נערי הכרך

 נערי הכרך – ס"א הינטון

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 158 עמ'

 

מהכריכה האחורית:

פוניבוי יכול לסמוך רק על האחים שלו. ועל החברים שלו. אבל זה לא מספיק.

בעולם שלו יש שני סוגים של נערים: גריזרים וסוצים. לסוצים יש כסף, והם יכולים להתחמק מכל צרה. הגריזרים, לעומת זאת, חיים בשולי החברה ויודעים שהסוצים אורבים להם בכל פינה. פוניבוי שייך לגריזרים ותמיד היה גאה בכך, אבל לילה אחד האלימות בין הכנופיות מסלימה והתוצאות קשות מנשוא.

===

זהו רומן התבגרות שנכתב על ידי הסופרת האמריקאית ס"א הינטון בשנת 1967, בהיותה בת 15. בשנת 1983 הופק סרט בשם זהה לספר בבימויו של פרנסיס פורד קופולה, ובשנת 1990 הופקה סדרת טלוויזיה שממשיכה את עלילתה מהמקום שהסרט הפסיק.

======

זה ספר שקוראים בנשימה אחת ונשאר איתנו עוד הרבה אחרי הקריאה. הספר כתוב כל כך טוב וכל כך אמין והוא כל כך מרתק שפשוט מפליא שמי שכתבה אותו היא נערה בת 15. הכריכה של הספר מציעה שהסיפור הוא על כך ש"בתוך תוכם, עם כסף או בלעדיו, כל הנערים מרגישים אותו כאב נורא". זה נכון, זה על זה. אבל זה לא רק על זה. יש בספר רבדים נוספים, שנרקמים לתוך הסיפור ברגישות רבה של נערה עם עין בוחנת.

"תישאר זהב" אומר ג'וני לפוני בוי, ומתכוון למשמעות של השיר הזה, של רוברט פרוסט:

פוני בוי וג'וני מתחבאים בכנסייה ישנה ונטושה לאחר אירוע אלימות קשה. פוני בוי הוא נער בן 14 תלמיד טוב שאוהב לקרוא, לצפות בסרטים ולצפות בשקיעות. הוא מצטט את השיר לג'וני, וזה מגיב:

"אתה יודע, אף פעם לא שמתי לב לצבעים ולעננים ולכל הדברים האלה עד שהתחלת להזכיר אותם כל הזמן. כאילו הם לא היו שם לפני כן."

בעיני, זה קטע חזק מאד בסיפור. האפשרות לפתוח עולמות שקודם לכן לא היו מוכרים ולכן לא היו מיודעים לאדם, היא אפשרות מלאת עוצמה שטמונה בלימוד, בידע, בהשכלה, לאו דווקא השכלה פורמלית.

האפשרות הזו היא בדיוק מה שנמנע מחבורות הנערים המתגוררות בצד הלא נכון של העיר, ובצד הלא נכון של הרמה הסוציואקונומית, ושל האפשרויות הכלכליות.

אלא, שמסתבר שזה לא מסתכם בכך.

כיון שהנערים שמתגוררים בצד הנכון, ויש להם כל הכסף וכל החינוך וכל האפשרויות שההורים שלהם פורשים בפניהם, מקדישים את זמנם להתהולל, להשתכר ולהתעלל ב"גריזרים". גם הם לא רואים שקיעות ועננים ואת כל הדברים האלה.

איך מוציאים מבן אדם את הצד הטוב, המאיר שלו, ואיך גורמים לבן האדם להוציא החוצה את הצד האלים, הכועס, השונא? מסתבר שכסף ותנאי מחייה טובים הם לא תנאי הכרחי. צ'רי רואה שקיעות אבל לא יכולה לדבר עליהן עם החברים הסוצים שלה. דארי, האח הגדול שקיבל על עצמו את פרנסת משפחתו הקטנה הכוללת את שני האחים, סודה-פופ ופוני-בוי (לאבא שלהם היה דמיון יצירתי), היה יכול להיות תלמיד מעולה בקולג', לו היו לו אפשרויות כלכליות.

"לכולם קשה", מסבירה צ'רי (הסוצית) לפוני בוי - שייקח לו זמן, והרבה אירועים קשים כדי להבין שכן, גם לבני הטובים לא קל. ומבחינות מסוימות, אפשר למצוא יתרון בהשתייכות לכנופייה של הגריזרים, שבה מתקיימים הערכים של חברות, הרבה תמיכה ומשפחתיות חמה.

זה "התפסן בשדה השיפון" פוגש את "בעל זבוב", והתהליך המואץ של ההידרדרות מוביל לתוצאות טרגיות.

הפינה השקטה

 הפינה השקטה – דין קונץ

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 406 עמ'

 

ספר מתח שלופת אותך ולא מאפשר לך להניח אותו מהיד. אני אוהבת ספרי מתח, אבל צריך שיהיה בהם את שאר הרוח, את ה'משהו' שמעבר לסתם למתוח את הקורא. שיהיה עניין, שיהיה "דבר מה נוסף", שיעורר מחשבה.

