צעדים קטנים של אהבה

 

צעדים קטנים של אהבה – קתרין סנטר

ידיעות ספרים, 383 עמ'

 

החיים של מרגרט מושלמים: עבודת החלומות שהיא צפויה להתקבל אליה, ארוס מושלם, עתיד מבטיח. ואז, ברגע אחד הכול נלקח ממנה. תאונת מטוס שוללת ממנה את החיים שהיו לה, ומאלצת אותה להכיר באובדן, ולבנות חיים אחרים.

הגוף המרוסק, השרוף, והרגליים המשותקות, הארוס שמתבוסס ברחמים עצמיים במקום להיות לידה, האחות שלה שמגיעה לבית החולים אחרי שלוש שנים של התעלמות מהמשפחה, ההורים שלה, טובים ודואגים אבל- אתם יודעים – הורים... הפיזיותרפיסט שלא מוותר לה ודוחף אותה לנסות, להמשיך לנסות, לעלות מעל לבוץ של הרחמים העצמיים והתבוסתנות.

למרות הנושא הקשה, הספר קריא מאד, נקרא בשטף, לא מתעלם מההיבטים הקשים של הסיטואציה, מתאר די בפרוטרוט את תהליך ההחלמה ואת הטיפולים, אבל לא באופן מעיק, גם לא מתעמק ומתכנס לתוכם ברחמים. זה פשוט כתוב מצחיק, מהנה, ומרגש.

מסרים עמוקים? לא בטוח. אין ספק שהסופרת התכוונה לשלוח מסר של תקווה, ברוח הניו אייג', שהחיים נותנים לך מה שהם נותנים ועם זה לפעול ולחיות. ליהנות ממה שאפשר, במסגרת הנסיבות, להפיק את המיטב ממה שיש.

אבל, גם בלי להתרכז במסרים עמוקים זה ספר שנקרא בקלות, בכייף, וגם זה משהו בימים לא פשוטים.

וזה הסוף

וזה הסוף – דלית אורבך

ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 387 עמ'

 

קמילה מתה מזקנה. ולאחר חצי שעה היא קמה לתחייה, וממשיכה לחיות את חייה, אבל לאחור, הולכת ונעשית צעירה עם הזמן.

אם אתם חושבים על הסרט "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" תחשבו על כך שהסרט יצא לאקרנים בשנת 2008, ואילו הספר של אורבך נדפס ב- 2007.

לא אפרט את העלילה עצמה, למה לקלקל לכם את ההנאה?

לדלית אורבך יש את היכולת להחזיק במילים ולשחרר אותן לסיפור שזורות כשרשרת צבעונית, מבריקה, נטול חריקות כמעט. הסיפור מעניין, תענוג לקרוא בשטף, יש רמה מסוימת של מתח שנשזר לתוך מפגשים אנושיים כל כך בין האנשים בסיפור. זה לא שאין חריקות בעלילה. יש חלקים מסוימים שמעלים תמיהה או שאולי אינם הגיוניים, אבל בשטף הכללי של הקריאה זה עובר, ולא מפריע ליהנות מהסיפור.

היכולת המרשימה של אורבך להיכנס לנבכי התחושות של אדם זקן, התחושות הגופניות שלו, וגם מה שבנפש.

"הוא נזכר בשיחותיהם העמוקות על הזקנה כשהיו צעירים ונחושים. מה הם ידעו על האין-אונות הפנימית, על הוויתור מרצון על עניין, על הסקרנות שנעלמת ומותירה אחריה חורבן האדיש לעצמו?... אם פעם שאל את עצמו איך ניתן להאריך חיים לאנשים כמותו, היום הוא יודע את התשובה. היום הוא מכיר את הסוף שמושך את צדו השני של החבל. מושך ומבטיח מנוחה. מנוחה."

ומצד שני, החדווה שבגילוי של הנעורים שמתגנבים אל תוך הגוף הזקן. זה לא רק הקמטים שהולכים ומתגהצים. מתיישר איתם גם עמוד השדרה, הביטחון העצמי, הכוח לפעול ולעשות בעולם, היכולת לשנות ולהשתנות. לא מדובר בסיפור שחוזר על עצמו כמו סרט שמריצים אותו לאחור. מדובר בחזרה לאחור שמאפשרת שינוי.

וברגע שכמעט רצינו לקנא, ולחשוב כמה נפלא יהיה, לחזור לשרירים צעירים וחזקים ומתוחים, מזכירה לנו אורבך את הצד האפל של ההצערה. קמילה נעשית צעירה, וכולם סביבה מזדקנים. בכל כמה שנים היא נאלצת לעבור לגור במקום אחר שבו לא הכירו אותה כזקנה וכדי להימנע מהמבטים התוהים. כל מערכת יחסים נאלצת להיפסק כאשר כבר אי אפשר לתרץ את המראה בניתוח מוצלח. ומה בסוף? תישארי תינוקת? מי יטפל בך? הנכדים שנעשו לאנשים מבוגרים?

אפשר להפיק כל מיני תובנות מהספר החמוד הזה. אחת מהן תהיה לחיות את הרגע הנוכחי, להיות נוכחת בהווה, במלואו. ליהנות מכל מה שיש לרגע הזה לתת, מכל מה שיכול לנו להיות בזמן הנוכחי. לא להתרפק על העבר, לא לחלום על משהו שיקרה בעתיד, יום אחד, מחר-כך. עכשיו.

