היקום הטרגי שלנו

היקום הטרגי שלנו – סקרלט תומס

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 398 עמ'

ב"סופו של מיסטר Y" שואלת סקרלט תומס: "באיזה קוד את חושבת. האם את חושבת בשפת מכונה, או רק בתוך גבולות התוכנה?" אם מחשבה וחומר הם אותו דבר ברצף, אז מחשבה מקודדת חומר. כדי שחומר יוכל לקבל משמעות כלשהי, צריך לקודד אותו. כפי שבספר בראשית האדם קורא בשמות את כל בעלי החיים, קובע את המילה שמכוננת את המהות שלהם. אפשר לומר שהקוד של העולם הרגיל הוא שפה, וקוד המכונה הוא (לדעתה של תומס) מחשבות של מדענים ופילוסופים (ואני מוסיפה: אולי גם אנשי דת?)

ב"יקום הטרגי שלנו" מדברת סקרלט תומס על הקוד בהיבט של ה'סיפור'. לאורך הספר עולה דיון בשאלה מה הוא סיפור, מהו ספר בעל איכות ספרותית, לעומת הספר שאין בו אלא הפופולרי והנחות. מרכז הספר הוא הכתיבה, הקשיים בכתיבת סיפור, ההתמודדות עם הרצון לכתוב ספר בעל משמעות, איכות, בעל מעמד נצחי או לפחות על-זמני.

"כל אחד יכול לכתוב ספר של שמונים אלף מילה, אם משתמשים בהוראות הפעלה. מה שקשה זה לכתוב שמונים אלף מילים ששוות משהו: להפוך אותן לחשובות."

איך לכתוב ספר שיהיה שווה משהו, שיהיה חשוב, שיניע אנשים. איך לציית להוראות ההפעלה, למבנה, אבל להצליח לצקת לתוכו תוכן שישנה את החיים של מי שיקרא אותו.

בהמשך מנסה מג לבחון את הקשר בין החוויה- לבין הקריאה, או הכתיבה עליה. מה בין המילה, הכתובה או הנאמרת, לבין החוויה הרגשית שהמילה אמורה לתאר.

אבל אין מדובר רק בכתיבה של ספר. מדובר בבחירה של הסיפור של החיים שלך. איך אתה כותב, או משכתב את החיים כך שיחזיקו סיפור בעל משמעות. איך החיים שלך נחווים במלואם, ולא רק כ'כאילו חיים' כ'דומה לחיים' כ'אמור להיות חיים', בקיצור- חיים ולא בדיון.

מג, גיבורת הספר, ניחנה בפאסיביות מעציבה. לאורך קצת יותר ממחצית הספר, היא חיה את החיים שלה כמו בתוך נעלי בית ישנות ומהוהות שלא מחליפים, כי כבר נוח, וממילא מה הטעם לקנות חדשות. היא לא עוברת מהבית הטחוב שמחמיר את האסתמה שלה, היא לא נותנת לעצמה דין וחשבון על הזוגיות הדפוקה שלה, ולא מעמידה את בן הזוג בפני הצורך שימצא סוף סוף עבודה שמפרנסת או שיתבגר. היא חולמת לכתוב את הרומן החשוב, אבל מוחקת יותר משכותבת.

בחלום סיוט שלה, אומרת המספרת לעצמה : "לעולם לא תסיימי את מה שהתחלת. לעולם לא תתגברי על המפלצת. ובסופו של דבר לא תשיגי כלום." האין זה הפחד שרודף רבים?

מה אנחנו רוצים להשיג בחיינו? מה היא המפלצת, או - מה מפחיד אותנו? איך בכלל מסבירים למישהו, שמעולם לא התמודד עם הקושי לכתוב, למה בעצם זה כל כך קשה, למה זה כל כך תובעני, מדוע הקושי לכתוב כה גדול עד כדי ששורט שריטות בנפשנו?

"סיפור ללא סיפור הוא וגינה בלי שיניים"

מדוע בכלל זה כל כך חשוב לכתוב את הספר הזה? מה בין זה לבין החיים שאולי כדאי היה שמג תשקיע את הזמן לשכתב אותם, לעצב אותם, למחוק את מה שלא מתאים לה?

