הוכחה לגן עדן

 הוכחה לגן עדן – ד"ר אבן אלכסנדר

ידיעות אחרונות ספרי חמד, 215 עמ'

(כולל נספחים ורשימת ספרים מומלצים)

 

ד"ר אלכסנדר הוא נוירוכירורג וחוקר מוח מהארווארד, שהיה מדען רציונלי וספקן. אדם בריא ביותר ללא שום רקע למחלה. בשנת 2008 נפגע מוחו מחיידק אלים ונדיר (פחות מ-1 ל-10 מיליון מקרים בארה"ב), נדיר במיוחד על רקע היעדר חבלת ראש או בעיות רפואיות אחרות. כתוצאה מכך הוא היה שקוע בתרדמת במשך שישה ימים. במקרה שלו שיעור התמותה מעל 97 אחוזים, והרופאים לא האמינו שיש לו סיכוי לחזור לחיים. ביום השביעי הוא פקח את עיניו, נעשה ערני, נגמל ממכונת ההנשמה ובהמשך המשיך להתאושש וחזר לעסוק ברפואה, תופעה חריגה ויוצאת דופן.

במהלך אותו שבוע חווה ד"ר אלכסנדר חוויית סף-מוות, במסגרתה הוא הלך למקום אחר, וחווה שהמוות של הגוף והמוח הם לא סוף החוויה האנושית ואינם סוף ההכרה. הוא חווה את הקיום שלנו, את החיים כאן על פני האדמה, כחלק מהקשר רחב יותר שבו ההכרה מצויה תחת מבטו של אלוהים / הבורא / אום, האוהב כל אחד מאיתנו ודואג לו ומשגיח גם על היקום כולו.

פרקי הספר משלבים בין ה"בחוץ" מה שקורה לגוף הפיזי של ד"ר אלכסנדר, הטיפול הרפואי, המשפחה שמתגייסת מסביב למיטתו במהלך שבוע התרדמת, לבין ה"בפנים", מה שהוא חווה בירידה לרבדים עמוקים מאד של המציאות שלדבריו היא המציאות הממשית והאמיתית שהחיים שלנו הם חלק מתוך ההקשר שלה.

החוויה הזו שינתה את אלכסנדר. המצב הרפואי שלו, והמסע שהוא חווה במהלך מוות מוחי פחות או יותר, הוא בעצם הוכחה חיה לכך שהחומר הוא לא כל מה שקיים. שההכרה, או הרוח, הינן התעלומה הגדולה והמרכזית ביקום."הייתי אזרח של יקום מדהים בממדיו העצומים ובמורכבותו, שנשלט כולו על ידי אהבה".

 "מסעי נגע לא רק באהבה, אלא גם במהות שלנו ובאופן שבו כולנו קשורים זה לזה – בעצם המשמעות של הקיום כולו."

מה שקסום בספר הזה הוא הנחמה שהוא מספק, הידיעה שמה שמתרחש בחיים האלה, כאן על פני האדמה, שאותם אנו מכירים ויודעים, הוא חלק קטן הגם שמשמעותי, מתוך סך הכול של הקיום.

"לדעת את האמת העמוקה והמנחמת הזאת - שהרוח הנצחית שלנו היא אמיתית יותר מכל דבר שאנו תופסים במחוז החומרי הזה, ושיש לה קשר אלוהי אל האהבה האינסופית של הבורא."

הספר כתוב כל כך טוב, והוא קריא ומרתק. הוא כל כך טוב גם כיון שאלכסנדר מתמודד עם הספקן שהוא היה טרם החוויה הזו, והוא מתייחס לטענות אפשריות ומראה מדוע הן לא יכולות להסביר את מה שקרה לו – ועל כן ההסבר המופלא הוא ההסבר הנכון. ראו נספח ב' "היפותזות בתחום מדעי המוח ששקלתי כהסבר להתנסותי".

אני אסיים במילים היפות האלה, שכל כך מבטיחות שיש תקווה, ויש סיבה טובה לשאוף להתפתח ולהרחיב את התודעה שלנו:

"אהבה ללא תנאי. זוהי המציאות של מציאויות, האמת הבלתי מובנת והמופלאה של אמיתות, שחיה ונושמת בליבה של כל דבר שקיים או שיהיה קיים.... בדיוק כשם שלדורותי ב"הקוסם מארץ עוץ" תמיד היתה היכולת לחזור הביתה, יש לנו היכולת לאושש את הקשר שלנו עם המחוז האידילי ההוא."