 

מרינה של הים

 

מרינה של הים – סנטה מונטיפיורי

ידיעות ספרים, 448 עמ'

 

סיפור שנמשך לאורך כארבעה עשורים ומתאר רומן אהבה עם סודות, מסתורין, וגילויים מפתיעים. הרומן מטייל בין הנופים הפורחים של דבון שבאנגליה, לבין הכפר העני בטוסקנה, ועד לארגנטינה הוא מגיע.

ברמת העיקרון, אני לא חובבת גדולה של הרומנים שבהם יש "סוד משפחתי" שנפתח ומתגלה לאיטו ומשנה את החיים של כל הסובבים, ויתכן שבגלל זה הייתי מפספסת את הספר הזה, שקיבלתי לידי, ושמחה שלא פספסתי.

ספר מתוק, קסום שאפוף בנופים של טוסקנה, של דבון באנגליה, של מרחבי ים וירוק ואנשים.

עלי להודות, האנשים קצת מוגזמים. כלומר, יפים להפליא, חמודים להפליא, אדיבים ונדיבים להפליא, פרט לבת של בן הזוג של מרינה. אבל איכשהו זה עובר, ומסתדר בהקשר של כל הנופים הקסומים וכוסות הקפה בגינות פורחות ובקבוקי יין על חופי ים קסומים.

והמלון היפהפה, שתיאורי החדרים שבו והנופים שבו פשוט כובשים את הלב.

לפני כמה שנים היינו במלון מלא קסם ויופי שהיו בו חדרים ספוני עץ בחווה אנגלית נטועה בתוך כרי דשא ירוקים כמו שרק באנגליה הם יכולים להיות ירוקים. במשך הימים צעדנו לאיטנו בשבילים בתוך כל הירוק הזה, ביקרנו בפאבים קטנים וחמודים בכפרים אנגליים ציוריים.

אז כל זה היה איתי כשקראתי את הספר.

אהבתי את הדרך שבה הסופרת שותלת דברי חכמה שברור לי שהיא חושבת אותם, במסגרת שיחות בין הדמויות בספר. כך למשל (בעמ' 196) כאשר ראפא מסביר לקלמנטיין, שהבחירה להיאחז בהתמרמרויות הישנות שלה, היא הבחירה שלה, ולא הכרח המציאות. שהעבר לא קיים כבר, חוץ מאשר בראש שלה, והיא יכולה להחליט לשחרר אותו. "אני לא אומר שצריך לשכוח את העבר, רק לקבל אותו ולהניח לו, כדי שהוא לא יהרוס לך את ההווה. את לא יכולה לשנות את מה שקרה, אבל את יכולה לשנות את נקודת המבט שלך על העבר. תמיד יש יותר מצד אחד לכל סיפור."

או, בעמ' 203 "הזיכרונות עצמם הם לא הבעיה. כל אחד יכול ללמוד משהו מהעבר. הם הופכים לבעיה רק כשאנחנו מאפשרים להם להשתלט עלינו ולאמלל אותנו, ואז העבר נהפך לכלא שלנו."

"ואיך יוצאים מהכלא?"

"מתמקדים בהווה."

ובעמ' 362: "רוב הזמן בחיים אנחנו רצים בעיניים עצומות, שקועים במחשבות שלא נגמרות. אנחנו מפספסים את הקסם הפשוט של פרח קטן שמסתתר בעשב. עכשיו יש לך זמן להסתכל מסביב בעיניים פקוחות לרווחה וליהנות מכל היופי של הטבע. עכשיו את יכולה להתקיים אך ורק בהווה."

כפי שאמר גם אקהרט טולה ב"כוחו של הרגע הזה"...

אז מה היה לנו? סיפור מעניין, נופים מקסימים, עבר שמתחבר להווה ויוצר עתיד מבטיח, קצוות פרומים שנסגרים בסוף, וגם קצת חומר למחשבה. יופי של ספר. ומילה אחרונה לכריכה-יופי של כריכה.

 

שירת הברבור

 שירת הברבור – טל בר

ידיעות ספרים, 351 עמ'

 

דניאל הוא איש מוסד מתאר את השתלשלות חייו, בגיוסו להיות איש מוסד, את האירועים בהם נטל חלק במסגרת תפקידו, בניית סיפור הכיסוי שלו, המבצעים, החיסולים, וחיבוטי הנפש שלו לגבי צדקת דרכו והפעילויות שהוא נאלץ לבצע במסגרת תפקידו. עד לתפיסתו בשבי ומהלך החקירות והעינויים שהוא סופג וההתמודדות עם אימת המוות המרחף סביבו.

הספר מאפשר לנו הצצה מקרוב אל עולם שעבור רובנו הוא עלום ונסתר, אל פעילויות, שעבור רובנו לא קיימות וגם לא נתפסות כאפשריות לנו. ההתלבטות המוסרית של דניאל חושפת את הקושי הערכי הטמון בתפקידים מסוג זה. השקרים, הסודות, הזהויות הבדויות והסיכון של התערבבות שלהן עם הזהות ה"אמיתית". מה אמיתי ומה בדוי? מה באמת אמיתי בזהות של מי שמסוגל תחת שם כיסוי לבצע מעשים שהוא סבור שלא היה מסוגל לעשות תחת שמו ה"אמיתי"? ובמידה מסוימת, זה מסמל את כולנו, עם המסיכות שלנו בחיי היומיום. איש העבודה. איש המשפחה. איש החיים הטובים. לא תמיד יש הלימה, בין הישויות השונות שלנו. מה מזה "אמיתי" ומה מזה הוא סוג של משחק?

