בשולי הנוחות

 בשולי הנוחות – סייקה מורטה

כתר, 145 עמ'

ספר קטן שהוא פנינה של ממש. זה ספר מכמיר לב, ממגנט, מעורר מחשבה, ונשאר איתך אחרי הקריאה. למרות שזה ספר קטנצ'יק, גם בגודל וגם במספר העמודים, משכתי קצת את הקריאה כדי לא לסיים כי הוא כל כך נוגע ללב.

קייקו פורוקורה היא שונה, "לא מתאימה" לסביבתה. לא למשפחתה, לא לבית הספר ולא לילדים בני גילה. בגיל 18 היא מתחילה לעבוד בחנות-נוחות ולראשונה היא מבינה מה מצופה ממנה וחשה תחושת ייעוד ושלווה. היא מצאה את המקום שלה. זה, כמובן לא מונע מהסביבה שלה להרגיש שזה לא בסדר שהיא עובדת בעבודה זמנית שנחשבת נחותה, במשך 18 שנה, ושהיא לא מתחתנת.

קייקו מבינה שהיא לא "מתאימה", ומרגע שהתחילה לעבוד בחנות הנוחות, היא לומדת את האנשים סביבה, שמה לב לכל פרט בלבוש, בהתנהגות, באופן הדיבור שלהם, והיא מאמצת לעצמה חלקים שהיא אוספת מהאנשים שסביבה. "אני של עכשיו מורכבת ברובי מהאנשים שסובבים אותי..."

אם לרגע אפשר לחשוב שמדובר במישהי "על הספקטרום" ולכן מובן למה היא מרכיבה את עצמה מתוך הפרטים שהיא אוספת בסביבתה, כדאי לחשוב שוב, כי מורטה מדברת על כולנו, בביקורת מעודנת על החברה האנושית. "אני מאמצת את סגנון הדיבור של האנשים שנמצאים בקרבתי, ולכן עכשיו אני מדברת במעין תערובת של סגנונן של איזומי ושל סוגאוורה. אני תוהה אם אין זה כך אצל כל האנשים. כשחברי הלהקה של סוגאוורה באו לבקר אותה בחנות, שמתי לב שבנות הלהקה היו לבושות כמוה ודיברו כמוה." (עמ' 28).

אחותה של קייקו עוזרת לה ומציידת אותה בתירוצים טובים למה היא עובדת איפה שהיא עובדת,"אנשים חושבים שהם נורמליים ואני מוזרה. לא בא לי שיציקו לי בשאלות כל הזמן. זה מאוד נוח שיש תירוץ מוכן לרגעים כאלה." (עמ' 55).

"מה צריך לעשות כדי שתהיי נורמלית? עד מתי נצטרך לסבול את זה?" שואלת אחותה בדמעות. ואת כקוראת שואלת את עצמך, מה מפריע לה כל כך? קייקו עובדת ומפרנסת את עצמה, היא מרגישה בנוח ובטוב בעבודתה, אין לה צורך בדברים אחרים שאנשים סביבה צריכים, אין לה שאיפות "להגיע", "להשיג", להראות את המדליות שאנשים 'נורמליים' אוספים לאורך חייהם כדי להציג את הישגיהם. למה זה כל כך מפריע לסביבה שלה? למשפחתה, לחברות שלה?

"אם אפסיק להיות 'עובדת חנות', אחלים? או שאני צריכה להישאר שם? אני אעשה מה שתגידי, לי זה לא משנה כך או כך. אבל תני לי הוראות מדויקות."

באיזה שהוא שלב קייקו מתבשרת שעדיף שהיא לא תביא ילדים לעולם ולא תפיץ את הגנים המקולקלים שלה. "אני אשא את הגנים שלי איתי למשך חיי, אקפיד שלא להשאיר אותם בטעות באיזה מקום ואיפטר מהם כשאמות. אף על פי שההחלטה הזאת הייתה הגיונית בעיני, הייתי אבודה. את נקודת הסוף הבנתי, אבל מה אעשה עד אז?" וזה מצחיק ועצוב בו בזמן, האופן שבו היא מקבלת על עצמה ללא עוררין את העמדה של הסביבה כלפי אנשים 'לא מתאימים'.

ביפנית הספר נקרא Konbini Ningen שלפי גוגל טרנסלייט הוא convenience store woman. אני אוהבת את התרגום העברי "בשולי הנוחות" כיון שיש בו להביא לביטוי את היותה של קייקו "עובדת חנות נוחות", את התחושה של השלמות שהיא חשה בעבודתה זו, היא שומעת את החנות, את המוזיקה והקצב שבה, "חנות נוחות היא מקום מלא צלילים." כך מתחיל הספר. והיא שומעת מה החנות צריכה (למלא את המדף של השתיה הקרה, לנקות את החלון...). וזה מביא לביטוי גם את היותה של קייקו בשולי החברה, לא משתלבת, לא מתאימה, מעוררת אי נוחות אצל האנשים ה'נורמליים'.

יש כאן מבט מרתק אל תרבות העבודה היפנית, המנהגים והלחצים החברתיים הנהוגים בה, אבל יש כאן מבט לא פחות מרתק אל החברה האנושית בכללותה, על הקושי שלנו לקבל את השונה, החריג, את זה שלא משתלב ב"חוקים" של החברה.

עינם הפקוחה של חפצים דוממים

 עינם הפקוחה של חפצים דוממים – פטריק רותפס

הוצאת אופוס, 141 עמ'

מה אפשר לומר על ספר שמתחיל בהקדמה של הסופר במילים: "אולי לא כדאי לכם לקנות את הספר הזה.". טוב, קיבלתי את עצתו, כי שאלתי את הספר בספרייה. הלאה. "חובתי להזהיר אתכם שהסיפור הזה קצת מוזר. הוא לא בנוי כמו סיפור רגיל." וגם בסוף הספר יש פרק של הערת המחבר ושם הוא אומר: "ידעתי, עמוק בליבי, שהסיפור החדש שלי היה נורא ואיום. תוהו ובוהו הרוס ומחריד. "הוא לא עושה את כל הדברים שסיפור צריך לעשות".