בואו נחזור הביתה.

 

 

מיומנה של אישה מתה

 מיומנה של אישה מתה - גואל פינטו

כנרת, זמורה מוציאים לאור, 192 עמ'

 

גואל פינטו מגיש תכנית בוקר יומית בשם "גם כן תרבות" בכאן תרבות (104.9 ו- 105.1 fm). עם הרבה ידע, תבונה והמון כבוד למרואיינים שלו, אפשר לחוש היטב את האהבה שלו לאמנות ותרבות. הוא מייצר עבור המרואיינים שלו מרחב שיח מאפשר, מכבד, עם המון קשב ועניין, ותמיד יש מספיק זמן. אף פעם אין תחושה שצריך למהר כי נגמר לנו הזמן ואף פעם בסיום ראיון אין תחושה שלא הספקנו לשמוע עד הסוף את הדברים החשובים.

אז כשראיתי במדפי הספרים החדשים בספרייה (למרות שהספר נדפס ב-2022) את הספר של גואל פינטו אמרתי "אוווו את גואל אני רוצה לקרוא". ורק כשהגעתי הביתה הבחנתי בשם הספר. "מיומנה של אישה מתה". לא בטוח שחודש אחרי שמתה אמי, הייתי לוקחת את הספר, אולי זה לא הספר הכי מומלץ לעת כזו, אבל משהו גרם לי לא להבחין בשם הספר עד שהגעתי הביתה. אז התחלתי לקרוא מייד.

וזה ספר נפלא.

קראתי אותו בשטף במשך שלושה ימים (וגם זה רק כי היו עוד כמה דברים שהייתי צריכה לעשות בימים האלה) (ובאמת היתה התלבטות קלה לגבי השינה, אבל החלטתי שמגיע לספר לקרוא אותו בערנות).

מומון, אישה יהודיה שנולדה באלג'יר וגרה רוב שנותיה בפריז, נפטרה, וכעת היא מרחפת במהלך השבעה בבית שבו חיה, רואה את ילדיה, ומלווה על ידי חברתה ראידה, הערבייה, שנהרגה בילדותה באלג'יר אך המשיכה ללוות את מומון לאורך כל חייה, וגם לאחר מותה. הספר מתרחש במהלך שבעת ימי השבעה, אבל מומון המתה, מתבוננת בחיים שהיו לה, בילדים שלה, בבעלה, נזכרת באירועים מהעבר, בחדשות בטלוויזיה, והכול במבט שיש בו הרבה אירוניה, לצד הומור וחוט דק של עצב.

בשפה עשירה, שאין בה מילה מיותרת, בספר "רזה" בן 192 עמודים שאין בו שום חסר, יורה מומון את ראייתה המפוכחת מאד, האוהבת אך מאד ביקורתית, כלפי ילדיה, כלפי היהודים, כלפי הערבים, כלפי הישראלים והישראליות, כלפי החרדים, כלפי עצמה.

מה זו משפחה? מה זו אמהות טובה? מהם יחסי אחים/אחיות? איזה מעמד מקבל הבן הבכור (שאינו בכור) במשפחה מרוקאית? בספר עולה ביקורת חריפה על מדינת ישראל. על היהודים. על הערבים. איך נראית מדינת ישראל בעיניהם של יהודים שאינם חיים בה. הביקורת איננה חד צדדית או פלקטית, היא עוטפת את כל הצדדים. אף אחד לא יוצא שלם מלשונה החדה של מומון.

כל אלו נזרקים לתוך סיר אחד עם הרבה אהבה, חמלה, ביקורת, אירוניה והומור והתבשיל שיוצא הוא משובח מאד. מה אין בספר הזה? אין pc. מומון יורה את הביקורת שלה בלי "לא נעים" בלי "את זה לא אומרים", היא מתה, אז מותר לה..

דמעתי, צחקתי, חייכתי, נעצבתי, אמרתי: אוווו, אמרתי: וואי וואי וואי.