"אנו זקוקים לבדיון משום שאנו מתים", אומרת מג. האם עצם הצורך בסיפורים טובים, נובע מהעובדה הפשוטה, הבלתי ניתנת להכחשה, שאנו עתידים למות בקרוב, בקרוב מאד או בעתיד רחוק, אבל ללא ספק נמות? זו שאלה מעניינת.

אבל הנה עוד שאלה: "כולנו נמות, למה אנחנו טורחים לקנות כל כך הרבה דברים מטופשים וחסרי משמעות?" למה, בעצם, אנשים עוסקים בצריכה לשם הצריכה, במקום צריכה של משמעות?

מה שקורה למג ולחבריה בסיפור הוא מכמיר-לב. מג, עושה הרבה דברים חסרי משמעות, ומשבשת את החיים שלה, כי היא כל הזמן חוששת מה מישהו אחר יחשוב על זה. "אני מוכרחה להפסיק לחשוב ופשוט לעשות מה שכל אדם נורמלי עושה, בלי לפקפק בכל דבר כל הזמן.".

כה רבים האנשים החיים כך, בתוך האומללות. חוסר האושר. היאוש השקט. הויתור. חיים קשים מנשוא אבל לא בגלל צרות 'גדולות'. אתה רוצה להיכנס לתוך הספר ולנער אותה. תפסיקי כבר עם זה. תעזבי את חדל האישים הזה. תמצאי דירה אחרת. תתחילי לחיות.

החבר של מג, כריסטופר, נעול בתוך הבעיות שלו, לא מצליח בשום דבר שהוא עושה. החברה ליבי שמנהלת רומן מחוץ לנישואים באופן כל כך כושל, שבשלב מסוים היא מטביעה את המכונית שלה בנהר כדי לבסס איזה סיפור כיסוי מסובך ולהמשיך לשקר לבעלה, במקום לפתוח את הדברים ולאפשר לכל אחד משניהם לחיות באושר. רואן, שמנהל זוגיות לא מוצלחת, אבל חושש לשים לה קץ כדי לקבל סיכוי לאושר עם מג.

ההתמודדות עם סופיות החיים שלנו היא לא תמיד פשוטה. בדרך כלל איננו נותנים דעתנו על כך. אנחנו הולכים לעבודה, מתלוננים שהקפה קר, או שמישהו תפס לנו את החניה. אנחנו מתרגזים על הילד שלא הכין שיעורים או על הצלחות בכיור. אנחנו שמחים מכל מיני דברים קטנים או גדולים. אבל לפעמים המחשבה הזו נוחתת עלינו. למשל, כמה זמן נשאר לנו לשוחח עם ההורים שלנו? עם החברים שלנו? כמה זמן נשאר לילדים שלנו להיות איתנו? איך זה יהיה בשבילם לרוקן את הבית אחרי שנלך? לעבור על הפתקים במגירות, על המחברות והספרים והתכשיטים והבשמים וכל החפצים שאגרנו?

אז כריסטופר לא מתמודד כל כך טוב עם החושך הזה שממתין בסוף. מג קוראת ספר שמבטיח חיי נצח. בעת שהיקום יקרוס, מבטיח הספר, תיאסף כל האנרגיה הזו ל"נקודת אומגה" שתיצור מחדש את היקום, נצחי ובלתי מתכלה.

מהי "נקודת אומגה" של כל אחד מאיתנו? כמה חזק ונואש ואנושי כל כך, הרצון הזה "להשאיר משהו אחרינו", משהו שישאיר אותנו נצחיים.

אפשר אפילו לבנות לשם כך תיאוריות על יקום הפוטנציאלים, כמו למשל במאטריקס, או בסדרת "המשחק של אנדר", או על קריסה לנקודת אומגה. יש כאלה שסבורים שאלוהים הוא המצאה אנושית כדי להבטיח שאשאר נצחי וגם אשאיר משהו "אחרי" בעולם המציאות המתכלה.

במידה רבה, אם כן, הספר הוא על פחד. הפחד מהחידלון, אך גם הפחד לחיות. הפחד להעז לרצות, לקחת את מה שאתה רוצה מהחיים. הפחד להיכשל, הפחד להצליח. כשפוחדים כל כך פונים לכל עזרה שאפשר. כן, גם לספרי "עזרה עצמית". תבקש מהיקום והיקום ייתן לך. כי אם היקום נתן, זה כבר לא אני, שהעזתי להיות "אגואיסט", שהרשיתי לעצמי לחשוב על עצמי, לרצות משהו טוב בשביל עצמי, הו לא. זה היקום שהואיל ברוב אינסופיותו להעניק לי. כנראה שבכל זאת יש בי משהו.

