יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

המצאת הכנפיים

המצאת הכנפיים – סו מונק קיד
כנרת, 400 עמ'



הֶטי "הֶנדפוּל", שפחה שחורה עירונית בצ'רלסטון של ראשית המאה התשע-עשרה, כמהה לחיים מעבר לחומות המחניקות של בית משפחת גרימקֶה העשירה. היא הוענקה כמתנת יום הולדת 11 לבת המשפחה – שרה – נערה סקרנית וחתרנית שיודעת מגיל צעיר כי נועדה לעשות דבר גדול בעולם, אך היא כבולה למגבלות הכפויות על נשים.

הרומן החדש והסוחף של סו מונק קיד מתחקה אחר מסען המופלא של הֶטי ושרה על פני שלושים וחמש שנים, בעוד שתיהן שואפות לחיים משלהן, ואחר מערכת היחסים המורכבת שלהן, הרוויה אשם, התרסה, ניכור ודרכי אהבה נפתלות.

הנדפול חווה אובדנים וצער ואט-אט מוצאת תעוזה ומגבשת את זהותה העצמית. שרה חווה בגידות ואכזבות ומצטרפת לבסוף לאחותה הצעירה ונטולת המורא, אנג'לינה, כחלוצות בתנועה לביטול העבדות ובתנועה לשוויון האישה.
בהשראת דמותה ההיסטורית של שרה גרימקה, קיד מרחיקה לכת מעבר לתיעוד אל דמויות בשר ודם, אמיתיות ומומצאות כאחד ומביטה בעיניים פקוחות באחד הפצעים ההרסניים ביותר בתולדותיה של אמריקה.

בתחילת המאה ה-19 בארצות הברית, לא טוב להיות עבד. לא טוב להיות שחור. לא טוב להיות אישה. הכי לא טוב להיות אישה, שפחה ושחורה.
הטי "הנדפול" היא שפחה שחורה במשפחת חוואים עשירה. אין לה שום יכולת לקבל החלטות ולנהל את החיים שלה. אפשר לתת אותה במתנה לילדה בת 11 להיות שפחתה האישית. אישה שחורה בדרום הגזעני מותרת לכול.

שרה גרימקה היא בת למשפחת החוואים העשירה, שמקבלת במתנה את הטי בגיל 11. לכאורה, יש לה הכול. למעשה, אין לה קול. למרות שהיא אוהבת ספרים, קוראת בעיון את הספרים בספרייתו של אביה השופט בבית המשפט העליון בדרום קרוליינה הנמצא בראש המעמד של בעלי המטעים, שיש בה אוסף עצום של ספרי משפט, גיאוגרפיה, פילוסופיה, תיאולוגיה, היסטוריה, בוטניקה, שירה ומדעי הרוח היווניים. למרות שהיא אדם חושב ומעמיק, לא יינתן לה לבחור בחיים של קריירה ומקצוע שבו תוכל לשים את חותמה.  "אם שרה היתה בן, היא היתה המשפטן הדגול ביותר בדרום קרוליינה!" אומר אביה. אבל אלו דברי הבל. שרה היא אישה, ולכן מהר מאד נאסר עליה לקרוא ספרים כדי שלא תפתח רעיונות משונים.

לנשים הוקצו לימודי נימוסים, הליכות, רקמה, קריאה בסיסית, ציור, כתיבה תמה, פסנתר, כתבי קודש, צרפתית וחשבון ברמה של שתיים ועוד שתיים. הן היו צריכות להינשא, להביא ילדים, ולטפח את הבית.

אבל הטי ושרה אינן מקבלות על עצמן את העול, וחותרות כנגד כל הסיכויים לבנות את חייהן בחופשיות. הכניעה הנפשית היא שמשעבדת את האדם, ולא החוקים החברתיים.
הספר פורש את חייהן המקבילים של הטי ושרה, פרק מקביל לכל אחת מהן, אנו למדים להכיר את אורח חייהן, כמיהותיהן הסמויות, ואופן התמודדותן עם השיעבוד החברתי השונה של כל אחת מהן.
היותו של הספר מבוסס על סיפורן האמיתי של האחיות גרימקה שנאבקו למען שוויון זכויות של העבדים, ושל הנשים, מעניק לספר נופך רב עוצמה. אל תדלגו על הערת המחברת בסוף הספר, הערה מאלפת אשר מאירה את ההיבטים התיעודיים שבספר, ואת המקומות שבהם נטלה לעצמה את החירות הסיפורית.
זהו ספר המהלל את רוח האדם, ואת יכולתו ואולי אף חובתו להיות חופשי. אמה של הטי, שרלוט, איננה מפנימה את השיעבוד, והיא מלמדת את הטי להצמיח כנפיים. היא מביאה לביטוי את סיפור חייה בשמיכת הטלאים שלתוכה היא רוקמת את סיפור חייה ומשמשת להטי דוגמא של אדם חופשי בנפשו. בעקיפין גם שרה לומדת דרך הטי להצמיח כנפיים, כשהטי אומרת לה: "הגוף שלי אולי עבד אבל הראש שלי לא. אצלך זה ההפך."
לא יכולתי שלא להיזכר בציווי התנ"כי לשחרר עבד עברי לחופשי בחינם בשנה השביעית, ואת שירו היפה של יהודה הלוי:

עַבְדֵי זְמָן עֲבְדֵי עֲבַדִים הֵם – / עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי.
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל‑אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / 'חֶלְקִי ה'!' אָמְרָה נַפְשִׁי.