הספר כתוב טוב והוא סוחף ומותח. המשפט בכריכה הקדמית "קיבל את אישור הצנזורה, ועדת שרים מיוחדת והמוסד" נותן נופך של אמינות לספר, או לחילופין, שזה מספיק לא אמין וקרוב למציאות כדי לקבל את האישורים האמורים?

הקריאה בספר היתה מבחינתי שונה מקריאה בספרי ריגול מתורגמים, כיון שהאירועים קרובים מדי למה שאפשר לקרוא בכותרות בעיתונים ("... חוסל. מקורות זרים מוסרים כי...").

בכל מקרה, הספר סוחף וקריא, ומעורר מחשבה.

 

סיפור פשוט

 סיפור פשוט - ש"י עגנון

הוצאת שוקן, 236 עמ'

דברים טובים קורים כשעושים סדר בספרייה. למשל, מוצאים פנינים נשכחות כמו הספר הזה. כיון שמדובר בעגנון, אז כבר כתבו עליו כמעט כל מה שאפשר ולכן לא ארחיב. אגיד את זה ככה.

השפה. ממתק אמיתי. הספר כולל הערות שוליים שחלקן תרגום לעברית של העברית של עגנון, בהתחלה זה התמיה אותי הגם שפה ושם נתקלתי במילים שגם אני לא הכרתי. אבל - יפה. כמו כן חלק מהערות השוליים מסבירות את ההקשר של ביטויים שכתובים בסיפור וקשורים בעולם הדתי, וזה היה מעניין ללמוד ולהבין.

אז זה כתוב לתפארת.

העלילה. בגדול, אין הרבה עלילה חיצונית, את הקו העיקרי אפשר לתמצת במעט מאד משפטים. בחור צעיר בעיירה יהודית במזרח אירופה, מתאהב בבת משפחה רחוקה שמשמשת כמשרתת בביתו. אימו לא מרוצה מכך ומשדכת לו בחורה בת למשפחה אמידה. 

כבר אפשר להבין שזה לא העיקר בעניין הזה.

ההתרחשויות הפנימיות, זה חלק מהעיקר. מה עובר על הירשל, ילד טוב שאינו מרדן, מקבל עליו את עול ההכתבה של הוריו אבל נפשו מסוכסכת, עד לשיגעון, לריפוי, להשלמה ולכניעה לחיי השיגרה. אז, בואו- אהבה נכזבת, שידוך, נישואים ללא אהבה, לא דברים שלא קראנו במקומות אחרים.

אבל הגאונות היא באופן שזה מסופר, בשזירת חרוזים חרוזים של סיפורים מהווי העיירה, על האנשים שקשורים לסיפור, מה עבר עליהם, מה עובר עליהם, ממש אפשר להרגיש איך גם אנחנו מהלכים ברחובות העיירה הזו, נכנסים לחנות וקונים מיני צימוקים ומגדנות.

וכמובן, הביקורת הנוקבת על החברה, על הערכים הבורגניים, על הנהגים והחומרנות ועל רמיסת האינדיבידואל.

ספר נפלא לכמה ערבים רגועים עם כוס יין ומוסיקה שלווה.

 הגברת ממלון ריץ – מלאני בנג'מין

ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 343 עמ'

 

רומן היסטורי המבוסס על דמויות אמיתיות של בני הזוג שניהלו את מלון הריץ בפאריז בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בדר"כ אני לא כ"כ קוראת את הסוגה הזו של רומנים, וגם לא היסטוריים, וגם לא רומנים היסטוריים. זה פשוט פחות כוס הקפה שלי.

אבל יש זמנים שבהם ספר כזה נופל בדיוק בהתאמה למידת הקשב המצויה, וזה מה שקרה לי עם הספר הזה. אחרי ימי עבודה ארוכים של קריאה וכתיבה במשרד, הספר הזה ממש בא לי טוב בערב, בכורסת הקריאה עם מוזיקה רגועה וכוס יין.

כן, מדובר בתקופה איומה, מדובר בנאצים.

אבל מדובר בפאריז, במלון ריץ, ובאנשים שחווית המלחמה הנוראה ההיא שונה אצלם. ולכן גם, הסוגיות המוסריות שעולות בהם, הן שונות מהרגיל.

אז מהבחינה הזו הספר חידש לי, נקודת מבט מאד שונה ממה שרגילים לקרוא בספרי מלחמת העולם השנייה, נאצים, וכל הגרוע הזה.

וככה, על הדרך של ספר שנקרא בשטף ובעניין, ולא מעיק מדי כי מוראות המלחמה עוברות ברובן קצת "על יד", אצל אנשים שחיים חיי מותרות במלון הריץ, שבו עדיין יש שמפניה וקוויאר ומפות לבנות (גם אם מטולאות), ועד החלק האחרון, שכנראה אי אפשר היה להימנע ממנו, התעוררו מחשבות של איך הייתי מתנהגת אם הייתי שייכת לעולם הפריבילגי של העשירים והמקושרים והלא יהודים (עד הסוד המר שמתגלה), למול הזוועות שאפשר להתעלם מהן? או שכנראה שאי-אפשר.