ולבסוף אביא לכאן את שיר ההספד שהבת הגדולה מקריאה בלוויה:

"רציתי לצלצל אל אמא שלי,

לספר לה,

שאמא שלי מתה"

"רציתי להתלונן באוזנה,

עליה,

שעזבה אותי"

"רציתי להסביר לה,

את מה שכולם יודעים,

כשאת אמא,

את לא יכולה פשוט לקום,

וללכת"

"אין לך זכות.

מוות אינו זכות אִמָּהוֹת."

חופש זה לא סופשבוע באנטליה

חופש זה לא סופשבוע באנטליה – אביעד גוז

מומנטום, 187 עמ'

 

בכריכה כתוב שזהו מסע עמוק ומרתק למחוזות החופש האישי. הספר גם קיבל שבחים מרובין שארמה שמכר את הפרארי שלו (ואולי בינתיים קנה עוד איזה שתיים שלוש חדשות).

מהו חופש? זה לא סופשבוע באנטליה ואפילו לא בפריז או ברומא.

זה מתחיל בשאלה: מה תרצה שיגידו עליך אחרי שתמות? או בעצם, זה מתחיל בשאלה: איפה טעיתי? עשיתי, השגתי, השקעתי זמן, קניתי, בניתי, אבל בתוך החיים היפים שאני חי, עם קריירה מפרנסת, בית יפה, משפחה, נסיעות לחו"ל, יש תחוצת החמצה.

זה קורה בתאילנד על חוף לבן ודקלים וירח לבן בלילה.

המספר אוסף סביבו כמה אנשים ובמסגרת הקבוצה שנוצרה, עושים עבודת התפתחות אישית.

הקבוצה מתחילה להיפגש, בכל פעם במקום אחר, ובכל מפגש כזה מציג המספר תובנה אחת נוספת משמונה התובנות שלו שאליהן הגיע בפרק הראשון בעודו מבלה על חוף עטור דקלים בתאילנד. שמונה עקרונות של החופש האישי שנפרשים על פני ספר לא גדול ולא עמוס, כאשר בין מפגש למפגש מתמודדים חברי הקבוצה עם תהליך לא פשוט של יציאה לחופש להיות מה שנועד כל אחד להיות, על פי איפיוניו ולהגשים את החופש האישי, במסע של גילוי האני האותנטי.

הספר נכתב בשנת 2005 אז זה לא "טוב יאללה שמענו על זה וכבר עברנו דרך פרדס חנה" או משהו כזה. הספר נכתב על ידי אדם שעבר ועובר תהליכי התפתחות אישית ויודע על מה הוא מדבר. יש בספר עקרונות נכונים וטובים.

הבעיה שלי עם הספר, שבחלק מהפרקים החבורה נוסעת למלון בוטיק בקפריסין, למסעדה בעין כרם, לקאריביים (זו נסיעה רק של המספר, כמו הנסיעה לתאילנד בפרק הראשון), פראג, איסטנבול. בקיצור, חופש זה לא סופשבוע באנטליה אבל עבודת עומק להגיע לחופש אישי כנראה עוברת דרך כמה מקומות יפים בעולם. האם זה אומר שלאנשים שאין כסף לנסוע בתוך פרק זמן של תשעה חודשים לכל מיני מקומות יפים בארץ ובעולם, לא יכולים להגיע לחופש אישי? למחבר הפתרונים.

כמו כן, כמי שעושה תהליכי עומק של התפתחות אישית במשך שנים רבות מכפי שאני רוצה למנות, אפשר רק לקנא בתהליכים המהירים שעוברת הקבוצה בספר. תוך תשעה חודשים הם מגיעים למצב המופלא של שחרור לחופשי, שקט פנימי, ידיעה בוטחת שהם עושים מה שמתאים להם, מקדישים את זמנם לדברים שחשובים להם באמת ולאנשים שחשובים באמת. איזו חגיגה נהדרת של חיים בהווה.

רק שמציאות זה לא קורה תוך 187 עמודים ולא תוך תשעה חודשים. לפחות לא קרה ככה לי.

ועם זאת, העקרונות נכונים ויש מה ללמוד מהספר.