מעניין שבספר, גם הטי וגם שרה מנסות לפלס את דרכן החופשית באמצעות הדת, אבל זה לא מצליח. אפילו הקווייקרים שמתנגדים לעבדות, מתנגדים למאבק לשחרר עבדים ובוודאי מתנגדים למאבק לתת להם זכויות שוות.

קיראו גם את שני ספריה הקודמים, הנפלאים של מונק קיד:  החיים הסודיים של הדבורים, כיסא בת הים.

יום שלישי, 22 בספטמבר 2015

והיום איננו כלה

והיום איננו כלה – צ'ינגיס אייטמטוב
עם עובד, 398 עמ'



בלבה של ערבת המדבר הגדולה של קזחסטן, על-יד מסילת הברזל, שוכן יישוב קטן - שמונה בתים בסך הכל - של פועלי מסילה ומעתקי פסים, שתפקידם להשגיח על תנועת הרכבות ההולכות ממזרח למערב וממערב למזרח, שתהיה סדירה ושוטפת תמיד. מן היישוב הנידח הזה יוצאת יום אחד שיירה מוזרה קטנה. ידיגיי ז'אנגלדין, פועל מסילה קשיש, מוותיקי מלחמת העולם השנייה, לוקח את גופת ידידו, פועל המסילה הזקן קזנגפ אסנבייב, לאחר ששים שנות שלטון סובייטי, לקבורה דתית דווקא, בבית קברות עתיק, מהלך שלושים קילומטרים באזור ריק מיושב.
יום תמים יידרש להם לכך, והיום הזה נמצא חובק הוויה ועולמות, פשוטו כמשמעו, עידן בזמן ובהיסטוריה, פרק של תהפוכות וחליפות בשלטון ובסדרי החיים, צומת של קדמוניות העבר מזה ואחרית עתידנית מזה, שנות חיי אדם בשגרתם ובזעזועי הצער והצרה, ובפרקי הנחת והשמחה, ובתוך כל אלה שזור סיפור אהבה גדול.

אחד הספרים הנפלאים שקראתי. מושלם. כתיבה משובחת, תרגום נהדר. הספר נפתח בהודעת פטירתו של קזנגפ, פועל המסילה הזקן, חברו של ידיגיי. קומץ אנשים יוצאים למסע הלוויה ברחבי מדבר הסארוזק כדי להביא את קזנגפ לקבורה. במהלך המסע מהרהר לו ידיגיי ונזכר בחייו, באירועים שגרמו לו לשמחה או לעצב, בחברות, בצרות ובהתמודדויות שהחיים מזמנים לכולנו, נזכר גם בסיפורים עתיקים שמביאים לביטוי חיים שזה מכבר אינם עוד. יום המסע הולך ונמשך לאורך זיכרונותיו והופך למסע חייו של אדם המנסה לחיות חיים טובים והגונים, ולמצוא משמעות וטעם לחיים ולמוות.
האיש הפשוט הזה, איש עמל, מבחין במה שאנשים משכילים ממנו אינם מצליחים לראות כלל. אם אינך חי את חייך, אם אינך חושב, חש, חייך דומים למסע חולף ברכבת.
וצריך להכיל את הכול, את החיים ואת המוות, את הרצונות שלך, ואת האנשים שסביבך.
"זן משונה, הדור החדש הזה! התרעם ידיגיי בליבו. כל דבר שבעולם חשוב בעיניהם, חוץ מן המוות! המחשבה הזאת לא נתנה לו מנוח: אם המוות אינו נחשב בעיניהם, מה ערכם של החיים? ואם כן, מה היא תכלית חייהם, ואיך הם חיים ולשם-מה?"
ככל שאנו נמשכים לתוך הספר, הופכת המציאות הלא פשוטה של חיים במקום קטנטן בלב הערבה, למציאות הממשית היחידה, בעוד שהמציאות שרובנו מכירים, של חיים עירונים שוצפים ומלאי עיסוקים, צבעים וריחות וקולות, לחסרת ממשות. לצל עובר וחולף ממזרח למערב, וממערב למזרח. התחושה היא שהנקודה הזו בבוראני שבלב המדבר היא החיים האמיתיים במלוא יופיים, עוצמתם וקשייהם בעוד שהציביליזציה והקדמה הן אשלייה חולפת.
לאורך הספר חוזרת כמו מנטרה מהפנטת, הפסקה הבאה:
"במחוזות האלה הרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח...... ומזה ומזה למסילת הברזל משתרעים במחוזות האלה מרחבים עצומים של מדבר – סארי-אוזקי, או הסארוזק, הערבות הצהובות התיכונות. במחוזות האלה נמדד כל מרחק בזיקתו למסילת הברזל, כמו ממין קו גריניץ'... והרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח..."