כשמג וחבריה מדמיינים את חיי הנצח, שום דבר לא נסתר, הכול גלוי האמת פרושה בפניך. כל השקרים, כל ההסתרות, כל הבגידות. אין סודות יותר. אבל אז, מציעה מג (או מקווה?) "בסופו של דבר תהיה מלא חמלה. לא תוכל לשפוט מישהו ברגע שתבין אותו ואת המניעים שלו."

מה, בעצם, מפריע לנו להיות כך כבר היום? להימנע מלשפוט, להבין שלכל בן אדם יש שרשרת של נסיבות, של רצונות, של מצוקות, שהובילה אותו להיות מה שהוא היום, לקבל ולהכיל את הזולת כפי שהיינו רוצים שיקבלו ויכילו אותנו? יראו בנו שלמות פגיעה וקיימת.

כמה שמחתי כשמג החליטה לעזוב את כריסטופר, ובעיקר, על שהתחילה לנקוט עמדה ביחס לחיים שלה. להיות המחברת של ה'סיפור' שלה. להחליט מה לזרוק ומה להשאיר, להתחיל לקבל החלטות לגבי האופן שבו היא תרצה להתקיים. כמה קשה לחיות ליד אדם שמבקר כל מעשה וכל פעולה שאתה עושה, כל הזמן בצל של החשש מהויכוחים, המריבות, או במילים אחרות – לדעת שלא מקבלים אותך כפי שאתה. מעניין לחשוב על ההיבט הזה, שתומס מבליטה, של מה שעלול לקרות במערכת יחסים ממושכת, כשלכל אחד מבני הזוג אכפת מכל דבר שבן הזוג עושה, ותמיד יש לו מה להעיר. מצד אחד, יש בזה משהו חם – יש מישהו בעולם שאכפת לו ממך. מצד שני, זה כל כך כולא וסוגר. זה גורם לך לחשוש מכל דבר שאתה עושה שאתה יודע שהצד השני עלול להתרגז על כך. סיפר לי פעם ידיד שאחרי שהתגרש, הדבר שהכי נהנה ממנו היה להשאיר את חדר האמבטיה מבולגן והרצפה רטובה. כי זה מה שהכי הרגיז את אשתו בעבר. כאילו לעשות 'דווקא', להרגיש חופשי.

ברגע שמג יוצאת לחופשי, היא מתבשרת על חברת ילדות שהתאבדה. האם זו אמירה לגבי סוג אחר של אפשרות לצאת לחופשי מהכלא של החיים?

והשאלות שעולות בספר: איך לחיות את החיים, כך שיהיו ממשיים, לא מדומיינים, לא כמו סיפור בדיוני או "דמות" שלובשים? כך השיחה בין מג וחבריה על טולסטוי וצ'כוב. מי הם היו 'באמת'? או מה 'המשמעות האמיתית' של הספרים שהם כתבו? מה על הפער בין מי שהיה הסופר, בין מה שהוא התכוון לכתוב עליו, לבין מה שהקוראים מגלים בספר? והאם זה שונה מהשאלה מי הוא האדם באמת, מה הוא התכוון לעשות, או להגיד, לעומת איך אחרים רואים אותו?

ועוד: איך כותבים ספרים, בתוך אחת מהנוסחאות, אבל מצליחים להיות מקוריים?

פעמים רבות עלתה בי השאלה, איך יוצרים משהו שיהיה "חדש". כלומר, בעצם לא "חדש" אלא חדש. משהו מקורי, שלא אמרו כבר קודם. במוזיקה, בציור, בכתיבה, במחול. את הכול "אמרו קודם, לפני". כמה אנשים באמת המציאו שפה חדשה? והאם כל אלה שאינם, נאמר, באך, או לואי ארמסטרונג או מרתה גראהם, או אלברט איינשטיין, הם 'לא חשובים'? 'לא מקוריים'? האם אין להם מקום ואפשרויות שפתוחות בפניהם? המשהו המיוחד שהם יכולים לעשות? והרי גם המדענים הגדולים הצליחו כי (כדברי ניוטון) "עמדו על כתפי ענקים". נדבך על גבי נדבך, האנושות מתקדמת. הסיפור של האנושות מתפתח.