הכתיבה מעניינת ושוטפת, אבל לפעמים הזיגזג בין הזמנים חייב אותי לחזור רגע אחורה ולבדוק מתי קרה מה שקראתי בפרק הקודם, ואני חושבת שהזיגזוג הזה הוא אובר-רייטד, בכלל, ובספר הזה לא בטוח שהיה ממש חיוני לבנות את זה כך, כי זה לא שאנחנו לומדים משהו חדש על הדמויות מהקפיצות בזמן. אפשר היה פשוט לייצר קו זמן לינארי ולהפסיק לבלבל לקוראים את המוח.

אבל זו הביקורת המשמעותית היחידה שלי על הספר. לא ציפיתי לגדולות, כי כאמור רומנים היסטוריים הם לא כוס היין שלי, ולכן גם לא התאכזבתי, אלא בהחלט נהניתי.

הפרק האחרון של "הערת המחברת" שמרים את המסך אל מאחורי הקלעים של הכתיבה, הוא פרק ממש מעניין ותורם.

 

חשיפה לסיכון

חשיפה לסיכון – נאסים ניקולס טאלב

דביר, 349 עמ'

זהו הספר הרביעי בסדרת ספרים בנושא אי הוודאות בשם incerto  לפניו נכתבו תעתועי האקראיות, הברבור השחור, ואנטי שביר.

בספר חשיפה לסיכון, טאלב עומד על החשיבות שיש למושג חשיפה לסיכון, כעיקרון שמייצר סימטריה בין בני אדם. סימטריה בעניין המחיר שיש לשלם על תקלות.

לטענתו של טאלב, חשיפה לסיכון הכרחית להגינות בעסקים, ליעילות מסחרית, ולניהול סיכונים. היא הכרחית להבנת העולם. כלומר, אל תקבלו עצה ממי שלא ישלם את המחיר על הטעות שלו. זה כולל את סוכן הביטוח, סוחר המניות, אקדמאים, כלכלנים, פוליטיקאים, וכל מיני מומחים בעיני עצמם או מומחים "רשמיים".

המסר של הספר הוא אתיקה מאד בסיסית ומהותית במערכות יחסים בין בני אדם. טאלב לא חושש להשתמש במילים כמו הגינות, צדק, אחריות והדדיות, בספר שלכאורה מדבר על קשרים עסקיים ומסחריים בין בני אדם. אומר טאלב, עליכם להתייחס לאחרים כפי שהייתם רוצים שיתייחסו אליכם. לקחת אחריות על אירועים בלי להיות לא הגונים ובלי לעשות עוול לאחרים. ויותר מכך, טוען טאלב שהכלל החזק יותר אומר: אל תתייחסו לאחרים בדרך שאינכם רוצים שהאחרים יתייחסו אליכם. כפי שאמר הלל הזקן מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ אַל תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ.

במילים אחרות תתעסקו בעניינים שלכם, אל תחליטו מה "טוב" בשביל אחרים ואל תתערבו בעניינים שלהם כי אתם רק עלולים לקלקל.

טאלב הינו כותב מרתק, מבריק, ולא שגרתי. זהו ספר עיון שהוא הכול חוץ מספר עיון משמים ומובן מאליו. טאלב נוקט בגישה רעננה של cut the bullshit אינו מרכין ראש בפני אנשים "חשובים" עונבי עניבות בעלי תארים ומומחים מטעם עצמם. הוא מפלס את הדרך בעזרת מצפן וחוש מוסרי מפותח ומראה שוב ושוב, כיצד מתחייב אותו כלל מנחה לחיים, לצמצם פערים בין פעולה ודיבור חסר משמעות, כוונה ותוצאה, תיאוריה ומעשה, כבוד ותדמית, מומחיות ושרלטנות, אתי וחוקי ועוד.

רוחב היריעה שבספר הוא מרהיב. לא פחות מכך. טאלב חולף בנונשאלאנטיות בין סחר במניות, חוקי חמורבי, אדריכלות מודרנית ותכנון עירוני, מערכת המשפט ועורכי דין, סופרים, יהדות, רפואה, ועוד ועוד.

טאלב מדבר גם על חירות אינטלקטואלית, האם בכלל אפשר להיות אדם חופשי באמת? איך מתמודדים עם מחבלים מתאבדים, או עם קבוצות מיעוט בלתי סובלניות והאם המערב מתאבד באופן שהוא מתייחס לקבוצות כאלה.

החיים, אומר טאלב, כרוכים בקורבנות ובנטילת סיכונים, ושום דבר שאינו כרוך בקורבנות או בסיכונים אינו מתקרב למה שאנו קוראים חיים. הממשי מחייב הסתכנות.

ובציטוט הזה אפשר להבין את ההיקף העצום והמהמם של הספר הזה וטווח הנגיעה שלו בעניינים של, ובכן, חיים, באופן כללי ובאופן מאד ספציפי.