במקביל למסע הלוויה, אירועים פנטסטיים המתרחשים בחלל, במסע של האדם לנסות לכבוש עולמות ביקום. אבל האם האנושות תוכל להתמודד עם הידיעה שאיננה לבד ביקום, האם תהיה מעוניינת ליצור קשר עם ישות תבונית מעולם אחר? החלליות כמו רכבות שנוסעות להן אל ומחוץ לכדור הארץ היפהפה שלנו, והאם אנו כמו יושבי הרכבת מציצים בעד החלון וצופים בתמיהה במי שבחר להתיישב במקום קטן ושכוח, או שנרצה לעצור, לרדת, להתבונן, לחוות?

יום שני, 31 באוגוסט 2015

היעלמות

היעלמות – דבורה ויליס
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 256 ע'מ


קובץ סיפורים קצרים,שבהם פורשת דבורה ויליס בלשון תמציתית ומדויקת מאד, סיפורי חיים, כואבים ונוגעים מאד, ובו בזמן לנוכח השפה הדיווחית והנייטרלית, שומרים על ריחוק שמאפשר להפיק מהם בעדינות רבה, עומקים בלתי מצויים. הסיפורים לוו אצלי במהלך הקריאה בפסקול שאיפיין אותם, וכך הם מובאים בסקירה כאן.

הסיפור הראשון "היעלמות" (כשם הספר) מספר על סופר מקומי שנעלם. מה קרה לפני ההיעלמות, מה קרה אחר כך למשפחתו. במילים פשוטות, בסגנון דיווחי, דבורה ויליס נכנסת ללב ומכווצצת אותו


"אחר כך היא היתה מחייכת מין חיוך מרוחק, והייתי יודעת שהחיים שלה בנויים מאינספור אפשרויות, שהחיים שלה מורכבים ומוזהבים."
נערה עירונית מפתה בוקר מזדקן שאשתו עזבה אותו, אלא שהיא חברה של בתו...
הסיפור: מזג האוויר מתוך "היעלמות" של דבורה ויליס


בסיפור "לברוח", טום הוא חוקר במעבדה, שמתאבל על אשתו שנפטרה בטרם עת, ומנסה להיאחז בחיים שחי איתה, הולך מדי ערב לקזינו עלוב ומהמר, לא כדי להרוויח כסף אלא כדי לברוח מפני הידיעה שזה כבר לא קיים "...מפני שגם הוא יודע בדידות. הוא יודע את נעימותה ואת כוחה. הוא יודע שהיא בית שאתה יכול לגור בו, מקום שאתה יכול לראות בו את כאבך מרצד סביבך כמו להקת דגים. היא גם הרגל, והוא יודע כמה מבוצר וממכר הוא נעשה."


בסיפור "עקבות" ציירת הנשואה לבלשן מספרת לנו על הסימנים, העקבות המרמזים לה על בגידת בעלה. 
"
אם חקר המילים לימד את פיטר - ועל כן אותי - דבר מה, הרי זה כמה קל לשקר. כל מילה היא בלוף, אוסף קטן חסר פשר של צלילים שמתחזים להיות מה שאינם: חתול, בית, בעל. דמויות מגונדרות בנשף מסכות. וכולם מקבלים את ההלצה הזאת כאילו המילים, העטויות במסכות ובגלימות העיצורים שלהן, אינן מתחזות. כולנו שותפים לפשע, כפי שפיטר אמר לי פעם: די באמירת בוקר טוב לשכן כדי ליטול חלק בשקר הגדול."
כמובן שהאמירה של ויליס חורגת מהשקר של הבגידה להצצה זהירה בשאלה עמוקה יותר. האם הדיבור הוא ביטוי או כיסוי?


בסיפור החמישי "האנחנו האחרים", קארן, ליז ולורנס הם שותפים לדירה, סטודנטים שמתפרנסים מעבודות מזדמנות. קארן ולורנס הם גם זוג. אבל יום אחד האושר נפרם כשקארן (המדהימה) עוזבת את הבית עם בחור אחר, וליז ולורנס נשארים לבד לבנות את ה"אנחנו האחרים" שלהם.