אכן, זה סיפור קצת מוזר. זה לא סיפור רגיל. אין לו עלילה. לא ברור מה קורה שם. למעשה, לקחתי את הספר הזה כי מישהי שקראה אותו ואני מעריכה, אמרה לי "אני לא מבינה מה הם רוצים ממני", ישר הבנתי שזה ספר שאני רוצה לקרוא. ואכן, זה סיפור מוזר. ומתוק. זה סיפור על מישהי בשם אאורי, שחיה ב"תחתון" שזה העולם שמתחת לאוניברסיטה. אנחנו מקבלים הצצה לחיים שלה, ואין שם "עלילה" או "קונפליקט" או כל הדברים שיש בסיפורים רגילים. היא רוקדת מחייכת אוספת חפצים, מזיזה דברים למקומות שבהם הם אמורים להיות מונחים, היא מכינה סבונים.

מה שכן יש כאן הוא התייחסות איטית, רגישה, עמוקה, ובלתי רגילה, אל התדר של העולם, אל מה שחפצים דוממים רוצים או צריכים, אל איך שהעולם ואנחנו בתוכו מתנהלים כשאנחנו בהרמוניה עם התדר של מה שיש.

"משהו היה לא כשורה בחדר הזה. לא משהו בולט. זה היה מקום טוב, מקום כמעט מושלם. הכול היה כמעט. אם זה לא היה יום לבן שבו הכול נעשה כיאות, אולי היא לא הייתה מבחינה שמשהו אינו כשורה. אבל זה היה יום שכזה, ולכן היא הבחינה." (עמ' 34)

"ליבה של אאורי פעם מהר יותר ויותר. עברו עידנים מאז מצאה מקום חדש לגמרי. מקום שהעז להיות הוא עצמו." (עמ' 35). איזה דבר מקסים ומופלא לומר על 'מקום' – שהוא מעז להיות הוא עצמו. כמה מאיתנו, בני האדם, שאנחנו לא 'מקומות', ואולי אנחנו קצת כן, עד כמה אנחנו מעיזים להיות אנחנו עצמנו?

"אאורי עצמה את עיניה והניחה את הסדין בחזרה במגירה, ובושה בערה בקרבה. היא הייתה יצור תאוותני לעיתים. רצתה דברים לעצמה. לסובב את העולם ולהפר את הסדר הנאות. לדחוף את כל הדברים במשקל רצונותיה." (עמ' 40). הסופר מתייחס אל אאורי כאל נערה קצת שבורה, מרוסקת. אבל איזו מתיקות יש באדם שחש באופן כל כך עמוק את הדרך שבה דברים צריכים להתנהל, את הסדר הנאות, את מה שלא יעלה על הדעת לעשות גם אם אני מאד רוצה במשהו. אם זה לא אמור להיות שלי אני לא אקח. כמה זה שונה מהאינטנסיביות שבה רובנו מתנהלים בעולם, לוקחים דברים, או עושים או דוחפים ומנסים לקדם ולייעל ולשנות, בעיקר רוצים לשנות כל הזמן. ולאן זה הולך, אנחנו רואים. משבר האקלים, מלחמות, הרג של חיות בכדי לספק את תאוות האכילה. אין הרבה עדינות או אלגנטיות או מחשבה באופן שהאנושות מתנהלת על גבי הפלנטה השברירית והקסומה שלנו, ואני חוששת שאין הרבה אאורי שיוכלו לשנות את מהלך הדברים.

וזה חוזר לאורך הסיפור המוזר והמתוק הזה, כל הזמן. "תשובות תמיד היו חשובות, אבל לא תמיד היו קלות. היא תצטרך לנהוג בסבלנות ולעשות את הדברים בדרך הנאותה." הדרך הנאותה. כל הזמן חשבתי על הדרך היפנית המעודנת – הסדר, הפשטות, האסתטיקה, פילוסופיית הקינצוגי שהופכת כלי קרמיקה שבורים לפריטים שבהם דווקא השברים מובלטים. אני לא יודעת אם הסופר חשב על יפנים כשכתב את הסיפור הקצר יחסית והתמוה הזה, אבל יש בו הרבה מאד מהעדינות של החיבור לכל מה שקיים.

באנגלית הספר נקרא The slow regard of silent things ויש משהו שונה בניסוח הזה לעומת השם העברי, למרות שהתרגום מביא יפה לביטוי הרבה מהמשמעות שבשם הזה. אבל הטיפול האיטי של החפצים הדוממים הוא משהו קצת שונה מ"עינם הפקוחה". ובספר הזה יש טיפול איטי בדברים. איטי, ומחושב, ושקול, ורגוע ומאד מקשיב.

אני אסיים במי שאנחנו, כולנו, שאיננו אאורי:

"המחשבות הובילו לאותה נקודה. דאגה. אנשים מוצאים מפתחות. אנשים פותחים דלתות. זרים מאירים סביב באורות שלהם. העשן שלהם. קולותיהם הנוערים. דורכים בכל מקום במגפיים הקשים והאדישים שלהם. מסתכלים בכל דבר בלי לחשוב למה גורם המבט. נוגעים בכל דבר ומזיזים אותו בלי לחשוב כלל על מה נאות ומה אינו נאות."

הקריאה בספר הזה היא כמו מדיטציה. זה אכן ספר לא לכל אחד, אבל למי שהספר מדבר אליו, יפיק ממנו המון.