מהי הפינה השקטה?

"בקרב מומחי מחשבים יש מילה לאנשים שחושבים שהם חיים בלי להשאיר עקבות דיגיטליים. המילה היא טיפשים. רק שבריר מהאנשים שהאמינו שהם חיים כך, אכן חיו מבלי להשאיר עקבות דיגיטליים."

על אלה שחיים מבלי להשאיר עקבות דיגיטליים, ומבלי שיהיה אפשר לאתרם באמצעים טכנולוגיים, אך הם עדיין מסוגלים באמצעים שונים להשתמש באינטרנט מבלי שיבחינו בהם, נאמר שהם "בפינה השקטה".

ג'יין נמצאת בפינה השקטה במשך חודשיים, בהם היא מנהלת חקירה פרטית ונחושה, להבין מה גורם לעלייה המפתיעה במקרי ההתאבדות של אנשים מוכשרים, בעלי הישגים, שמחים ומאוזנים בנפשם, כמו בעלה שהתאבד לפני ארבעה חודשים בלי שום סיבה והשאיר אחריו פתק בו כתב "אני ממש צריך למות.".

ככל שהיא מתקדמת בחקירה, היא מקימה עליה אויבים שהם אנשים בעלי כוח והשפעה אדירים, יכולות כספיות בלתי נדלות, והרבה אמביציה למנוע ממנה להמשיך לחקור. הם מגינים על סוד כל כך מבעית, והדברים שג'יין תגלה הם הופכי קרביים.

התהליך שג'יין עוברת במהלך חודשים אלו, הוא מסע של איבוד התמימות, ולא שהיא היתה תמימה קודם לכן, היא עבדה כסוכנת FBI ונתקלה בזוועות, אבל לא כמו זו שהיא עתידה לגלות בהמשך המסע הזה, שבו היא נאלצת שלא לתת אמון באף אדם מלבד כמה אנשים ספורים, להסתיר את הבן שלה מפני איומים, ולמצוא גם את הטוב בתוך כל הכאוס שנפתח לנגד עיניה.

זה ספר מתח טוב, לא רק בגלל קו העלילה המותח והמרתק, אלא בגלל שהוא כתוב היטב. התיאורים, של נוף, מזג אוויר, אנשים, מקומות, הם מספיק מפורטים כדי לתת את התמונה, אבל מספיק חסכניים כדי לא להעיק. והספר מעורר מחשבה וחוקר את גבולות הרוע האנושי, את גבולות האומץ האנושי, את גבולות האתיקה והמוסר אל מול קדמה טכנולוגית. הוא שייך לז'אנר של הספרים שמציגים אפשרות של עתיד מאד קודר ומטריד בשל התפתחויות טכנולוגיות. וכמו שאומרת ג'יין: "רעיונות לא אמורים להיות חשובים יותר מאנשים."

הספר לא מסתיים בסגירת כל הקצוות הפתוחים והוא הראשון בסדרה של כחמישה ספרים. למרות זאת, זה לא הפריע לי, וגם לא בטוח שיהיה לי דחוף לקרוא את ההמשכים. הספר מספיק עומד בפני עצמו ומבחינתי אני יכולה להסתפק ברעיונות ובמחשבה שהספר הראשון מעלה.

 

שלוש סיגריות במאפרה

 שלוש סיגריות במאפרה – ראובן מירן

ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 295 עמ'

 

הספר מתחיל כך: "את הסיפור הזה הוא לא יכול לספר אלא כפי שלא התרחש מעולם".

ובמשפט הראשון הזה הוא כבש את תשומת ליבי, והחזיק אותה בין דפיו עד סוף הספר.

על מה הספר? מהכריכה האחורית:

===

בוקר אחד, בבית-קפה על שפת הים, מכיר גץ נובל - סופר צעיר ובודד שרק החל את דרכו הספרותית - את ליסה, אשה שתחדור לחייו ותשנה אותם כמעט בן-לילה. באורח קפקאי כמעט, הוא מגויס לשורותיו של ארגון מסתורי, והשתתפותו בפעילויות חובקות-עולם חושפות אותו למציאות הזויה שהאמת והשקר מאבדים בה כל משמעות נורמטיבית.

גץ נובל - לימים יהיה זה רק אחד משמותיו הרבים - שהבטיח למפעיליו לנתק כל קשר עם עולמו הספרותי, זוכה לכך שהפנטזיות החבויות עמוק בנפשו יהפכו למציאות יומיומית. מציאות זאת, שבה מיטשטשים כל הגבולות, מוארת באירוניה עצמית, לעיתים אכזרית, שרק האהבה מצליחה להתמודד איתה.

