מסע חיפושים

אייל חלפון – מסע חיפושים

עם חברים, באמצע החיים, לאורך שביל ישראל

הוצאת אחוזת בית, 222 עמ'

אייל חלפון הוא במאי קולנוע ותסריטאי, אשר בגיל 49 החליט לצאת למסע לאורך שביל ישראל במשך השנה עד ליום הולדתו ה-50. למסע זה הזמין להצטרף אליו קרובים, וחברים שחלקם לא פגש כבר שנים. החברים הצטרפו אליו לקטעים בדרך, ליום או יומיים, כשבמהלך המסע, אייל חלפון מתבונן ומהרהר, נזכר באירועים מהעבר, נזכר בקשרים שהיו לו עם אנשים שעימם נפגש לחלקים מהמסע, סוקר את חייו, אהבותיו, ואף מגבש החלטות בנוגע לבת זוגו.

הספר כולל מינון נכון (ולכן לא מעיק) של סיפורי ההיסטוריה והגיאוגרפיה והזואולוגיה של המקומות שהוא עובר במסע, ביחד עם הכנות שבה הוא מתייחס לעצמו ואל חייו. ומשום הכנות והפשטות הזו שבה הוא מביא את הדברים, הספר נקרא בשטף וללא רצון לעזוב.

יופי של ספר. מי יאהב? כל מי שאוהב את ישראל, את נופיה, ההיסטוריה שלה, האנשים שבנו אותה, כל מי שיתרגש מהמסע ומהשינוי המעודן שעובר על גבר מחוספס, ציני, תל אביבי, פרוע, סורר ומורה, בתהליך איטי של הליכה.

אני נוהגת לעשות הליכות בעיר מגורי ומאד אוהבת את השקט ואת המחשבות שמלוות את ההליכה. אין לי ספק שימים על גבי ימים של הליכה והתמודדות עם קשיים, משנה ומעצבת את התודעה באופן שאין דומה לה.

המוטו של הספר:

יש דברים שאם אתה לא עושה אותם בזמן, אתה יכול לשכוח מזה, כבר לא תעשה אותם.

ובכל זאת, חלפון שלא עשה את המסע הזה "בזמן" - כשצעירים, מייד אחרי הצבא, כשהכול קל, הגוף גמיש וחזק, עשה את המסע הזה בגיל חמישים וצלח אותו. ואולי מי שעושה את המסע בגיל מבוגר יותר, גם מפיק ממנו דברים שהצעירים פחות קשובים אליהם.

הכל משנה

הכל משנה – רון קורי
הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 414 עמ'

אחד הספרים הטובים שתקראו.

מה קורה למי שיודע עוד טרם היוולדו, שהעולם עתיד להיות מושמד על ידי כוכב שביט בעוד שלושים ושש שנים, בתאריך 15 ביוני 2010 בשעה 15:44 על פי שעון החוף המזרחי.
ג'וניור סובל ממחלת הידיעה של מה שעתיד לקרות. הקול שמדבר באוזנו מספר לו הכול, כל הזמן, גם הדברים שנחבאים בליבם של האנשים שהוא פוגש, גם אלו שאותם אנשים החביאו מספיק עמוק כדי שהם עצמם לא יזכרו.
אילו חיים צפויים למי שיודע את מועד מותו, למי שיודע שהכול, כל מה שהוא מכיר, כוכב הלכת הנפלא שלנו, כל בני האדם, הכול יושמד בתאריך ובשעה ידועים מראש?

זה, כמובן מעלה את השאלה: "האם משהו ממה שאני עושה משנה בכלל?

כמו שאומר שם הספר, רון קורי חושב שכן, הכול משנה.

בדרך למסקנה הזו אנו קוראים ברומן מעניין, מצחיק, עצוב, מלא דמיון.

אבל האם באמת זה משנה? האם אשקיע זמן ומאמץ ללמוד, לרכוש תואר, לבנות קריירה, אם הייתי יודעת מתי הכול אמור להסתיים? אנחנו יודעים הרי, כמובן, שאנחנו יצורים סופיים. מתי שהוא הכול יסתיים. ועם זאת אנחנו מסתובבים בתחושה שאנחנו חיים לנצח. יש זמן ואין מה למהר.

אופיר טושה גפלה התמודד גם הוא עם שאלת השפעתה של הידיעה מראש של משך חיי האדם, על אופן התנהלותו בעולם, בספר המקסים "ביום שהמוסיקה מתה". באופן מקרי, צפיתי בימים האחרונים בפרק הרביעי מהעונה השלישית של "להיות אריקה", שבו אריקה מתמודדת, אף היא, עם האפשרות של הידיעה של היום שבו אולי היא תחדל להיות. תחשבו על זה קצת. אריקה אומרת: אם הייתי יודעת בדיוק כמה זמן נשאר לי, הייתי דואגת למצות כל רגע של חיים עד אז. הד"ר טום משיב לה: ובכן, למה שלא תעשי את זה בכל מקרה?

הספר מאורגן באופן שהוא מתחיל במספר 97 והמספרים הולכים ויורדים לקראת "שעת האפס". בין הפרקים הממוספרים המכילים את מה שהקולות מספרים לג'וניור על מהלך חייו, מנקודת המבט של הקול ה"יודע כל", אנו מקבלים את עדויותיהם של אמו של ג'וניור, אביו, אחיו, חברתו.

הספר נפתח כך: "קודם כול, בלה בנעימים! לעולם לא יזדמן לך שוב לשאת באחריות מועטה כל כך להישרדותך שלך." מה שנכון.

הספר כל כך טוב שקשה להסביר מתוך סיפור המעשה מה בעצם ה"כל כך טוב" הזה. אין כאן כמעט משפטים שאפשר לדלות ולצטט לתפארת. הספר פשוט מהודק היטב, מעניין, זורם, מעורר מחשבה. זה לא מילה או משפט זה, איכשהו, הכול. כל העסק הזה. שמשנה, ועוד איך משנה.

