בית טרלוני

 בית טרלוני – האנה רוטשילד

ידיעות ספרים, 422 עמ'

 

=========

כריכה אחורית:

כבר יותר משמונה מאות שנה משמשת טירת טרלוני, בעבר היהלום של חופי קורנוול, כמקום מושבה של משפחת טרלוני. כל רוזן בתורו שפך כספים בלי חשבון והפך את המבנה והאדמות שסביבו לערב-רב ראוותני של אגפים, צריחים ושיגיונות.

אלא שהדורות האחרונים הצליחו לבזבז יותר ממון מכפי שהרוויחו וכתוצאה מכך המשפחה חיה עתה בבדידות מזהרת ובדלות, כשאפשרויות הפעולה העומדות לרשותה הולכות ומצטמצמות. שלושה אירועים בלתי-צפויים עומדים להחיש את הקץ: הופעתה הפתאומית של קרובת משפחה חדשה, בת בלתי-חוקית יפהפייה ועיקשת; מנהל קרנות גידור אמריקאי חסר עכבות המחפש נקמה; והמשבר הכלכלי של 2008.

בית טרלוני הוא סאטירה חברתית המתרחשת בעולמות המקבילים והבלתי-תלויים לכאורה של האצולה הבריטית ושוקי הכספים. זהו גם סיפורה של חברות רבת-תהפוכות בין שלוש נשים: אחת מהן תמות; האחרת תגלה את ייעודה; והשלישית תמצא אהבה.

===========

זה ספר של תיאורים של בית מתפורר מיושן ומהזנחה ומחסור בתקציב העצום הנדרש כדי לתחזק אותו. מה זה בית? בית זה המקום שאנשים הפכו אותו לבית שלהם. "אנשים עושים את הבתים שלהם, ולא להפך.". זה יכול להיות מקום שבו ניתן לשמוע את הצינורות חורקים, עכברים מתרוצצים או רוח נושבת בין הסדקים, אבל אם זה המקום שהנוף שבו עושה לך את ההרגשה של הבית, אז זה הבית.

זה ספר על משפחה, לא כל כך מתפקדת, בעיקר כלואה בתוך הכללים והחוקים של אצולה מתפוררת, שארית של עבר מפואר, בעולם שהתקדם הלאה. כבר לא מחליפים בגדים לפני כל ארוחה או אחרי כל פעילות, אין צבעים מיוחדים או מרקמים מיוחדים של בגדים לכל סוג של פעילות, למי יש זמן לזה היום, ולמה זה בכלל חשוב?

יש משהו נוגע ללב, ובו בזמן מגוחך בהיצמדות של הרוזנת הזקנה לאיך שהדברים "צריכים" להיות. למעשה, האנשים בספר הזה לוקחים את עצמם כל כך ברצינות, וכל כך בחוסר מודעות, שלפעמים את רוצה לתפוס אותם לטלטל אותם ולצעוק: תתעוררו כבר.

אבל בדיוק בגלל זה זה ספר כל כך מענג ומרתק וכייפי לקריאה.

"היכולת שלנו לספר, ליצור ולהאמין בסיפורים היא הנשק החזק ביותר של ההומו ספיינס. האופן שבו אנחנו מארגנים את עצמנו, האופן שבו אנחנו שולטים זה בזה, האופן שבו אנחנו מצדיקים את ההחלטות שלנו. אילולא היו לנו כל אלה, לא היינו שונים מפרעושים או ארנבים או כל חיה אחרת, יצורים שרק מנסים להעביר את היום. דת היא רק סיפור, הסופרמרקטים של רשת וייטרוז מספרים סיפור טוב יותר מאלה של רשת לידל. רוב הדברים שאת לומדת בבית הספר הם לא רלוונטיים, אבל מבטיחים לך שהם חשובים."

והפואנטה: "תסתכלי על הסבתא שלך שמנסה לשמר את העבר בכך שהיא מספרת שוב ושוב את הסיפורים המשפחתיים, מנסה לשכנע את כל מי שמקשיב שזה חשוב."

מה חשוב? מה לא חשוב? איך ההיסטוריה של מקום, מבנה או משפחה כן חשוב וכן טעון שימור, ומתי ההיאחזות בעבר באה על חשבון חיים בהווה ובניית עתיד?

והחברות שבין שלוש ילדות, שהתנתקה. אבל שתיים משלוש החברות יחדשו את הקשר ביניהן בנסיבות מיוחדות, ואיזה פלא זה.

"אינטימיות אמיתית היא אריג עדין של חוויות משותפות שנתפרות ביחד מפיסות קטנות של זמן, אמון הדדי ותמיכה. זה לא משהו שאפשר לקפל, לשים בצד ולנער כשמתעורר הצורך. מה שהיה פעם בין שלוש הנשים האלה נותר עזוב ולא מטופח במשך כל כך הרבה שנים, עד שהתכווץ והעלה חלודה. במקרה הטוב ידידותן היתה כמו גלויה ישנה צבעונית של נוף שפת ים, ספוגת זיכרון וסנטימנטליות."

 

אז זה ספר שכתוב היטב, בשפה לירית עם תיאורים מלאה הבעה ויפהפיים, קריא ומרתק ומעלה שאלות מעניינות.