הערעור האחרון

הערעור האחרון – ליעד שהם, יובל אלבשן

ידיעות ספרים- כינרת, 316 עמ'

רומן מתח משפטי-פסיכולוגי, שבמרכזו נשיא בית המשפט העליון, אשר מותקף על ידי כוחות פוליטיים שאינם רווים נחת מעוצמתו של בית המשפט ומעמדו הרם של נשיא בית המשפט העליון. במקביל לתקיפה הפוליטית שמיועדת לקעקע את מעמדה של הרשות השופטת, בית המשפט העליון נתון בסכנה פנימית, בשל מצבו של נשיא בית המשפט העליון, סודות קבורים והקשר בינו לבין צעיר השופטים בעליון, שהוא בן טיפוחיו.

כעורכת דין בשירות הציבורי, בית המשפט העליון הוא מבחינתי סלע יצוק של חתירה מתמדת לצדק, למשפט, לשמירה על ערכים שחשובים לכל אזרח ותושב במדינה. המקום שאליו אני יודעת שתמיד כשאגיע, השופטים יהיו מוכנים לקראת הדיון בתיק, חריפים ויודעים, וכדאי שאהיה מוכנה היטב לכל שאלה שאני עשויה להישאל על ידם. הדיון תמיד יהיה מכובד, ראוי, מוצדק, מנומק. מאזני הצדק בשיא תפארתם.

משום כך, ברור שקראתי בנשימה עצורה את הספר, שחושף את אחורי הקלעים של הגלימה. לא נעים לגלות שבתוך המוסד הכל כך מכובד הזה, רוחשים יצרים אפלים. שמתחת לגלימות של שופטים עליונים מסתתרים, ובכן, בני אדם, חיים, נושמים, מלאי כוונות טובות אבל גם שמסוגלים לטעויות, גדולות כקטנות. הפגיעות האנושית, איננה נעצרת בשערי בית המשפט.

הספר מותח, העלילה סוחפת, ובסופו של דבר, נשארים עם הטעם המריר – מתוק של פתרון ספרותי מרתק, אל מול המציאות העכשווית הטופחת על פנינו באירוניה דקה (או לא כל כך דקה).

אני אסיים בציטוט שמבחינתי מתאר את תחושת העוצמה שמתלווה לכל ביקור שלי בבית המשפט העליון, החל מהסיור הראשון והמוסבר שנערך לנו (כפרקליטים בפרקליטות המדינה), ועד היום.

"למתבונן ממרחק, בית המשפט העליון נדמה כמצודה אדירה, ניצב בנקודה הגבוהה ביותר בגבעת רם, בית המשפט משקיף מלמעלה על שני קודקודי המשולש הדמוקרטי בקריית הממשלה, הכנסת מצדו האחד ומשרד ראש הממשלה מצידו השני....החומות שמקיפות אותו, עשויות אבנים ירושלמיות אדמדמות-צהבהבות, מונעות את כניסתם של המבקשים להתקרב אליו שלא דרך הכניסה המרשימה שנבנתה כהעתק לאחד משערי העיר העתיקה. אבל מי שייכנס, יגלה שטרם נכנס.... אחרי שכל חפציו ייבדקו, יעלה לאטו במעין רחוב ירושלמי שמסתיים בחלון פנורמי מרהיב המשקיף אל שכונת נחלאות הירושלמית. החלון העצום מונע אמנם משאון העיר להיכנס פנימה, אבל קרני השמש הירושלמית והנוף עתיק היומין של העיר שאין שנייה לה בעולם, נכנסים פנימה וכמו מקבלים את פני הבאים בשערי בית המשפט."

הוכחה אדומה

הוכחה אדומה - דורון מאירי

ידיעות אחרונות ספרי חמד, 368 עמ'.

סגן מפקד היחידה ללוחמה בטרור נקלע לטלטלה בעקבות יריות באירוע חטיפת בני ערובה. מה יקרה לקריירה שלו, לזוגיות שלו, ובכלל, זה מה ש"רומן המתח הקצבי ועוצר הנשימה המתרחש בירושלים המושלגת" מבטיח לנו.

בשתי מילים: לא אהבתי.

ביותר מילים: עצרתי בעמוד 115.

הסוגה של מתח דווקא אהודה עלי. גם בספרים גם בסרטים גם בסדרות. כיון שאני בתקופה של יובש קל בקריאת ספרים, אולי בגלל החורף הקר הזה, הרי ש"על הנייר" זה היה אמור להיות הספר שיוציא אותי מהמדבר ויחזיר אותי לעולם המופלא של קריאת ספרים.

ת'כלס, יחסית לזה, 115 עמודים זה ממש התקדמות.

ספרי מתח לא אמורים להיות רדודים ופשטניים. הם יכולים להיות, אבל אז אני לא אקרא אותם. כשאני קוראת ספר, צריך שיהיה בו ה"דבר מה נוסף". המשהו הזה שתופס אותי בסרעפת, שולח אותי למחשבות, להבנות, לתובנות, לבירור קטן בגוגל כדי לקבל מידע על מה שכתוב באחד הדפים.

הוכחה אדומה לא עשה לי את כל זה. או אפילו מקצתו.

זה הרגיש כמו לקרוא כתבה ארוכה בעיתון, קצת יותר מסוגננת מכתבה שגרתית בעיתון. ועדיין, עיתון. ולא ספר.

עכשיו, יש כאן בעיית אמינות קשה (בעיני), מלכתחילה, במה שבעצם יוצר את ההשתלשלות שמובילה לקונפליקט המרכזי בספר.

