הירחים של יופיטר

 הירחים של יופיטר – אליס מונרו

כינרת זמורה ביתן, 272 עמ'

 

כריכה אחורית:

"החיים הקבורים כאן הם חיים שמוטב לחשוב פעמיים לפני שמתחרטים עליהם."
קובץ סיפורים נפלאים, נוקבים ומפתיעים בלי הרף, פרי עטה של אמנית הפרוזה מהמוערכות בעולם, שקורים בו שלל אירועים – בגידות והתפייסויות, פרשיות אהבה שתמו וכאלה שמתאבלים עליהן. אבל ההתרחשויות האמיתיות ב"הירחים של יופיטר" הן המהפך שהדמויות עוברות עם הזמן עד לנקודה שבה הן מתבוננות על עברן בכעס, חרטה וחמלה אינסופית, שקושרות אותנו אליהן בכוח ממגנט.

"אליס מונרו היא אמנית הסיפור הקצר המודרני... והיא טיפחה אותו לכלל שלמות... מונרו משרטטת דיוקנים מופלאים של ההוויה האנושית ומעלה שאלות קיומיות דרך תיאורי היומיום שלנו... אנשים קטנים, רגשות גדולים."
מנימוקי השופטים, פרס נובל 2013

 

סקירה שלי:

אוסף של 12 סיפורים (השניים הראשונים מקבלים כותרת ראשית אחת). בכולם מככבות נשים, רגילות, כאלה שאנחנו רואים ברחוב (בערים ובעיירות בקנדה, אבל גם בתל אביב או כפר סבא, נגיד), כאלה שהם אנחנו. לא מתרחשים אירועים הרי-גורל או מאד דרמטיים, אבל הם נוגעים ברגעים בחיים שבהם החלטה מסוימת יצרה נתיב חיים אחר, או אכזבה או הבנה, או פשוט רגע של משקל ומשמעות. הכישרון של אליס מונרו הוא להיכנס לפרטים, פיזיים, חיצוניים, ופנימיים באופן שמקים את הבמה, ממקם עליה את התפאורה ומנגיש את השחקנים והכול בסיפורים קצרים ודחוסים מאד. בתוך הסיפורים יש אנשים שמדברים, בישולים שנעשים, תיאורי חדרים ובגדים שאנשים לובשים עם הכובעים והסיכות והנוף שבחוץ והכיסאות מפלסטיק, ומתוך הפרטים שנמסרים נוצר סיפור גדול בהרבה ממספר העמודים שהוקצבו לו.

לא כל הסיפורים נגעו בליבי באותה רמה, ואני דילגתי על הסיפור הרביעי, עונת תרנגולי הודו, ברגע שהתברר שהבחורה עובדת במשחטה של עופות, והתיאורים הגרפיים הבריחו את הטבעונית הזו לסיפור הבא.

הסיפור האחרון, שעל שמו קרוי הספר "הירחים של יופיטר" הוא הסיפור ששבה את ליבי ואולי גם שבר את ליבי במיוחד, מן הסתם גם בגלל הקרבה שלו למה שקרה כשליוויתי את אבי בחודשים האחרונים לחייו.

"חוטים היו מודבקים לחזה שלו. צג קטן היה תלוי מעל ראשו. על הצג נרשם ללא הפסק קו משונן צבעוני. לרישום התלווה צפצוף אלקטרוני עצבני. תפקוד הלב שלו הוצג לראווה. ניסיתי להתעלם ממנו. היה נדמה לי שבחינה מדוקדקת כל כך – למעשה, דרמטיזציה של מה שאמורה להיות הפעילות הפרטית ביותר – מזמינה צרות. לכל דבר שנחשף כך יש נטייה להתלקח ולהשתבש."

בהחלט מונרו היא מהסופרות וסופרים שאיננה דוגלת בדרמטיזציה יתירה. הסיפורים נמסרים בנימה צנועה ומאופקת, שמכבדת את מה שאמור להישאר סמוי מן העין, ושאיננה מחפשת להגדיל מה שגדול ממילא, והוא החיים הרגילים של כולנו.

רבות נכתב על אליס מונרו ועל הגאונות שלה, ואני קטונתי מלהוסיף על זה עוד, ולכן אביא כאן כמה ציטוטים מתוך הספר:

"והחיים הקבורים כאן הם חיים שמוטב לחשוב פעמיים לפני שמתחרטים עליהם."

"כלומר, האם היה עליה להישאר במקום שבו האהבה מנוהלת עבורך, ולא ללכת למקום שאת מוכרחה ללכת אליו כדי לבדות אותה, שוב ושוב, ולעולם לא לדעת אם יש די במאמצים אלה?"

