יום חמישי, 27 באוגוסט 2020

 הגברת ממלון ריץ – מלאני בנג'מין

ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 343 עמ'

 


רומן היסטורי המבוסס על דמויות אמיתיות של בני הזוג שניהלו את מלון הריץ בפאריז בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בדר"כ אני לא כ"כ קוראת את הסוגה הזו של רומנים, וגם לא היסטוריים, וגם לא רומנים היסטוריים. זה פשוט פחות כוס הקפה שלי.

אבל יש זמנים שבהם ספר כזה נופל בדיוק בהתאמה למידת הקשב המצויה, וזה מה שקרה לי עם הספר הזה. אחרי ימי עבודה ארוכים של קריאה וכתיבה במשרד, הספר הזה ממש בא לי טוב בערב, בכורסת הקריאה עם מוזיקה רגועה וכוס יין.

כן, מדובר בתקופה איומה, מדובר בנאצים.

אבל מדובר בפאריז, במלון ריץ, ובאנשים שחווית המלחמה הנוראה ההיא שונה אצלם. ולכן גם, הסוגיות המוסריות שעולות בהם, הן שונות מהרגיל.

אז מהבחינה הזו הספר חידש לי, נקודת מבט מאד שונה ממה שרגילים לקרוא בספרי מלחמת העולם השנייה, נאצים, וכל הגרוע הזה.

וככה, על הדרך של ספר שנקרא בשטף ובעניין, ולא מעיק מדי כי מוראות המלחמה עוברות ברובן קצת "על יד", אצל אנשים שחיים חיי מותרות במלון הריץ, שבו עדיין יש שמפניה וקוויאר ומפות לבנות (גם אם מטולאות), ועד החלק האחרון, שכנראה אי אפשר היה להימנע ממנו, התעוררו מחשבות של איך הייתי מתנהגת אם הייתי שייכת לעולם הפריבילגי של העשירים והמקושרים והלא יהודים (עד הסוד המר שמתגלה), למול הזוועות שאפשר להתעלם מהן? או שכנראה שאי-אפשר.

הכתיבה מעניינת ושוטפת, אבל לפעמים הזיגזג בין הזמנים חייב אותי לחזור רגע אחורה ולבדוק מתי קרה מה שקראתי בפרק הקודם, ואני חושבת שהזיגזוג הזה הוא אובר-רייטד, בכלל, ובספר הזה לא בטוח שהיה ממש חיוני לבנות את זה כך, כי זה לא שאנחנו לומדים משהו חדש על הדמויות מהקפיצות בזמן. אפשר היה פשוט לייצר קו זמן לינארי ולהפסיק לבלבל לקוראים את המוח.

אבל זו הביקורת המשמעותית היחידה שלי על הספר. לא ציפיתי לגדולות, כי כאמור רומנים היסטוריים הם לא כוס היין שלי, ולכן גם לא התאכזבתי, אלא בהחלט נהניתי.

הפרק האחרון של "הערת המחברת" שמרים את המסך אל מאחורי הקלעים של הכתיבה, הוא פרק ממש מעניין ותורם.