היינו יכולות לנסוע – מעיין רוגל
הוצאת
כרמל, 303 עמ'
ספר
נהדר, נוגע, חשוף, מרגש, מצחיק, מעורר מחשבה.
ירדן
והילה צעירות ומאוהבות וגרות בתל אביב.
אבל
כבר בפרולוג, בעמוד הראשון ברור לנו שזה לא הסיפור הזה.
"שמענו
את המוות בכל אחר צהריים, יורד מקו ארבע ומרשרש בשקיות מהשוק....... בלילות המוות
טיפס עם רוח הים בחדר המדרגות המצהיב שלנו והציץ תחת הדלתות, פניו מוארות באור
הישן, המהבהב........בבקרים הראשונים של אוגוסט התחלנו לשמוע את נשימותיו
הסבלניות, ואת דופק הבניינים שלו."
להילה
מתגלה סרטן.
לפני שמגיעות
התוצאות של הבדיקות ולפני תחילת הטיפולים הן נוסעות לחו"ל. היא לא מספרת
למשפחה שלה. רק אמיר יודע. ליסבון. מלונות עתיקים, בירה, מסעדות. נופים. תקשורת
מופחתת עם הבית. בעצם, ירדן מתגנבת לאינטרנט קפה כדי לעדכן את אמיר בלי שהילה תדע.
"אנחנו
נצטרך את החופש הזה. ממש נצטרך אותו" אומרת הילה לירדן, שמתאבלת על האובדן העתידי
בעודן מבלות בחו"ל.
הילה
אומרת שלא הצליחה למצוא כרטיסים חזרה. אחר כך היא אומרת שהיא צריכה עוד כמה ימים
ועדיין לא מוכנה לחזור. "הייתי צריכה לקרוא את זה בפניה, הייתי אמורה
להבין" חושבת ירדן.
הן
נוסעות לברצלונה.
ירדן
ממשיכה להתפרק מהידיעה של מה שקורה, מה שעתיד לקרות, ומכך שהילה דוחה את החזרה
הביתה לטיפולים.
היא
מבקשת מאמיר ומאמא של הילה לבוא לברצלונה. הם מגיעים. הילה מסכימה לחזור איתם לארץ.
והיא
וירדן נוסעות לפריז השכם בבוקר.
ואז
מחכות לטיסה ללייז'.
"אני
מתחילה לחשוד שהיא אוהבת את הקיום הזה שבמרווחים, באי-זמן, אי-מקום, חוסר שם, חוסר
שפה. היא פורחת שם. היא נוסעת במעבר, זו רק אני שרוצה להגיע."
מושג
ה-Nonplace של מארק אוז'ה, זהו חלל שהוא לא "מקום".
המקום אצל אוז'ה הוא מקום מבחינה היסטורית, יש לו זיכרונות וזהות מתקופה מסוימת.
לחלל אין היסטוריה או זיכרון. נון-פלייס הם מקומות שבהם בני האדם הם אנונימיים,
אין במקומות האלו מספיק משמעות כדי להוות "מקום". לכל נון-פלייס
יש מטרה. המטרה בקניון היא לרכוש. בשדה תעופה זה לטוס. בכבישים זה להגיע ממקום למקום. בגשרים זה
לחצות נהר ולהגיע לגדה השניה.
הילה
וירדן הופכות לתושבות של מקומות שהם אי-מקומות. שדות תעופה, מלונות, מקומות של
תיירות. מסעדות אנונימיות. הן פוגשות אנשים לרגע, ואז ממשיכות. הדבר היחיד שנשאר
קבוע הוא הקשר ביניהן, והדבר הנוסף שמלווה אותן היא הידיעה של מה שעתיד לקרות, והבחירה
של כל אחת מהן איך להגיב לזה.
בעמ'
207-210 הילה מסבירה לירדן את הבחירה שלה. את ההחלטה שלה. זה משהו שכדאי לקרוא
פעמיים. כי זה ממש לא מובן מאליו, וזה כל כך סדור ובהיר שאפשר להסכים איתו. זו
בחירה לגיטימית כמו הבחירות האחרות שאפשר לעשות במצב כזה, שגם הן מן הסתם
לגיטימיות.
השאלה
היא עד כמה החברה, הרופאים, האנשים שאוהבים, מאפשרים לחולים לעשות את הבחירה שלהם?
בעמ'
218 הילה מציירת לירדן את העתיד שבו היא לא בחרה, או ליתר דיוק את העתיד שהיא בחרה
שלא ללכת אליו.
באיזה
שהוא שלב ירדן מתחילה להבין שגם היא עומדת בפני הבחירה, וגם היא צריכה לבחור.
מה
נמצא בתחום האחריות שלנו, ומה נמצא באחריות של אנשים אחרים. מה נמצא בטווח
אפשרויות הבחירה שלנו, ומה בטווח הבחירות של אנשים אחרים.
זה ספר
על תהליך קשה וכואב מאד, אבל הוא גם מצחיק וקצבי והוא סוחף. מה שמפתיע זה שמדובר
בספר ביכורים, והוא מאד בשל ונוגע.
