יום שבת, 17 באפריל 2021

הילדות האבודות של פריז

 הילדות האבודות של פריז – פאם ג'נוף

ידיעות אחרונות ספרי חמד, 398 עמ'

 


זה מסוג הספרים שהייתי רוצה לכתוב פשוט: וואו, איזה ספר כייפי, פשוט תקראו כי זה ספר נהדר.

אבל יש לי אפשרות להגיד עוד כמה מילים אז אגיד.

בשנת 1946 גרייס עוברת בתחנת הרכבת גרנד סנטרל במנהטן ומבחינה במזוודה נטושה מתחת לספסל. גרייס מחטטת במזוודה (וסובלת מייסורי מצפון לאורך חצי הספר בערך) ומוצאת תצלומי נשים שהיא לוקחת בדחף לא מוסבר. בהמשך מתברר שהמזוודה שייכת לאישה שנהרגה בתאונת דרכים ליד התחנה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היתה אחראית על הקמת רשת סוכנות חשאיות בריטיות שגוייסו ונשלחו לצרפת הכבושה כדי לסייע לכוחות המחתרת כבלדריות או אלחוטאיות.

 12 נערות מתוכן לא חזרו הביתה מעולם וגרייס נשאבת לתוך החקירה כדי להבין מה קרה שם.

הספר מדלג בין שלושת הנשים, גרייס בשנת 1946 החיה בניו יורק עובדת וחוקרת את ההיסטוריה, לא דבר שכיח לאותה עת שאישה תנהל חיים עצמאיים כך, לבין שנת 1944 ובה אנו פוגשים את אלינור טריג, אותה אחראית על רשת הסוכנות החשאיות, גם היא אישה עצמאית וחזקה עם היסטוריה לא פשוטה, ואת מארי, אחת מהנערות שגויסו למשימה, אם חד-הורית (או- יחידאית) שמגויסת ליחידה זו בשל שליטתה בשפה הצרפתית.

אז מה יש לנו כאן?

מלחמת העולם השניה, היסטוריה פחות ידועה (לי לפחות) (לינק בהמשך), אימונים של מרגלות, נשים שעושות עבודה שגברים לא האמינו שנשים יכולות לעשות, נשים חזקות ואמיצות, אבל מאד אנושיות, אהבות, לבבות שבורים, חברות, בגידה, מסתורין.

וכל המרכיבים האלו מתלכדים לכדי תבשיל ניחוחי וטעים ומרתק, כתוב להפליא, נקרא בשטף, מעניין בכל רגע ורגע, מרתק. כך שזה ספר שיש בו הכול, גם עניין ושטף, וגם ערך מוסף משמעותי של הכרת צדדים פחות מוכרים בהיסטוריה הלא כל כך רחוקה.

גם נושא ההתייחסות לנשים ומה הן יכולות או לא יכולות לעשות, או ליתר דיוק מה שהן אמורות או לא אמורות לעשות, עולה יפה, בלי להיות דידקטית או בלי שזה יהפוך לכתבה בעיתון. פשוט ספר מרתק.

בכמה ימים שקראתי את הספר, ביליתי את הזמן בעבודה עם מסלול מקביל של מחשבה מה הולך לקרות בהמשך, ובציפיה המתוקה לחזור הביתה לקרוא, שזה לא משהו שקורה עם כל ספר.

הכריכה של הספר מקסימה, הייתי רק משנה את השם ל"הנערות האבודות של פריז" ולא "ילדות" אבל זה פגם קטן וזניח.

ממליצה בחום.

 ההיסטוריה האמיתית של ורה אטקינס:

ורה אטקינס

יום שבת, 3 באפריל 2021

האי בקצה האוקיינוס

 האי בקצה האוקיינוס – עמרי גלפרין

אוריון הוצאת ספרים, 248 עמ'

 


מהכריכה האחורית:

אי שם באמצע האוקיינוס האטלנטי הצפוני ממוקמים שמונה עשר איי פארו. באחד מהם גר יון, נער צעיר שנאלץ לפרנס את משפחתו בעקבות שכרותו של אביו. באחד מביקוריו באי השכן, בעת שרצה למכור לסוחר מקומי דגים שלכד, הכיר יון נערה צעירה ויתומה ולה רק סבתא ואח אלים במיוחד. במטרה לסייע לה במאבקה אל מול אחיה, ביצע יון יחד עם חברו הנריק מעשה לא צפוי שלוקח את העלילה אל הקצה.

*******

מויקיפדיה:

איי פארו הם קבוצת איים השוכנת בצפון האוקיינוס האטלנטי, בין סקוטלנד, נורווגיה ואיסלנד. איי פארו חברים במועצה הנורדית, ארגון בינלאומי אזורי של מדינות סקנדינביה.

******

בעת בה מתנהלת עלילת הספר, עדיין אין לתושבי האיים חשמל, טלפון, וחייהם רצופים בהתמודדות עם פגעי מזג האוויר, עם הצורך להתפרנס מדיג תוך תלות בעונות השנה ובמזג האוויר הקשוח, עם התקשורת המעטה שבין האיים, וגם עם כל מה שכל בן אדם בכל מקום על פני האדמה, מתמודד עימו. מערכות יחסים בתוך המשפחה, חברות, אהבת נעורים, אב לא מתפקד, התמודדות עם שאלות מוסריות, אשמה, בגידה, ואחריות.

הספר כתוב בשפה קלילה, ונקרא בשטף. יש תחושה של ספר שנכתב עבור בני נוער והוא כתוב בהתאם. הפרקים קצרים והקריאה שוטפת ומעניינת.

הסוגיות המוסריות ובכלל, הבעיות בהן נתקלים גיבורי הספר, אינם מטופלים באופן מאד מעמיק, ועם זאת, הנגיעה העדינה לא שוללת את האפשרות לתת את הדעת על הדברים.

עמרי גלפרין התגורר באיים במשך שנתיים בעת שכתב את הספר, ואכן ניכרת ההיכרות האינטימית שלו עם הנופים, עם אורחות ומנהגי התושבים. בית הספר המקומי, חציבת הכבול מההר לצורך חימום הבתים, ועוד.

כך, שהספר חושף בפנינו באופן מעניין מקומות שלא הרבה מגיעים אליהם.

נהניתי לקרוא את הספר, וגם הכריכה שלו יפהפיה.