כדי לא לספיילר לא אצטט את הפסקה החשובה בעמ' 411. אצטט רק משפט אחד: "לכל דבר יש סוף, והכול משנה." גם לספר הזה יש סוף (למרבה הצער), והוא (כולו) מאד מאד משנה. רוצו לקרוא!

הרוח בערבי הנחל

הרוח בערבי הנחל – קנת גרהם

הוצאת עופרים, 184 עמ'

מותק של ספר. ממתק אמיתי. תענוג.

הסיפור מספר על ארבעה חברים, החולד הביישן, עכברוש המים הידידותי, מר תחש המפחיד וקרפד היהיר. חולד ועכברוש מבלים יחד, חותרים בסירה, שוחים, מטיילים, פוגשים חברים, מבקרים אצל תחש המתגורר ביער הפרא המפחיד, מצילים את קרפד מהרפתקאות מסוכנות. הסיפורים משקפים באירוניה דקה, מושחזת אך חומלת, אותנו, בני האדם.

"אנחנו בני-האדם, שאיבדנו מזמן את העדינות והדקות יותר מבין התחושות הגופניות, חסרים אפילו את המונחים המתאימים בשביל לתאר את דרכי-התקשורת של בעל-החיים עם סביבתו החיה או הדוממת;"

הדמויות המקסימות, ההתרחשויות השונות, החברות והנאמנות, השירים, המוזיקה והאוכל הטוב.

"זה נראה כמקום מתאים לגיבורים לסעוד את ליבם לאחר ניצחון, מקום בו קוצרים יגעים יכולים להתקהל בהמוניהם לאורך השולחן ולחגוג את חג-האסיף בשיר וברינה, או כמקום בו שניים או שלושה ידידים בעלי טעם פשוט יכולים לשבת, לאכול, לעשן ולשוחח בנוחות כאוות נפשם. רצפת הלבנים האדמדמה חייכה אל מול התקרה העשנה; ספסלי עץ-האלון, המבריקים מרוב שימוש, החליפו ביניהם מבטים צוהלים; הצלחות של השידה האירו פנים אל הסירים שעל המדף, והאש העליזה הבהבה וקרצה לכולם ללא אבחנה."

חלק מהסיפורים נוגעים מאד ללב, כמו הפרק "הפינה המתוקה" המספר על געגועיו של החולד לביתו הישן והיגון שאופף את ליבו כשהבין "שאיבד את מה שבקושי ניתן לומר שמצא."

הפרק השביעי הקסום "החלילן בשערי השחר" שעל שמו נקרא האלבום הראשון של הפינק פלויד (עם סיד בארט), "כל כך יפה ומוזר וחדש! מאחר שנגזר עליו להסתיים כה מהר, הייתי כמעט מעדיף שלא לשמוע אותו אי פעם; כי זה עורר בי ערגה מלאת כאב, ונדמה שאין עוד דבר שווה לעשותו אלא לשמוע את הקול הזה שוב, ולהמשיך להאזין לו לנצח."

הספר אפוף בגעגועים למרחבים, בכמיהה למשהו שמעבר ל'כאן ועכשיו":

"הקרון הקטן הזה הוא-הוא התגלמות החיים האמיתיים. הדרך הפתוחה, הכביש הראשי המאובק, השדות, משוכות-השיחים, הירידות התלולות! המחנות, הכפרים, העיירות, הערים! היום כאן ומחר במקום אחר לגמרי! לנסוע, לנדוד, לגלות עניין, להתרגש! כל העולם לפניך והאופק מתחדש תמיד!"

או בסיפור על הרוח הדרומית המעוררת את תחושת הנדודים בכל בעלי החיים, מעוררת בהם געגוע למקומות רחוקים, לשמש אחרת, לקול רחוק שקורא לך ללכת.

ויש סיפורים מצחיקים מאד:

עמ' 166:

"אל תגיד 'יַראה להם', קרפד," אמר העכברוש, מזועזע קשות. "איזו מן שפה זאת?"

"למה אתה תמיד מציק לקרפד?" התעניין התחש, נרגז למדי. "מה לא בסדר בשפה שלו? גם אני מדבר ככה, ואם זה מספיק טוב בשבילי, זה צריך להיות מספיק טוב גם בשבילך!"

"אני מצטער מאד," אמר העכברוש בענווה. "אבל נדמה לי שצריך לומר 'אלמד אותם לקח' ולא 'יַראה להם מה זה'."

"אבל אנחנו לא רוצים ללמד אותם לקח," ענה התחש. "אנחנו רוצים להראות להם מה זה, להראות להם, להראות להם! מה גם, שזה מה שאנחנו עומדים לעשות!"

"טוב, נו, תגיד את זה איך שאתה רוצה," אמר העכברוש. הוא התחיל להתבלבל בעצמו, ועד מהרה פרש לאחת הפינות, שם אפשר היה לשמוע אותו ממלמל, "יַראה להם מה זה, אלמד אותם לקח, אלמד אותם לקח, יַראה להם מה זה!" עד שהתחש הורה לו בחריפות להפסיק.

ויש סיפורים שההקבלה שלהם מאד שקופה:

"אמת, רוב סיפוריו השתייכו לסוג של מה-יכול-היה-לקרות-אילו-רק-הייתי-חושב-על-כך-בזמן-במקום-עשר-דקות-לאחר-מכן. אלה הן תמיד ההרפתקאות הטובות והמקוריות ביותר; ומדוע שלא תהיינה באמת שלנו, ממש כמו הדברים הלא-כל-כך מוצלחים שמתרחשים במציאות?"