מפקד הימ"מ, נמצא עם אישתו הכורעת ללדת בבית היולדות ולכן לא יכול לפקד על האירוע וגדעון נכנס במקומו. נו באמת. כשקורה כזה אירוע של חטיפה ובני ערובה הוא לא היה נשאר ליד אישתו היולדת כי היא יכולה ללדת גם בלעדיו. אחר כך הוא ממשיך ויושב בבית כי אשתו ילדה תינוק בזמן שכל הארץ כמרקחה, הפגנות נגד המשטרה, ארגוני פשע תופסים את הבמה והמשבר הולך ומתפתח. והוא בחופשת לידה? לא אמין ברמות קשות.

בקיצור, ספר נחמד למי שכן אוהב ספרי טיסה.

איש הלחישות

איש הלחישות – אלכס נורת'

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 415 עמ

ספר נפלא.

הספר הזה משווק כספר מתח. "מותחן מבעית על עיירה קטנה עם עבר אפל ולחישות איומות החוזרות על עצמן..."

אז כן, כמובן, יש כאן עלילת מתח, עם ילדים שנעלמים, רציחות מסויטות, לחישות בלילות ובלשים שחוקרים והולכים לאיבוד בתוך החקירה, וכל מה שמרכיב ספר מתח טוב. זה בהחלט ספר מתח טוב.

אבל זה הרבה יותר מזה.

זה ספר טוב.

ספר טוב הוא כזה שקודם כל כתוב טוב. הוא 'בדיוק'. בדיוק במינון הנכון של כתיבה עניינית שמוליכה את העלילה, אבל בלי לוותר גם על ליריות. ספר טוב הוא כזה שהמילים נושאות אותך הלאה ואתה רוצה להמשיך לקרוא ולדעת מה קורה, אבל אתה לפעמים גם רוצה להתעכב על היופי של המילים. כמו למשל התיאור היפהפה כל כך של פת'רבנק בשמש של שלהי הקיץ. "שררה כאן תחושה שקטה ושלווה – איטית וחמימה כמו בוקר עצל". כתיבה יפה, מבלי להיות מתיפיפת. 'בדיוק'.

והספר הזה הוא על הורים וילדים. לייתר דיוק, על אבות ובנים. על כל החבילה הזאת של אהבה, וחששות, ואשמה, ומאמץ לעשות טוב, להיות אב טוב, ולספוג כישלונות ולהמשיך לנסות. וגם על החבילה של הורים רעים, ואיך שהילדים נושאים עימם לכל החיים את הקול הזה של ההורה שלהם.

ובתור בונוס קטן, יש בספר תת-עלילה או תת-נושא, שמתייחס להיותו של המספר, סופר, והוא מתקשה בכתיבת הספר החדש. ולאורך הספר מפוזרים 'טיפים' קטנים על מעשה הכתיבה. כמו למשל בעמ' 90, לפתוח קובץ של "רעיונות גרועים". כמו למשל בעמ' 118, לשפוך לתוך הדף את הדברים, כי כתיבה יכולה להיות תהליך של ריפוי, או כי התרגיל הזה מאפשר להיות כותב אותנטי או מהווה עבודת הכנה לקראת כתיבה.

כך, שבסיכומו של דבר, הספר הזה מעניק הרבה, והוא עושה את זה בכמה ערוצים, קריאה מותחת, מרתקת, מעניינת, מעוררת מחשבה, מתגמלת.

רשימות תל אביביות

רשימות תל אביביות – אברהם בלבן

עם עובד, 21 עמ'

את תל אביב עירי האהובה אני מכירה דרך הרגליים. נולדתי וגדלתי בצפון הישן, הלכנו ברגל לכל מקום, חיפשנו קיצורי דרך בין חצרות הבניינים, הלכנו לים, חורשת הירקון היתה כמעט הבית השני שלנו, מסביב לבית שלנו היו שדות פרחי בר ולא הבניינים ה"חדשים" (של אי אז) או גינת המשחקים המדוגמת. "הצד השני" של חורשת הירקון, הצד הצפוני, היה סבך שיחי פרא ועצים כפופים שיצרו מערות שבהן התחבאנו, בנינו לנו בהן משכן זמני לפיקניק של שבת, ובקיץ היינו הולכים דרך רחוב בני דן עד לגלידה מונטנה בנמל תל אביב.

אברהם בלבן הוא יליד קיבוץ חולדה, סופר משורר, חוקר ספרות, ומתגורר בשנים האחרונות בתל אביב. בשמחה ובאהבה ניגשתי לקרוא את רשימותיו על תל אביב, וגיליתי עיר אחרת.

דרך עיניו של בלבן אני לומדת את שמותיהם של העצים שאני מכירה דרך האצבעות שמלפפות עלה או קוטפות פרח סגול, לראות באופן אחר את גינות הכיס החבויות שיש בהן הומלסים ואמהות ועגלות ועיצוב אדריכלי שמכבד את הרעיון של עיר שצמחה מן החולות.

אני לא חשתי את תל אביב כעיר של חולות, חשתי אותה כבית. עד היום תל אביב בשבילי היא עיר של כל האפשרויות. העיר שמכילה את כל מה שניתן להיות. אהבתי את ההגדרה של בלבן "לחיות בעיר אבל לחוש בה גם את נצח החולות והים, את כוח שורשי הפיקוסים והשקמים ואת כוח גזעיהם."

הכתיבה של בלבן יפהפייה. תיאורים רבי יופי אך לא מתייפייפים, הוא מחבר את תל אביב הקיימת, בנויה ונושמת, עם זיכרונותיה, דרך ספרים ושירים, אדריכלים, אנשים שזוכרים את מה שהיה פעם, פרשות היסטוריות, שכונות שהיו וכבר השתנו מאד, אנשים שהולכים ברחובותיה, ואיש אחד שהולך, רץ, רוכב על אופניו, ומביט בכל בעין חדשה, מלאת חמלה ואהבה ויופי.

ספר קסום.