הקרקס הגדול של הרעיונות – מיקי בן
כנען
הוצאת אחוזת בית, 422 עמ'
אזהרה: ספר שהוא 'מוקש לב'. נוקב, צובט,
חזק, מדמיע.
יש בספר הזה כל מה שבשבילו אנשים
קוראים ספרים. קודם כל, סיפור טוב. אנשים עם סיפור חיים מעניין שאתה עוקב אחרי מה
שקורה להם, רוצה לדעת מה קרה להם, בין הקריאות, במהלך החיים היומיומי אתה נזכר בהם
ותוהה מה יקרה להם, מדמיין תסריטים שונים, מקווה שהכול יסתדר בשבילם כי אתה כבר
שבוי בקסם שלהם. מיקי בן כנען מיטיבה ללוש את המילים ולהעמיד בפני הקורא תמונות
חיים, מצבים מלאי תנועה, תחושה ורגש.
אבל זה לא סיפור חיים רגיל. זה סיפור
של חיים בצל הזוועה הגדולה ביותר האפשרית, בצל השואה, ושל הניסיון לשרוד לאחריה.
"אני, אסיר מספר 135713 מבלז'ץ,
הנני תוצר לוואי של תרבות נרצחת, של יבשת שנעלמה מהעולם. אישיותי היא גיבוב של
צלקות עבר. אני רק תמצית פיענוחי את העולם והפיענוח הזה נגזר מתאי הגזים. למעשה
אינני קיים כאישיות שלמה. אני רק אוסף צבור של קרעים, המסייעים בידי להיראות כמו
מישהו. אך אין זה כך. אני אף אחד. אני כלום. המלחמה דבקה בי, ואני כמוה – רק ליקוי
מאורות, רק מערבולת רעיונות, רק טירוף מערכות." (עמ' 268)
במהלך הקריאה, מפעם לפעם איזה משפט או
פיסקה, צצה פתאום איזו פיסת זיכרון, רגש עולה מהדפים ונועץ את קצהו החד, הדוקר
בלבו של הקורא.
"מר הופסה, יש פה יותר מדי שואה
ופחות מדי קרקס. תנסה להמעיט בשואה." (עמ' 335) אז נכון, יש כאן קרקס מקאברי
של שואה בזווית שונה קצת. כתבו על "זה" כל כך הרבה, אבל ככה עוד לא כתבו
על זה. את קוראת, ושומעת את המקהלה העצובה-שמחה, ומדמיינת ליצני קרקס עם האף
האדום, ואת בוכה, כי אלו הליצנים הכי עצובים שיכולת לחשוב עליהם.
מנהל הקרקס אומר שהפילים- הם מרגישים,
חושבים, מתייסרים, זוכרים. כך האנשים עליהם אנו קוראים בספר מרגישים, חושבים,
מתייסרים. הם לא תמיד זוכרים. למעשה, הם משתדלים לא לזכור. הם משתדלים לכסות את
הזיכרון. להפסיק לזכור, כדי להיות מסוגלים להתקיים, לראות צבעים. ומצד שני, הם
מחפשים נואשות מישהו שיכול לזכור אותם, את מי שהם היו, את החיים שיכלו להיות להם,
לו התנהלו חייהם במסלול הנורמלי.
"אירופה מלאה המון פליטים. תרים
אחר נחמה, אחר מכר אקראי, אחרי אדם שיאשר כי חיו אי פעם, שהיו פעם מישהו, שהיו להם
הורים, שהיו להם ילדים, שהיה להם בית. זקנים נושאי צרורות שפניהם טירוף, ילדים
פראיים חסרי רסן – נושאים בקרבם לנצח עולם עולה בלהבות, הלומי קרב, נשמות מרוסקות
מחפשות קרבה, מייחלות לאהבה – מייחלות למלא את החלל המדמם, הפעור, לטהר את הררי
הרוע, את מפלי האכזריות שנדחסו לחנוק את נשמתם. לנס שימחה את תחושת האשמה על
היוותרם בחיים." (עמ' 275)
זהו הצורך האנושי שיהיה מי שהוא עד
לחיים של האדם, שתהיה עדות להתקיימותו. נקודת המבט של הזולת מאירה את חיינו באור
שונה. פסקה שחשב שחייו הם מדבר שומם שלא קרה בו דבר, שכל חייו רק ציפה לחיים
שיתחילו, מופתע לגלות שפוטרקו חושבת שהוא היה עתיר חיים.