מג מסבירה, שמבנה הסיפור הוא מיכל, שיכול להיות מוכר, אבל אפשר להכניס לתוכו מה שרוצים. להכניס לתוך המרחב הפנימי משהו לא מוכר, איזו שאלה מעניינת, ולהשאיר הכול פתוח. נדמה לי, שזה מה שסקרלט תומס עשתה כאן בספר. היא לקחה מבנה, או אולי אפילו שני מבנים שגורים של סיפור, ויצרה מהם משהו חדש, כיון שהיא עירבה תכנים שלא מקובל להכניס לתוך סוג כזה של מבנה. מה שנוצר הוא ספר שיש בו משהו טורדני, מושך, מסקרן, מהפנט אפילו. וזה מה שזה: מיכל שהכניסו לתוכו דברים בלתי צפויים. הקנקן לא משקף את תוכנו.

לאנשים עם תבנית חשיבה אנליטית קל ללגלג על דברים שאינם מובנים, שאינם מוסברים באופן רציונלי. אבל העולם איננו מורכב רק מסדרת נוסחאות רציונליות. יש דברים שאיננו יכולים להסביר, יש קשרים נסתרים בין עולמות תוכן, ללא שיש בידינו קצה חוט להתחיל להבין. כל אחד נתקל בחייו בצירופי מקרים, בדלתות שנפתחות לו לפתע בדיוק ברגעים המתאימים לו. יש מי שינפנף את הכל כ'שטויות במיץ', יש מי שיהפוך את הדברים לקלישאות ניו-אייג'יות בסגנון של "להפוך את הלימון ללימונדה", ויש מי שייגש לדברים בשקט, במתינות, ובפתיחות דעת רחבה דיה כדי להכיל את הסתירות, הפרדוכסים, ואת רבדי המשמעויות שהחיים מכילים בתוכם. זו למעשה השאלה: מה אתה יכול להכיל, ועד כמה אתה מסוגל להכיל גם את מה שאיננו נגיש לך באופן מיידי? האם אמנם "כל דבר מסתורי באמת מוסבר כמשהו הגיוני שפשוט נראה לא הגיוני בהתחלה", כמו בנוסחת הספרים של זב רוס שמג עובדת עליהם, או שיש דברים שהם באמת מסתוריים ונעדרי הסבר?

היבט חשוב נוסף בספר הוא הביקורת על החברה המערבית, על המציאות שהופכת ל'ריאליטי', על הבדיון שמחליף את המציאות, בעיצוב הבית שמדמה חיים אבל אין בו את הבלגן של חיים אמיתיים, על ספרי העזרה העצמית שמיועדים לתרום ליצירת חיים שתואמים לעלילה המערבית הסוגדת ל'סיפורי הצלחה' ובלבד שהם תואמים ל"איך שהדברים אמורים להיות", אף פעם לא לאיך שהדברים הם באמת. על הפער בין משמעות וכוונה אמיתיים, לבין התרגיל המחשבתי של איך זה יכול או אמור להיות. הפער הקרטזיאני בין תוכן לבין צורה, בין גוף ונפש, בין מחשבה לחומר, ויצר (כאחת התוצאות) בחברה המערבית את הנתק בין הרגש לבין השכל.

כחלק מהנתק בין חומר ורוח, נוצר החיפוש אחר הסברים הגיוניים לכל התופעות שאנו רואים, החיפוש של הסברים מדעיים ופתרונות רציונליים לכל סוגיה.

התשובה של תומס היא זו: "אני לא רוצה לחיות ביקום עם משמעות נתונה מראש ועם פתרון לתעלומה. אני לא רוצה יקום נחמד ושיטתי עם מוסר השכל בסוף. היקום צריך להיות בלתי מובן. אני רוצה יקום טרגי."

דאגלאס אדאמס (סדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה") אומר: 

"יש תיאוריה הגורסת כי אם אי פעם יגלה מישהו לשם מה בדיוק נועד היקום ומדוע הוא נמצא כאן, ייעלם היקום כהרף עין ויוחלף במשהו מוזר ובלתי מובן עוד יותר."

"יש תיאוריה אחרת הגורסת כי כל זה כבר קרה."