רוחות וגנבים

רוחות וגנבים – מורגן רודס

קוראים- הוצאת ספרים, 286 עמ'

האחיות קריסטל ובקה חיות בטורונטו, ועובדות אחרי שעות הלימודים בחנות הספרים המשפחתית. יום אחד מגיעה חבילה המיועדת לאימן, קריס פותחת אותה ומוצאת ספר עתיק בכריכת עור. קסם קדום מעביר את בקה לעולם אחר, ובעולם שלנו היא נכנסת למצב קטטוני. בעולם המקביל, נער בשם מדוקס מתחיל לגלות את כוחות הקסם שלו, בעולם שיש בו אלות, מכשפות וספרי לחשים.

קריס מנסה לעשות כל מה שביכולתה כדי להציל את אחותה, בדרך לכך היא מחדשת את הקשר עם אביה שעזב לפני שנים רבות אך מתברר שמתגורר לא רחוק, פוגשת בנער יהיר בן למשפחה עשירה ומפורסמת, ומגלה את קיומה של אגודה סודית.

אז זה קו העלילה של ספר שעושה מה שכל ספר בסוגה הזו עושה, מעביר את הגיבורים שלו דרך מסע חיצוני ופנימי שמעורר את ההבנה וההיכרות עם כוחות הנפש שלהם, מאלץ אותם להתמודד עם קשיים וסכנות עד לניצחון הרוח על החומר, או ניצחון הטובים על הרעים, מה שבא קודם.

הספר כתוב היטב, מותח במידה ומסקרן בהחלט, לא מצאתי קצוות פרומים או סתירות או דברים לא הגיוניים (כלומר, בתוך ההיגיון של הסיפור), והספר פשוט כייפי מאד.

(זהו ספר ראשון בסדרת רוחות וגנבים)

שם הכוכב + הטירוף שמתחת

שם הכוכב – מורין ג'ונסון

גרף צעיר, 329 עמ'.

הראשון בסדרת "צללי לונדון".

נערה אמריקאית נוסעת ללונדון ללמוד בפנימיה אנגלית יוקרתית. ביום שהיא מגיעה, נפתחת סדרה של רציחות בסגנון ג'ק המרטש מהמאה ה-19. אין ראיות, אין עדי ראיה, מצלמות ברחובות מראות רציחות אך אינן מעניקות קצה חוט לפתרון התעלומה.

רק רורי היא היחידה שיכולה לראות את הרוצח, והיא כעת בסיכון להפוך לקורבן הבא שלו. כעת נכנסת לפעולה יחידת הצללים במשטרה של לונדון, אשר נלחמת באיומים על טבעיים. רורי מגלה יכולות מופלאות בעצמה ולומדת לגלות את מה ומי שהיא ומה היא רוצה ויכולה להיות.

הארי פוטר פינת שרלוק הולמס, בספר מותחן על-טבעי המיועד לנוער ולמבוגרים. תיאורי הלימודים בפנימיה היוקרתית, המטלות הלימודיות, המבחנים, הספרייה, השיעורים, ההווי הפנימייתי, משתלבים במראות לונדון, עילית ותחתית, וקו עלילה מותח ורצוף הפתעות.

ספר מרענן, כייפי, מסקרן ומותח.

💥💥💥

 הטירוף שמתחת – מורין ג'ונסון

גרף צעיר, 256 עמ'.

השני בסדרת "צללי לונדון".

עוד ספר מרענן, כייפי ומותח.

העלילה ממשיכה, המפגש של רורי עם החקיין של ג'ק המרטש בספר הראשון, שם הכוכב, הותיר אותה פצועה, אבל עם כוחות ויכולות יוצאי דופן ונדירות, גם בקרב מי שמסוגלים לראות רוחות רפאים.

רורי חוזרת לתיכון הפנימייתי בניסיון לחזור לחיים שהיו לה לפני האירועים המחרידים שבספר הראשון, אך במקביל מתחילה סדרה חדשה של רציחות בלונדון, ורורי חייבת להתגייס לעשות את מה שרק היא יכולה לעשות.

מצב הלימודים של רורי לא טוב, היא החמיצה שיעורים רבים ומתקשה להחזיר את עצמה לתלם ולהשלים את הפער לקראת הבחינות. חלק מרכזי בספר הנוכחי תופס נושא מערכות היחסים של רורי, והשאלה המרכזית, על מי היא יכולה לסמוך ועל מי אסור לה לסמוך. מי מתחזה ומי אותנטי.

מישהו מסתכל עלייך

מישהו מסתכל עלייך – קלייר מקינטוןש

ידיעות ספרים, 405 עמ'.

זואי ווקר רואה את התמונה שלה במדור התמונות האישיות בעיתון לונדוני, והיא מנסה לגלות איך הגיעה לשם. למחרת מופיעה תמונה של אישה אחרת, ועוד אחת ביום לאחר מכן. האם זה צירוף מקרים, או שמישהו עוקב אחר כל הנשים האלו?

זהו סיפור המסגרת של ספר מתח חמוד, קליל ומעניין, שיסחוף אתכם עד הסוף. ותוך כדי כך תבינו כמה לא כדאי להיות מאד מאד צפוי, לנהל שגרה קבועה של מהלכי חיים. אולי כדאי להסתכל רגע מאחורי הכתף, אולי מישהו מסתכל עלינו.

כשקראתי את הספר הזה נזכרתי בפאניקה שהסרט "מלתעות" יצר כשיצא לאקרנים ואיך כולם התחילו לפחד מכרישים ומבועות מים בתוך הים.