"אנשים אמרו לי שבהמתנה לבשורות של חיים או מוות הם עמדו מול מקרר פתוח ואכלו כל מה שלנגד עיניהם... או שלא היו מסוגלים להפסיק למלא תשבצים. תשומת הלב מתמקדת בדבר-מה – איזו הסחת דעת – נאחזת בו, דבקה בו בקנאות."

 

הספר האדום

הספר האדום – אסף ענברי

ידיעות אחרונות ספרי חמד, 286 עמ'

 

כריכה אחורית:

אמצע המאה העשרים. המלחמה הקרה. היהודים מקימים מדינה, וצריכים לבחור צד.
הבחירה בין ברית המועצות לבין ארצות הברית תקבע את דמותה של החברה הישראלית: האם זו תהיה חברה סוציאליסטית, אידיאולוגית, מגויסת – או חברה קפיטליסטית, מערבית, בורגנית. 
זהו סיפורם של שלושת אדמו"רי השמאל הישראלי – יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה – באותן שנים גורליות. ביד אמן ובפרוזה דקה כבסיפור המקראי, משרטט אסף ענברי את פועלם ואת נפשם השסועה, המתייסרת בין חלומותיהם המשיחיים על גאולת האדם לבין ההתפכחות הכואבת והמרה מהקומוניזם הסובייטי; בין מסירות לרעיונות נאצלים לבין קנאות חשוכה ולעתים אף רודנות בחיי היום-יום. 

 

סקירה:

ספרי היסטוריה הם לא כוס הקפה שלי. ובכל זאת גמעתי את הספר הזה תוך יומיים. בדרך כלל אני לא מאלה שמסתכלים אחורה, היסטוריה של מה שקרה פחות מעניינת אותי מספרי מד"ב ופנטסיה שמדברים על מה שיקרה, על מה שיכול לקרות, על מה שקרה במציאות אלטרנטיבית. מבחינתי היום הוא היום הראשון של שארית חיי ואין לי נטיה של אשת לוט להסתכל אחורה.

ובכל זאת, הספר כבש אותי. אסף ענברי הצליח לרקום סיפור מותח ומרתק משלוש הדמויות שהיו עמודי תווך של השמאל הישראלי, יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה. גם בן גוריון נמצא שם ועוד אנשים (שחלק מאיתנו מכירים בעיקר בתור רחובות..), שנאבקים להקים מדינה, שנאבקים על האידיאולוגיה שמבחינתם מחויבת להיות בבסיס המדינה שתקום, וכמובן שהם גם נאבקים במאבקי כוח קטנוניים של פוליטיקאים שואפי כוח. אבל חוץ מזה ענברי חושף אותנו גם לצפונות ליבם, להיסטוריה הפרטית שלהם, לתשוקות הכמוסות ולכאבים הכמוסים.

דור המייסדים הגיע ממשפחות דתיות, שושלות חסידיות נחשבות, אבל הם בעטו בדת והיו "חילונים אדוקים", ורצו להגן על ילדיהם מפני חשיפה לדת היהודית, אבל, כמו שאמר חזן "רצינו לגדל אפיקורסים, וגידלנו עמי ארצות" (עמ' 223).

אני לא הצלחתי להסיק אם ענברי מלגלג על הקיבוצים עם ההגזמות שלהם- ועידה שלמה של הקיבוץ הארצי הוקדשה לשאלה הנכבדה, האם לאפשר לחברים לקבל קומקום חשמלי לחדרים שלהם. או שהוא דווקא מכבד ומזכיר לנו את העובדה שהקיבוצים היו אלה שעמדו בחזית, בכל החזיתות, יישבו את הארץ כדי לקבוע עובדות לקראת החלטת החלוקה ואיישו את הפלמ"ח והצבא הצעיר.

מה שאפשר לומר בסיכומו של דבר הוא, שבחיי לא ברור באיזה נס קמה כאן מדינה יהודית, אבל היא קמה בדם ואש ותימרות עשן, והיא קמה על חלומות שלפעמים סתרו זה את זה, והיא קמה על מציאות קשה ובלתי אפשרית, וככה היא גם ממשיכה.

דבר אחד שפגם בעיני בספר, הוא היעדר כל ציון של תאריכים. מפורטים אירועים היסטוריים ואין שום תאריך, כביכול הסופר יוצא מהנחה שלכולנו ברור מתי קרו הדברים שהוא מספר עליהם, ולא כך הדבר. 

ומילה אחרונה על הכריכה. במילה אחת- נהדרת. פשוט יפהפייה, ומעבירה את המסר של הספר.