"אנשים פשוט נעלמים." כך מתחיל הסיפור "לסמוך". וקצת אחר כך אומר המספר, האבא "העניין הוא שאנשים גם חוזרים. הם חוזרים בדיוק כשחשבת שהם כבר אבודים, כשכבר גמרת אפילו להתגעגע אליהם."
אלישיה גרה עם החבר שלה בוונקובר, הם לומדים רפואה. הרחק משם גר אבא שלה, שעובד קשה כדי לממן את הלימודים. הם בקושי מתראים או מדברים בטלפון, עד שפתאום בשיחת טלפון היא מקבלת - להפתעתו - את הצעתו לבוא קצת הביתה. מה יקרה בין שני אנשים שיש ביניהם קרבת דם וזיכרונות ילדות, אבל הם כה רחוקים זה מזו? עוד סיפור עדין וכה עצוב מתוך "היעלמות" על החיים, אנשים, ומה שביניהם.


הסיפור "לזכור, לחיות מחדש" מעמת אותנו עם זיכרון טראומטי שקאסי לא מסוגלת להתגבר עליו, ועוד סודות ושקרים שטמונים במוחה ללא נחמה, ועם אמא שלה, שש עשרה שנה אחר כך, שמתחילה לאבד את זיכרונה. בין הזיכרונות והשכחה, בסדר הלא נכון – את מה שרוצים לשכוח לא מצליחים, את מה שרוצים לזכור לא זוכרים, עוברים החיים, אבודים, בודדים, חסרי אהבה.


הסיפור "לכודה" מציב בפנינו סיטואציה שכיחה לעייפה, בעל, רעיה, ובחור צעיר. אבל באופן לא שכיח, הסיפור איננו מתקדם בקו לינארי. כל קטע מסופר כאפשרות. יש יותר מדרך אחת שבה זה יכול להתפתח, וכך אכן פותח הסיפור, וכך הוא מסיים. בין שני משפטים אלו מתפתח סיפור של אפשרויות. מה יכול לקרות או אולי קרה. חוסר היכולת שלנו לדעת מה "באמת" קרה, מקביל לחוסר היכולת של הגיבורה להחליט מה יקרה בהמשך. העדינות שבה מתוארת המורכבות של הדברים, עוברת דרך הפרטים הקטנים.
החמימות של השגרה הביתית, שהיא אהובה ויקרה, למול האפשרות לחוש מטורפת, נבוכה, מטופשת, פראית. הסיכון הזה. חיים. אנחנו חיים, מה זה אומר להיות חיים.


"הסתכלתי על עורה הצח ועל עיניה העצומות בעלות הריסים הצפופים. אולי זה היה בגלל אור הכוכבים, אבל מימי לא ראיתי אותה יפה יותר. אולי גופה הרצוץ עשה את פניה מרשימות יותר, מהממות יותר. המוות התחכך בה, והיא חוותה צער גדול מכל מה שרובנו ראינו עד כה. האובדן חי בה עכשיו, וזה ייפה אותה עוד יותר."
הסיפור: כיפת השמים.

הפרידה:
"אל תסתכלי עלי. אל תנשמי עלי. וכל פעם שאת רוצה לדבר איתי, פשוט תזכירי לעצמך שאת בכלל לא מכירה אותי." לא קל להיות אחות קטנה שמעריצה את אחותה הגדולה המרדנית בעיצומו של גיל ההתבגרות.
לא קל למרוד בהורים שאוכלים עדשים ופשתן, מגלגלים לעצמם ג'וינט של ערב, גוררים את הילדות להפגנות מחאה מול הסופרמרקט המקומי על היבוא של ענבים מצ'ילה. כשקלודיה צבעה את השיער לסגול, אמא שלה אמרה: "הי, יופי של שיער".
זה מעיק כמה שאתם אוהבים אותנו, אומרת ג'וני האחות הקטנה לאמא.

סיפור מתוק ומצחיק על משפחה אחרת.

יום רביעי, 26 באוגוסט 2015

קרבן אמצע החורף

קרבן אמצע החורף – מונס קלנטופט
פן הוצאה לאור-ספרי חמד-ידיעות אחרונות, 519 עמ'