אז יש לנו אישה גרושה, שמנסה לגדל את שני ילדיה לפרנס אותם ולנהל בית, יש לה חבר שעבר לגור איתם, יש לה גרוש שממשיך לעזור לה, זוג שכנים מקסים ושש לעזור, עבודה עם בוס מעצבן, ואחות אוהבת. יש לנו שוטרת שמנסה להילחם לקבל תפקיד משמעותי, ובעיקר כדי לחקור את מה שתחושת הבטן שלה אומרת לה שהוא משהו ששווה לחקור, ויש לנו את לונדון, עם קווי הרכבת התחתית ובתי קפה.

ובנוסף לכל אלה, יש את מה שכל אישה יודעת מגיל די צעיר. את תחושת הסכנה הבסיסית שמלווה כל הליכה במרחב הציבורי. קול צעדים מאחור, ואת מסובבת את הראש לראות מי זה. איך תדעי אם זו סכנה או סתם איש שרץ לפגוש מישהם אחרים? מתי התחושה הפנימית הזו שמישהו עוקב אחרייך היא אמיתית ומתי נובעת מהפחד הבסיסי הזה, שמלווה אותנו מגיל כלום ולתמיד.

וזה מה שהעציב אותי קצת בספר הזה, שהוא באמת קליל ושוטף וקריא מאד.

האמת שבבסיס. העובדות האלה, שהמאה ה-21 לא הצליחה למחוק. בהליכות שלי בעיר שמתי לב, איך נשים יסובבו את הראש לבדוק של מי הצעדים שמתקרבים במרץ מאחוריהן. גברים לא כל כך. זה כל כך טבוע בנו, שזה כביכול טבעי ונורמלי, לפחד ברחוב אם את אישה.

הספר מחולק לשלושה קולות, כאשר הסיפור של זואי מסופר בגוף ראשון, של קלי השוטרת בגוף שלישי. של הסטולקר המסתורי באותיות בגופן שונה.

אני חייבת להודות שהסוף קצת אכזב אותי. נראה לי שהפתרון של התעלומה היה קצת מוגזם וקאמפי מדי.

ובכל זאת ובסך הכול ספר כייפי. קחו אותו לים, ויש סיכוי שלא תחזרו הביתה לפני שתתפסו שיזוף רציני.

וניל

וניל – בתאל ביאו

ידיעות אחרונות- ספרי חמד, 285 עמ'.

מכריכה אחורית:

לירז שותקת. היא לא יודעת מה בדיוק גרם לה לשתוק, אבל זה מה שהוביל אותה לאשפוז במחלקה סגורה, הרחק מכל מי שהכירה, ומהחיים הקודמים שלה. כעת היא מוקפת בנערים ונערות שזרים לה, בפסיכיאטרים שנותנים כדורים מבלי להבין אותה, בחלונות מסורגים ועם רצון לברוח מסודות המאיימים להתגלות. אל תוך הבדידות הזאת מתפרצת אלכס, נערה קשוחה וטובת לב, המנסה לפרום את קשר השתיקה של לירז.

====

בפרקים קצרים, פורשת לירז את הוויית חייה, את המתרחש במחלקה הסגורה, ואת המתרחש בנפשה הסגורה והמסוגרת שאינה חושפת גם עבורה עצמה, את המים האפלים שרוחשים מתחת לשתיקה שלה.

שתיקה עמוסה, חריפה, חדה כתער. שתיקה שאין שום ספק שמסתירה תחתיה אירועים חריפים, חדים, כואבים עד אין יכולת לשאת.

מה גורם לילדה יפה, מוצלחת, תלמידה טובה וספורטאית טובה, להתכנס אל תוך תהומות של השתבללות שאין היא מתירה, באמצעות שתיקתה העמוקה, שום קצה חוט שיפרום את חומותיה?

איך מתמודדים עם השתיקה הזו, האנשים שסביבה, הוריה, דודתה, הפסיכולוגית שלה, החבר שלה, והחברה החדשה לחדר במקום הסגור הזה, זו עם השיער הכחול הזוהר, שמבינה אותה על אף שתיקותיה, ושאיננה נכנעת לשתיקותיה.

ומה קורה כשהדברים מתחילים סוף סוף לצוף, לאט לאט החוצה, להתפוצץ את דרכם אל המודעות ומבקשים למצוא פיתרון.

כל אלה נכתבים בשפה שהיא בדיוק. לא רגשנית מדי, חסכנית אבל מצליחה להעביר את סערות הנפש הפגועה, והפרקים הקצרים יוצרים זרימה קצרת נשימה, ומאפשרים לעצור מפעם לפעם, להניח את הספר כדי לעכל את מה שעבר דרכו.

איך קורה שאדם מאבד את יכולת הדיבור? הספר עוקב אחר מנגנון ההתגוננות שהנפש של לירז בחרה לה, כשאינה מסוגלת להתמודד עם מה שאירע. העבודה הזהירה של חקירה חייבת להיעשות ביד עדינה כדי לא לפגוע עוד, כדי לייצר סביבה בטוחה כדי לאפשר לדברים לעלות.

אנחנו מתחילים להבין מה קרה, לפני שלירז מאפשרת לעצמה להבין, אבל לא מפחית במאום מהמתח הפסיכולוגי שמייצר תהליך החקירה הזה.