על רקע אירועים עזים בעולם בלי אלוהים, שבו החיים והמוות מתרחשים עמוק מן העין, זוכה גץ נובל לרגעי חסד ולתובנות עצמיות מאימות ומרתקות באשר ליחסים הנפתלים שבין אדם לזהותו, בינו לבין היקרים לו, בין המסכה לבין מה שמאחוריה, ובין המציאות להכחשתה. בשנים הארוכות שחלפו בין תחילת הסיפור לבין סיומו הבלתי-סופי מנסה גיבור שלוש סיגריות במאפרה לחבר את קו-התפר הדק שבין נאמנות לבגידה, ולהחיות מן האפר את מה שאיבד מעצמו במהלך יצירת - עצמו-מחדש שוב ושוב.

===

זה ספר מהסוג שבשבילו אני קוראת ספרים. ספר שתופס אותי במלוא החושים. איזו כתיבה מבריקה, איזה רוחב יריעה, איזה כישרון ספרותי נדיר. זה ספר מתח שהוא לא ספר מתח, הוא הרבה יותר מספר מתח. הספר הזה הוא מחשבה על הזמן, על החיים, על הזיכרון ועל הזהות, ועל הזהויות הבדויות שכולנו עוטים על עצמנו כמו מסכות בתחומי החיים השונים, עד שלפעמים "כשניסיתי להוריד את המסכה, היא היתה דבוקה לפנים" (פרננדו פסואה- חנות הטבק).

פסואה מהווה מקור השראה בספר זה, ואולי אף נקודת מגוז עם אי-הנחת שלו מהחיים כמות שהם, ועם שלל דמויות ההטרונימים שיצר, כל אחת מהן עם ביוגרפיה משל עצמה וסגנון כתיבה משל עצמה.

"יצרתי בקרבי כמה אישיויות. אני יוצר אישיויות ללא הרף. כל חלום שלי, מיד לאחר שהוא מופיע כחלום, מתגלגל לאדם אחר, שחולם אותו מצדו, ואילו אני איני חולם אותו. כדי ליצור, הרסתי את עצמי; כל כך החצנתי את עצמי בתוכי, שבתוכי איני קיים אלא באופן חיצוני. אני התמונה החיה שכמה שחקנים חולפים בתוכה בעודם משחקים בכמה מחזות." (ספר אי הנחת עמ' 47-48).

וזה מה שקורה לגץ נובל, הסופר שאנו פוגשים בתחילת הספר. או מה שעלול לקרות לו, אולי קרה ואולי לא. הדמויות, המסכות, החיים השונים שהוא עובר דרכם, מתי זה יקרה שהוא לא יוכל להוריד יותר את המסכה והיא תישאר דבוקה לפנים שלו?

צריך לומר משהו גם על הדמויות בספר הזה, התיאור מלא החיים מלא הפרטים אך מבלי להעיק, באופן שמקים אותן לתחייה מבין הדפים. הדיאלוגים השנונים שמשאירים לקורא מרווח נשימה וחשיבה. הכיוונים המשונים אך מתקבלים על הדעת שאליהם פונות השיחות בין אנשים בספר הזה, המוזרות שבספר שעומדת כאילו על קצה הלשון, כלומר, הדברים שמתרחשים בספר שהם סוג של בידיון לא ריאליסטי ויחד עם זאת טמונה בהם אפשרות של סבירות.

"ידעת שהיקום ממשיך להתפשט בקצב מוגבר?" לוחש גץ נובל לליסה, ברגעי ההיכרות הראשונים שלהם בבית הקפה הריק על הטיילת מול הים. מי מדבר ככה עם אנשים שהוא לא מכיר? מישהו שהעומקים שלו לא מאפשרים לו לנהל שיחות סרק.

גץ נובל הוא סופר, ויש בספר אמירות על מה זה להיות סופר, מה זה לכתוב, מה מעורר השראה.

הקשר בין הכתיבה והזמן. וגם זה: "חשבת פעם שגם הזמן הוא מקום לא רע להסתתר בו?" איזו אמירה מבריקה. כמה שזה נכון. כמה שאנחנו מסתתרים בתוך הזמן שחולף, לפעמים מסתתרים גם מעצמנו, מהיותנו, ומעובדת מותנו הבלתי נמנע, מתי שהוא בהמשך הזמן.

ואני לא יכולה לסיים בלי הציטוט המופלא הזה:

"מתוך הרגל הביט בשעון הדיגיטלי הכפול, שהראה את הזמן המקומי ואת הזמן האוניברסלי, ומתוך הרגל שוטטו עיניו על פני מאות הספרים הישנים והספרים החדשים שאגר במשך כל חייו והמשיך לאסוף ולא קרא; לא קרא עדיין, הספרים שלא הוא כתב, אבל אהב לדעת שהם שם, בעולם שלו, מכסים את הקירות מריצפה עד תיקרה, והוא יכול לפתוח כל אחד מהם או אפילו רק למשש את הכריכות שלהם מבחוץ."