אז על מה הסיפור? שתי קשישות מתגלות
ללא רוח חיים בבית אבות ירושלמי, אחת עטויה בתחפושת מהוהה של פיל, והשניה לבושה
כמו בובה, שתיהן נראות כאילו הרגע ברחו מקרקס. העלילה מנסה לפרש את חידת מותן,
עוקבת אחר קורות חייהם של ארבעה חברי המקהלה של בית האבות, שאחת מהן היא אחת
הקשישות שאיתן התחיל הסיפור. אף אחד מהם איננו בדיוק מי שחשבנו שהוא בתחילת
הסיפור. כל אחד מהם נושא חיים לא פשוטים, עטורי זכרונות כאובים. בנוסף לארבעתם (או
למעשה חמישתם אם נוסיף את הקשישה הנוספת שנפטרה) יש גם בן ונכד של הקשישה
ה"פיל", ועוד אנשים.
הספר מעלה שאלות עמוקות. על הרוע
האנושי, על הדת, על אלוהים – האם הוא קיים, או האם האדם המציא את אלוהים, על
היכולת לקשור בין בירוקרטיה ואכזריות, סוגיות של גורל, על חמדנות אנושית, על
האפשרות לתת, להעניק, על איך רעיון שכולו טוב יכול להפוך בחיי זולתו לרוע מוחלט.
על האמנות, על תפקידה כריפוי. ועל הציור: "מעניין," הוא חשב, "כמה
כתמי צבע, שאם תבחן אותם בקפדנות תראה בבירור את הפיגמנט היבש ספוג בתוך סיבי
הנייר, ובכל זאת דבר-מה במוחנו מסמן את הכתמים האלו כמבע. ולא סתם, אלא הבעה
ספציפית של אדם מסוים."
במידה רבה הספר הוא על הדברים שנכחדים
בעולמנו. ציפורים נדירות, בני אדם שהושמדו בשואה, בני משפחה שמזדקנים והולכים
לעולמם. לאן הולכים כל הדברים הנכחדים, איך משלימים עם ההיעלמות הזו וממשיכים
לחיות חיים מלאים, איך מציבים עדות לחייהם של מי שהלכו, איך יוצרים קשר אנושי
בידיעה מראש של מגבלת הזמן הקבועה לו, גם אם לא ידועה לנו מראש.
אבל הספר אינו מכביד עם המחשבות האלה.
הסופרת מיטיבה לשתול את השיחות כבדרך אגב, באופן טבעי, ללא תחושה של הכבדה. בתוך
המשקל הכבד של הנושאים שהספר נושא בחובו, עולים קטעי הפנטסיה ומרוממים את הנפש.
רעיונות מקסימים כמו פיתוח של עצי דובדבן שגדלים להיות כסאות, או פילים שצועדים
בשורה על גב ההר בירושלים, או עפיפונים שיפרחו ועליהם קטעים מתוך המגילות הגנוזות,
וכיתוב שאומר: "האם האל טועה? האין כל מה שמתקיים בעולם – מטעמו
מתקיים?"
והסופרת מקפידה לשדר לנו: "לפעמים
אפשר להתנחם באמצעות בילוי פשוט. לא הכול צריך להיות כבד כל כך. נסו ליהנות
בבקשה."
אסיים בשיר (עמ' 384) המבטא בעיני את
תמצית הספר- האנושיות, הייסורים, התקווה:
הִנֵּה אַתָּה מֵגִיחַ מִתּוֹךְ
הַחֲשֵׁכָה
וְעַל גַּבְּךָ מַסָּע מִלַּיְלָה זָר.
הִנְּךָ קָרֵב אֵלַי כוֹאֵב
וּמְיֻסָּר.
עַכְשָׁו הִנְּךָ יוֹדֵעַ, כִּי פֹּה
נִצָּב בֵּיתְךָ
מיקי בן כנען אומרת מפי אחת הדמויות
(או שמא בקולו של 'המספר היודע-כל'): "ייחודי כושרן של מילים להחזיר את הנפש
אל רגע הגותן." בן כנען היא ייחודית ביכולתה לצקת לתוך המילים מטען מלא
משמעות. הקריאה בספרה דומה להתרה של קשרי-מהות, ומניעה מיתרים בנפש.
זהו ספר מרגש, מצחיק, כואב, מרעיד,
מדמיע, מעורר מחשבה. ספר נפלא.