הספר מסווג בקטגוריית ילדים ונוער, אבל אל תיתנו לזה להטעות אתכם. זהו ספר לכל גיל, לכל מי שספרות עבורו נועדה, בין היתר, להביא לביטוי את נפש האדם, על חולשותיה וכוחותיה.

בית התה על פס המוות

בית התה על פס המוות – דניאל אדלסון

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 215 עמ'

הספר נכתב בהשראת סיפור אמיתי. בשנת 2014 אחד ממסלולי הטיול היפים בעולם, על רכס האנאפורנה בנפאל, הפך למלכודת מוות למאות תרמילאים שנלכדו בסופת שלגים. 43 מטיילים נספו, בהם ארבעה ישראלים. דניאל אדלסון היה העיתונאי שנשלח לסקר את האירועים עבור ידיעות אחרונות. הספר הוא ספרו הראשון, שנכתב בהשראת אותם אירועים.

ספר שנכתב על ידי עיתונאי עלול ליפול למלכודת ה"עיתונאיות", להיות ספר מדווח, ולהיקרא ככתבת עיתון שהתארכה יתר על המידה.

לא זה המקרה בספר הזה. פרוזה משובחת, כתיבה מעולה, בשפה צעירה ועכשווית אבל בהחלט ספרותית, קצב מותח שמקשה להפסיק לקרוא, ספר מרעיד לב, חווית קריאה כהלכתה. איפיון הדמויות מטופל בדרך טובה. כנראה שמי שעשה את המסלולים האלה מכיר את ה"קייטנה" הישראלית הזו, הרכב הדמויות המגוון שיוצר כמובן סיטואציות של קונפליקטים והשלמות. זה לא גורע מחוזקו של הספר להעביר את הדברים ולאפשר לחוות אותם גם למי שלא עשה את המסלולים האלה של "הטיול הגדול".

מבחינתי, אחד ה"מאבחנים" של ספר טוב, הוא שכשאני בעבודה, אני חושבת על הדמויות בספר, רוצה כבר שיסתיים יום העבודה כדי לחזור הביתה ולהמשיך לקרוא ולראות מה קורה איתן, וזה היה כאן. מאבחן נוסף הוא שהספר שולח אותי לבדוק כל מיני דברים בגוגל, ואכן כך קרה גם כאן.

מעבר לכך, הספר מעלה סוגיות אוניברסליות שאף פעם אינך יודע כיצד תתמודד איתן ב"זמן אמת". האם לנטוש את המטייל שתש כוחו, או להישאר איתו ולסכן את חייך? איך מתמודדים עם תחושת האשמה הזו? האם הפורטר שהוביל אותך והציל את חייך הוא קדוש, או שמאחורי המעשים מסתתרים אינטרסים אחרים? ועוד.
הספר כתוב בפרקים קצרים, ונע קדימה ואחורה בזמן עם פלאשבקים לעבר של כל אחת מהדמויות כך שאנו מקבלים ריבוד של מעשיהם ומחשבותיהם כעת, על ההר, על רקע מה שהביא אותם לשם. הקפיצות הקצרות מאד תורמות בכך שהן מספקות את הריבוד הנוסף מבלי לאבד את הקצב של העלילה.
ולבסוף, יש לשבח את הכריכה היפהפיה.

מומלץ בחום.

קישור לסרט של בן שני על מור ספיר, אחד מהמטיילים שאיבד את כל עשר אצבעותיו על האנאפורנה:

בחזרה לאנאפורנה

מומו

מומו – מיכאל אנדה

זמורה ביתן, 219 עמ'

מומו הילדה נרתמת למלחמה בגונבי הזמן. מי היא מומו? מנין הגיעה? מדוע הילדים אוהבים לשחק איתה ומדוע המבוגרים באים לספר לה על צרותיהם? מדוע היא צריכה להילחם בגונבי הזמן ומי הם בכלל?

כל אלו, והרבה הרבה יותר מזה, בספר קסום שמכיל הרבה יותר מאשר עלילתו, שגם היא לכשעצמה מתוקה ומקסימה.

מומו היא ילדה שיודעת להקשיב. להקשיב באמת, זה משהו שרובנו לא כל כך יודעים לעשות. אבל היא יודעת להקשיב כל כך טוב, שהאדם שהיא מקשיבה לו מגלה להפתעתו שצצות במוחו מחשבות נפלאות, רעיונות וסיפורים, הוא מגלה מה הוא בעצם רצה, או מוצא ביטחון או שמחה, או טעם ותכלית.

והיא יודעת להקשיב כל כך טוב, עד כדי כך:

"לפעמים, לעת ערב, אחרי שכל ידידיה הלכו איש אי לביתו, נשארה עוד יושבת זמן רב, יחידה לנפשה בחוג האבן של האמפיתיאטרון העתיק שמעליו נתקמרה כיפת השמים על כוכביה הנוצצים, ופשוט האזינה לדממה הגדולה. אותה שעה דומה היה עליה כי יושבת היא בתוך קונכיה גדולה, כשאזנה כרויה אל עולם הכוכבים. ודומה היה שהיא שומעת מוסיקה חרישית ואדירה כאחת, הנוגעת בלבה נגיעה מופלאה."

אז זוהי מומו.

ועכשיו לגבי הזמן. מהו הזמן?