בכריכה האחורית:
בשעת בוקר מוקדמת, בחורף הקר ביותר הזכור בשוודיה, נאלצת חוקרת המשטרה מלין פורס לצאת את דירתה החמה כדי לפענח מקרה רצח. גופה עירומה של גבר נמצאה תלויה על עץ ביער שמחוץ לעיירה לינשֶפּינג. כבר מתחילתו של הרומן ניצבת מלין בפני הרבה שאלות לא פתורות: מיהו התלוי? כיצד מצא אותו מוות שכזה? ומה פשר הפצעים המוזרים שעל גופו? מלין וצוותה חייבים לנסות לברר את האמת בקרב קהילה שמסרבת לחשוף את סודותיה, ולהתחקות אחר עקבותיו הקפואים של הרוצח אל הפינות האפלות ביותר של הלב האנושי.
***
"אם דוחקים את הרוע לפינה, הוא מכה..."
זהו ספר מתח שוודי אפל ומקפיא, שהגיבור הראשי בו הוא מזג האוויר הקפוא. הקור, השלג, מחביאים אך גם מביאים לביטוי את הרוע ההולך ומתגלה.
"הצינה מתיזה ניצוצות של זעם מחוץ למכונית. מעלות הקור כמו מתפתלות ברוח, משבים עזים מעיפים שלג מתוך הערימות המתות לצד הכביש, החומר ניתז בגלים שקופים אל השמשה הקדמית."
ובתוך הטבע הזועם והלא-חומל, מנסים מלין פורס, חוקרת משטרה, ועמיתיה לצוות החקירה, לפלס דרכם בקושי דרך רמזים שחושפים ובו בזמן מסתירים את האמת, שאליה הם חותרים.
איפה מסתתרת האמת? באפלה שמתחת לחזות החיצונית האנושית הרגילה. בנבכי נפשו של אדם. נפש שלא ידעה אהבה, האהבה הראשונית, הבסיסית, הנחוצה כל כך, אהבת אב ואם. זהו ספר מתח המתקדם בקצב איטי, כפי שמכתיב החורף המושלג, הכפור החיצוני, הבדידות של בני אדם בסביבה עוינת.
במקביל לחקירה, מתמודדים חברי צוות החוקרים עם נסיבות חייהם הפרטיות, הנפרשות גם הן בפנינו. מלין תוהה על אורח חייה, על האהבה המסתתרת ממנה. כיצד לגדל את ילדתה כך שתוכל להביא לביטוי את הטוב הבסיסי, שמלין מאמינה שנמצא בכל אדם, אם מאפשרים לו להתקיים, ומאידך, מבלי לגדול תמימה מדי, מוקפת אהבה עד כדי כך שלא תוכל להתמודד עם העולם שבחוץ, עולם שאיננו מחכה לאף אחד, "ובאי רצון רב מפנה לך מקום עמידה."
הקצב האיטי של הספר איננו גורע מהמתח ההולך ונבנה באיטיות, כי אם מיטיב להכניס אותנו לתוך עולם קפוא, לבן וקר שבו החקירה מתקדמת לאיטה, והחוקרים הולכים ומתמלאים חשש ככל שעובר הזמן, שמא לעולם לא יפתרו את התעלומה.
האירועים המתרחשים, איומים וחסרי חמלה אנושית בסיסית, מקבלים ביטוי בתיאורי הטבע הקשים:
"ענפים כמו נחשים, עלים ופטריות מרקיבות כמו עכבישים, וכמובן התולעים מתחת לכפות רגלייך, צבתות חדות החותכות בסוליות רגלייך. מי תלוי מהעצים? עטלפים, ינשופים, רוע חדש? האם הגיאוגרפיה של הרוע היא בליטות סלע קטנות וגאיות רדודות?"

בנוסף לכתיבה הלירית והסוחפת, גם הכריכה יפהפיה. מומלץ מאד.


יום ראשון, 23 באוגוסט 2015

היום שלפני האושר

היום שלפני האושר – ארי דה לוקה
הספריה החדשה, 137 עמ'


על מה הספר (מתוך אתר הספריה החדשה):
מחצר פנימית של בית-דירות גדול, בנפולי של שנות החמישים שעדיין חיה בצילה של מלחמת-העולם השנייה, מנסה ילד יתום בן 8 לצוד את תשומת-לבה של אנה, ילדה כבת-גילו, העומדת תמיד בחלון הקומה השלישית, ראשה שעוּן על ידיה, ומביטה בשמיים. יום אחד הוא מביט למעלה, אל הקומה השלישית, ואנה איננה. היא נעלמת לו מן הבניין ומן העיר, אך מוסיפה לגדול בתוכו. אבל היא עוד תשוב במפתיע, לקראת אמצע הספר, כששניהם יהיו בני 18, ותסעיר את העלילה. את הילד היתום הזה, שחי לבדו בחדרון שלו בלי לדעת דבר על הוריו, מגדל השוער של הבניין, בשל נסיבות עלומות שיתבררו רק מאוחר. יום-יום הוא משחק אתו בקלפים ומספר לו סיפורים צבעוניים על נפולי של שלהי המלחמה. כפית אחר כפית מנחילים לו סיפורי השוער ירושה, נעשים זיכרונותיו שלו-עצמו, נוטעים בו תחושת "השתייכות" – הרגשה יפה, שכמו הרוח הדרום-מערבית "מחזיקה מעמד שלושה ימים ומותירה אווירת ניקיון ברֵיאות".

