצאים את עצמנו, יום אחד, יתומים מאב ומאם. אנחנו מודעים להיותו בלתי נמנע, אבל, בדומה למותנו שלנו, הוא נדמה רחוק ולמעשה בלתי נתפש.....המוות של הורינו, שהיה סמוי מתודעתנו במשך זמן רב בשל המאורעות השוטפים, בשל הסירוב לדעת, בשל הרצון להאמין שהם בני אלמוות, לנצח לצדנו, בא תמיד במפתיע, מותיר אותנו נדהמים."

וזה כל כך כואב. האבל הזה. פשוט כואב בסרעפת.

תהיתי מה שונה עכשיו, לעומת ההתייתמות מאבי לפני כעשר שנים. אמרתי: עכשיו אני לגמרי יתומה. לידיה פלם סיפקה לי את התשובה. "אובדן ההורה השני הוא זה שהופך אותנו לישות "נעדרת משפחה"."

פעם, האבל היה ניסיון שחווים במסגרת קהילה. הדת היהודית כן מכתיבה את התמיכה באדם האבל. השבעה היא תהליך חכם שתומך ועוטף את האבלים לפחות למשך שבוע. אבל לאחר מכן, האבל שייך לחיים הפרטיים, האבל הוא בודד. "איש אינו מלווה עוד, מעבר לרגעים הראשונים, את השרויים באבל, לא חולקים אותו."

ואז צריך לעבור על החפצים.

וחפצים, אומרת פלם, גם הם "מתייתמים" מהאדם שמצא אותם, רכש אותם, אסף אותם ואהב אותם בסביבתו.

פלם מתארת את התהליך ואת התהפוכות הרגשיות, כשהיא עוברת על מסמכים וניירות, ונזכרת, ולומדת את קורות משפחתה. דברים שלא נאמרו, הורים ניצולי שואה ושותקים. וכעת המסמכים מדברים בעבורם, להבין את האווירה שנולדה אליה, "להשתחרר מהעבר שנשאר כלוא בריאותיהם ושמנע ממני לנשום באופן חופשי."

והחפצים.

אנחנו יצורים שצוברים חפצים. ואיננו ממיינים או משחררים אותם אלא בלית ברירה. ומישהו, אנשים שאהובים עלינו ואוהבים אותנו, יצטרך אחרי לכתנו למיין את החפצים שלנו, להתמודד עם מגוון של תחושות ורגשות שיעלו בהם. מה לעשות עם אלבומי תמונות, "שאת האנשים המופיעים בהם שכחנו, שנותרו ללא שם בעומקו של ארגז, יתומים לא מאבות אלא מבנים שיוכלו לכנותם בשם (סביר מאוד שזהו הגורל שממתין לכולנו)...". פלם תוהה, מה לעשות עם חפצים שההורים שלה אספו אחד לאחד, מזכרות מטיולים,  מרגעים שמחים, איך לחלק אותם, להעניק אותם למי שיקנו לחפצים חיים מחודשים, יטפחו ויאהבו אותם.