"יש סוד אחד גדול, שהוא עם זאת ענין של יום-יום. כל בני האדם שותפים בו, כל אחד מכירו, אבל רק בני אדם מועטים מאד נותנים עליו אי פעם את דעתם. רוב האנשים מקבלים אותו סתם כמות שהוא, ואינם תוהים עליו כהוא זה. והסוד שמדובר בו הוא הזמן. למדידתו יש לוחות שנה ושעונים, אבל אין זה מלמד אותנו הרבה. שהרי, כידוע לכול, יש ששעה אחת ויחידה נראית בעינינו כנצח, ולעומת זאת אפשר ששעה אחת תחלוף כהרף עין. הלוא זה תלוי בחויות שחוית בתוך אותה שעה. כי זמן הוא חיים. והחיים שוכנים בלב."

אז זהו. זה ספר שיש בו סיפור עלילה מקסים ולא ממש מציאותי, אבל – אולי קצת יותר מציאותי ממה שנוח לחשוב.. הוא כתוב נפלא, הוא נקרא בשטף, ומשאיר אותנו עם הבנות ומחשבות.

הזמן בידיים שלנו, וכדאי להקדיש חלק ממנו לקרוא את הספר המתוק הזה.  

בית על מים רבים

בית על מים רבים – אמונה אלון

כנרת, זמורה-ביתן, 288 עמ'

זהו הרומן הרביעי של אמונה אלון, והרביעי שלה שאני קוראת, בהנאה גדולה ובהשתאות. הכישרון הגדול הזה. יכולת ההבעה, בעברית נפלאה מלאה רבדים ומשמעויות וניגונים, ההבנה העמוקה את נבכי הנפש של דמויותיה, היכולת לרקום עלילה מרתקת, מעניינת, לזרות לתוך הקלחת בדיוק את כמות הפרטים שנדרשת על מנת ליצור עלילה מהודקת, מעניינת, מבלי להתיש. החיבור בין הווה לעבר בסיפור הוא לא סתם תרגיל ספרותי, אלא הוא מביא לביטוי את הדרכים הנסתרות שבהן, אכן, העבר מולחם לתוך ההווה שלנו.

אני לא רוצה לכתוב "על מה הספר", כי גם הכריכה האחורית הקפידה לשמור על עמימות בכדי לא לקלקל את חווית הגילוי תוך כדי הקריאה, ולכן אצטט את מה שנכתב בכריכה:

יואל בלום הוא סופר ישראלי מצליח בארץ ובעולם. ביקור באמסטרדם זורק אותו למציאות היסטורית ורגשית שבה ייחשף בפניו, לראשונה בחייו, הסיפור שלא הכיר ולא שיער: סיפורו שלו.

אני לא הקוראת הרגילה לספרים השגרתיים שבהם סוד משפחתי מתגלה לגיבור לאט, (למען האמת אין לי סבלנות לספרים האלה שמציפים אותנו) אבל אצל אמונה אלון הכול מנומק ומוצדק, ובדרך לגילויים הכול כתוב כל כך טוב, איך להגיד את זה במעט מילים? זה פשוט ספר טוב.

כדי לא לספיילר, אעלה כאן ציטוט של קטע נפלא, שלא מגלה דבר מהסודות:

"משהו באנונימיות המופלאה הזאת מאפשר לו להתרכז כראוי בעבודת התחקיר שלו. הוא נעמד באין מפריע אף במקומות ההומים ביותר, אלמוני עד כדי שקיפות, כדי לצלם תמונות במצלמה הקטנה שלו וסתם כדי להיטיב להתבונן ולהאזין ולרשום במחברתו מראות, אירועים והגיגים. אלמוני עד כדי שקיפות הוא נכנס אל בין קפלי העיר לתקופותיה, רואה ואינו נראה, נוכח אך לא קיים, כאילו השתחרר מכל הגדרה חיצונית ונפתח אל מרחביה האינסופיים של הוויה פנימית, הוויה לֵבְהַדְבָרִימִית אשר בה הכול אחד ואין שום חילוק בין אדם לאדם, בין מציאות לדמיון, בין זמן לזמן."

"הוויה לֵבְהַדְבָרִימִית" – איזו הלחמה לשונית מופלאה.

כמה מילים על המים, המים הרבים שהבית של הסיפור יושב עליהם. על פניו, אלו המים של תעלות אמסטרדם. אבל אצל אמונה אלון זה אף פעם לא נגמר במה ש"על פניו".

במרבית התרבויות המים מקושרים לחיים. המים הם נוזל החיים, ולמעשה כל חיינו סובבים סביב ובתוך נוזלים המקושרים לחיים ומהווים את הבסיס לקיומנו. מי השפיר שבהם אנו מתחילים את חיינו, הדם, ובכלל גוף האדם, וגופה של הפלנטה שלנו, הכול בעיקר מים. סיפור נוח ומשפחתו הוא למעשה סיפור לידתה מחדש של האנושות כולה, לידה הקשורה כמובן במים. החיים התחילו במים בבריאת העולם והסתיימו במים עם המבול, אך דרך המים נבראו החיים מחדש, ובני-האדם קיבלו הזדמנות נוספת לשנות את דרכם. איך זה קשור לספר? קשור בטבורם של הדברים. מה קרה באמסטרדם, מה המים כיסו, ומה התגלה מחדש במים האלה? וכמובן המידע החדש שיואל אוסף במסע שלו, מזכיר לנו את ישעיהו יא:

כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.