דברים שנשארו איתי מהספר:


  1. הסיפור על היהודי שהתחבא במשך חודש באולם שמתחת לפסל מפני הנאצים. הוא הצליח לברוח עם מכנסיים וכותונת, בלי נעליים, אבל לקח איתו חבילת ספרים. וכך מספר עליו דון גאטנו, השוער ש"אימץ" את הילד: "הוא הביא בתור דוגמה חגורה. אנחנו, הוא חשב, אנחנו חגורה סביב מותני העולם. עִם הספר הקדוש -  אנחנו רצועת העור שמחזיקה לעולם את המכנסיים מרגע שאדם הראשון שם לב שהוא עירום. פעמים רבות התחשק לעולם להוריד את החגורה ולזרוק אותה. העולם מרגיש שהיא צרה". איזו מטאפורה נפלאה לתפקיד של היהודי בעולם.
  2. הדברים שאומר דון ריימונדו, בעל חנות ספרים יד-שניה. "בן אדם ממלא את המדפים בספרים לאורך חיים שלמים, והבן שלו מחכה לרגע שיוכל לרוקן אותם ולהשליך הכל. מה הם שמים על המדפים הריקים? גבינת קצ'קבל? העיקר שתסלק אותם מאיתנו, הם אומרים לי. וכאן מונחים חייו של בן אדם, הקפריזות שלו, ההוצאות הכספיות, הוויתורים, הסיפוק לראות את תרבותו גדֵלה בסנטימטרים כמו צמח". איזו נקודת מבט רגישה ולירית על איסוף הספרים, על המהות של אדם שמונחת בספרים שבחר לאסוף למדפיו.
  3. הדברים שאומר דון גאטנו, שיודע לקרוא מחשבות: "קודם כל, אל תקרא להם אנשים, הם אינדיבידואלים, אחד-אחד. אם אתה קורא להם סתם אנשים, אתה לא שם לב לבן-אדם. אי אפשר לשמוע את המחשבות של אנשים, רק את אלו של בן אדם אחד בכל פעם".
  4. הדברים שהילד אומר על אפלטון: "הסופר חייב להיות קטן מהחומר שהוא מספר. צריך שייראה שהסיפור בורח לו לכל עבר ושהוא מלקט ממנו רק קצת. הקורא נהנה מן השפע הזה, העובר על גדותיו, של הסופר. אבל אצל אפלטון הסיפור דווקא סגור כולו בתוך המכלאה שלו, הוא לא מניח לשום הבזק של חיים עצמאיים לחמוק החוצה. הדיאלוגים שלו ערוכים בסדרה של שניים – שניים, מכה ותשובה, וקדימה צעד". בתחילה התקוממתי נגד התקיפה של אפלטון, אבל אחר כך הרהרתי שוב בדברים שאומר דה-לוקה. הדיכוטומיה שבפילוסופיה המערבית בין רוח וחומר, בין נשמה וגוף, במידה רבה מבוססת על הפילוסופיה היוונית. 

יום שבת, 22 באוגוסט 2015

הטירה של אמי

הטירה של אמי – מרסל פניול
הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 198 עמ'





 בפרק ה-11 לעונה השישית של "דוקטור הו", הדוקטור מנסה להרגיע תינוק בוכה, ולהחזירו לחיק השינה המנחמת. ואילו המילים שהוא אומר לו: "תהיה בשקט. לך לישון. באמת, תפסיק לבכות. יש לך הרבה למה לצפות. חיי אנוש רגילים על פני כדור הארץ. תשלומי משכנתא, עבודה משרדית, תחושה מטרידה וממושכת של ריקנות רוחנית. שמור את הדמעות לשלב מאוחר יותר."
המילים האלו מיטיבות לתאר את הספר הקטן והמקסים הזה, הכתוב בעיניו של ילד החווה חופשות נפלאות בבית הקיץ של משפחתו, קרוב לטבע, להרים, למעיינות, לצמחים, עסוק במסעות הצייד.
ויחד עם זאת, המפגש עם עולם המבוגרים, גם כילד, איננו נקי מרוע, קושי, או פשוט חולשה. הקול המספר, הוא קולו של הילד לאחר שבגר, ופגש את אותם "חיי אנוש רגילים", והוא משקף מבט מפוכח, נוגה מעט, אירוני, אך חומל. הילד מבין שהמבוגרים אף פעם לא עושים מה שמתחשק להם. אבל האם הילדים מבינים נכון את העולם כדי לדעת מה כדאי שיתחשק להם?
השניות הזו של המבט, של הילד ושל האיש שהפך להיות, באה לביטוי מצחיק ועמוק בקטע שבו מספר על חברו לילי, שמביט בו משתאה ואומר לו: "אתה מדהים". "מייד," מספר הילד/הגבר מרסל "לבשתי ארשת מדהימה". וכשלילי חוזר על המשפט "אין מה להגיד. אתה מדהים!", מספר לנו מרסל הבוגר "ההערצה המשתאה הזאת, שהחניפה ליהירותי, נראתה לי פתאום מטרידה מאוד, והייתי צריך להתאמץ כדי להישאר מדהים עד כדי כך."
האין כולנו מתאמצים כדי להיות מדהימים? וכמה זה מגוחך, שכן אנו מדהימים באמת כשאנחנו פשוט עצמנו. פשוטים, תמימים.
מאז המהפכה התעשייתית, עם התפתחות הטכנולוגיה, והמעבר למגורים בערי בטון, נוצרה התרחקות הולכת וגוברת של האדם מהטבע שסביבו. הניכור והזרות הולידו תשוקה ל"חזרה אל הטבע", לאותנטיות, לבלתי מעובד, לפשוט. מושג "הפרא האציל" מבטא את הערכים של חיים בהרמוניה עם הטבע, נדיבות, נאמנות וחוסר אנוכיות, תמימות, חוסר יכולת לשקר, בריאות וכושר, רתיעה ממותרות, אומץ מוסרי,
תבונה טבעית וחוכמת חיים.
כל אלו והשאלה עד כמה נכון לשאוף לחיים כאלו, באים לביטוי בסיפור הקטן-גדול הזה. המשפחה הנסחבת עם החבילות הכבדות לאורך קילומטרים רבים, בכל נסיעה של סוף שבוע לבית הקיץ, כיון שאינה יכולה להרשות לעצמה לרכוש סט נוסף של כלים ומצעים שיישארו באופן קבוע בבקתה, שלא לדבר על חוסר האפשרות לממן נסיעה למקום, אינם משקפים ערך של רתיעה ממותרות, אלא פשוט תקציב זעום של מורה שמשכורתו אינה מאפשרת את המותרות. ההליכה היא בריאה, אומר האב, אבל המסע הזה לא נעשה מטעמי בריאות וכושר, אלא מטעמי תקציב.
באופן מיוחד, העימות הזה בא לביטוי במשפט אחד קטן. כשאביו אומר: "כמה אנחנו חלשים כשהצדק לא איתנו." הוא מבטא את האמונה שאם אתה חי חיים של יושר והגינות, ושומר על ערכיך, אתה תהיה חזק. ברם, הילד מספר לנו "מאז לימדו אותי החיים שטעות היתה בידו: אנחנו חלשים כשליבנו טהור." הפער הזה, בין מה שנכון, לבין המציאות שקיימת, הוא בדיוק הסיפור של התבגרות והתפכחות. אין זה פלא, אם כך, שבסיום הסיפור חוזר הילד למחוזות החפץ של ילדותו, במסגרת "עיר קולנוע" שהוא מקים, דווקא באותה טירה שהפחידה כל כך את משפחתו אי-אז. הצילום המשקף כביכול את המציאות אבל למעשה מחליף אותה בדימוי של "מציאות", הוא אולי מה שהסופר אומר לנו שקורה לנו כשאנו גדלים, מתבגרים, מפסיקים לחוות את החיים באופן בלתי אמצעי ובמקום זאת "חווים את החיים".


יום שבת, 18 ביולי 2015

נשרים ומלאכים

נשרים ומלאכים – יולי צה
הוצאת כתר, 388 עמ', תרגום מיכאל דק



חברתו של מקס, ג'סי ירתה לעצמה כדור בראש במהלך שיחת טלפון איתו. מכאן מתחיל מסלול הידרדרות של מקס. הוא עוזב את עבודתו כעורך דין מצליח, מתחיל להתמכר לקוקאין בכמויות בלתי נתפסות, ובעיקר מחכה למותו שיגיע סוף סוף ויגאל אותו.
קלרה, שדרנית רדיו שאליה התקשר מקס כדי לספר את הסיפור בקצרה, מבקשת לשמוע ממנו את הסיפור במלואו.
מכאן נפרש בפנינו תהליך של הרס עצמי, כשהסיפור הולך ונגלל, קלרה הולכת ומאבדת את כבודה, אישיותה, בריאותה. השניים נשאבים לסיפור של פוליטיקאים, סוחרי סמים ונשק, המנצלים באופן ציני את ארצות הבלקן השסועות בקרבות ורצח עם, את המוסדות הפועלים להרחבת גבולות אירופה לארצות מזרח אירופה, ואת מוסדות האו"ם האמורים לשמור על שלום ולמנוע מעשי רצח עם.
הספר לא פשוט ולפעמים רציתי לעזוב אותו. עוצמת ההרס העצמי של מקס, וההיגררות של קלרה לתוך התהליך ההרסני, קשים לקריאה. אבל אי אפשר היה להניח את הספר מהיד.
יולי צה היא סופרת מעולה, המיטיבה ליצור ספר מתח שיש בו הרבה יותר מזה. מחשבות על החיים, על בני האדם, ביקורת חריפה על התקופה, על הפוליטיקה הבינלאומית, על בני האדם.

ספר נוסף של יולי צה המומלץ בחום: חומר אפל.

יום שבת, 11 ביולי 2015

בקצה המדבר

בקצה המדבר – סמנתה הארווי
הוצאת כתר, 302 עמ', תרגום: עידית שורר



הזיכרון ותעתועיו. הזיכרון האנושי הוא עניין מורכב. אנחנו זוכרים דברים לא בדיוק איך שהם "קרו באמת", אלא איך הם נתפסו באמצעות החושים שלנו, מה מתוך הסיטואציה נקלט במערכת שלנו, וזה תלוי בעולם המושגים שלנו, בטיב החושים השונים שלנו. יש מי שיזכור טוב יותר את התמונה, או את המילים, או את הריח שליווה את הסיטואציה. 'ראשומון' – סיפור יפני שהפך לסרט מופלא של קורסאווה, הפך למושג  המציין מצב דברים התלוי בהתרשמויות השונות של הצופים, כשהאמת יחסית ומשתנה לפי נקודת הראות של המספר. בבית המשפט, סתירות בין עדויותיהם של העדים השונים אינן בהכרח נובעות מכך שחלק מהם משקרים, אלא פשוט שכל אחד זוכר אחרת את מה שאירע.
ובכן, כולנו מתמודדים עם השאלה הגדולה: מה קרה באמת. עד כמה הזיכרון שלי תואם למה שבאמת התרחש?

אבל, כשהמוח עצמו נפגע, כשהתאים האפורים הופכים לבנים, הזיכרון מתחיל לחמוק מאחיזתנו. התעתוע הולך וגדל. דמיון ומציאות משמשים בעירבוביה. האדם החש שזיכרונותיו הולכים וחומקים ממנו, מנסה להיאחז בפיסות המידע שנותרו ולהרכיב מהן סיפור. ממש כשם שכולנו בונים את סיפור חיינו מתוך הרצף של זיכרונותינו. בעוד שכולנו משתדלים לבנות את הרצף הסיפורי מתוך זיכרונות "ממשיים", אצל האדם החולה, לא ברור מהי בדיה ומהי מציאות.
הספר עוקב אחר ג'ייק, שהיה בעבר אדריכל מצליח, וכעת מתמודד עם מחלת האלצהיימר אשר טורפת את זיכרונותיו ואינה מאפשרת לו לבנות זיכרונות חדשים.
הוא נאלץ לעזוב את עבודתו לאחר שכבר איננו זוכר מה צריך לעשות מול שרטוט של תכנית בנין ואיננו מסוגל לשרטט יותר מאשר סימן 'וי' על שרטוט של אחד מהעובדים במשרדו.

פרטים שונים שבים ומשתלבים בזיכרונות העבר שלו, בכל פעם בסיטואציה מעט שונה. מתי בעצם קטפו דובדבנים מהעץ שבגינה? מתי עף העלה והאם נדבק לנעלה של ג'וי בעלת השמלה הצהובה, או לידה של אימו בעת הטיול ביער? האם אימו טבעה בים או שנותרה לבדה לאחר שהחבר שלה נסע לאמריקה? האם בתו נפטרה בינקותה, או שיש לה חבר והיא מבשרת לאביה שהיא בהריון, מבטיחה לשמור עליו כעת שהוא חולה? מי זו האישה שמטפלת בו כעת וגרה איתו בבית? מה קרה לכספי הירושה שהוטמנו מתחת למיטה, ולאן נעלמו? האם היתה פריצה לבית, וג'ייק והלן חזרו לבית הפוך ולחפצים שנשברו בחיפזון על ידי הפורץ, או שג'ייק תרם את הכסף?

הזיכרונות של ג'ייק מלווים באדריכלות שלאחר מלחמת העולם השנייה, בהתמודדות של אימו עם זיכרון השואה ואובדן משפחתה, ובניסיון לשמור על מרכיבים בזהות היהודית שלה, באופן מוסתר כדי לא לפגום בחזות האנגלית של הבית שבנתה עם בעלה, במלחמת ששת הימים ובעמדותיו הפוליטיות של ג'ייק כלפי ישראל.
אנו מלווים את ג'ייק בניסיונות השיחזור, ותחושת האימה הולכת ומחלחלת ככל שהעבר נשמט ממנו.

"העניין פה הוא לא השיכחה, אלא האובדן. הוא מאבד, ומה שהולך לאיבוד אינו חוזר עוד. הכול."
"ואז הוא מתחיל להרהר שזכה בחסד אלוהים כי הוא יכול להתגונן על ידי מילוי הפערים במה שהוא מבכר להיות ולאו דווקא במה שהיה."

הארווי מיטיבה להמחיש את מה שמתחולל בנפשו של אדם, מהרגע של האיבחון, ולאורך תהליך ההידרדרות שמתחולל בנפשו. השבריריות והעוצמה שבחיינו האנושיים. אין מחלה יותר מפחידה מהאלצהיימר, אשר גונבת לא רק את זיכרונותיו של האדם, את עברו, את רצף סיפור חייו, אלא גם את אישיותו, אופיו, את עצמאותו.