הקוראת המלכותית

הקוראת המלכותית – אלן בנט
הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 122 עמ' + נספח מפתח שמות ומושגים

"זו היתה הקריאה, וכל כמה שאהבה אותה, היו ימים שהצטערה על שפתחה אי-פעם ספר ונכנסה דרכו אל חיים אחרים. הקריאה קלקלה אותה. או לפחות גרמה לה לרצות ממנה עוד ועוד."
ממתק של ספר. שנון, מצחיק, מעניין, מעורר מחשבה.
המלכה פוגשת באקראי את קרון הספרייה הניידת. עד כה המלכה לא קראה ספרים כיון שאין בכך עשייה. היא שואלת ספר מהספרן ומכאן מתחילה להתפתח אהבת הקריאה אצל המלכה, האופקים מתחילים להתרחב, הרגישות שלה ותשומת הלב לניואנסים בסובב אותה, ובמקביל אי שביעות רצון של הפקידות המקיפה אותה, בשל החריגה מהמנגנון המשומן של "מטלות המלכה".

קמט בזמן

קמט בזמן – מדליין ל'אנגל

הוצאת זמורה ביתן, 199 עמ'

טוב...איך ממליצים על ספר מקסים, על-זמני, שכבר חמישים שנה אהוב על כל קוראיו?

יכולתי לספר לכם "על מה" הספר. מג היא ילדה מוזרה, תלמידה גרועה, עם שיער חום עכברי, משקפיים וגשר על השיניים. אחיה הקטן בן החמש, צ'רלס וולאס הוא ילד מוזר, שאף אחד לא מצליח לדבר איתו, כולם חושבים שהוא אידיוט, אבל עם משפחתו הוא מדבר ומתנהג כמו אדם בוגר, והוא תמיד יודע מה מג ואמם חושבות או מרגישות. ההורים של מג הם מדענים, אביה הפיזיקאי נעלם יום אחד, ואימה מחכה לו שנים. בלילה אחד, גשום וסוער מופיעה בביתם אישה משונה שיודעת דברים על אביהם ועל הדרך למסע לעולמות רחוקים. הילדים ביחד עם חבר מבית הספר ועם האישה ושתי חברותיה המתגוררות שלושתן יחד בבית "רדוף רוחות רפאים", שהן שלוש בנות האלמוות, יוצאים למסע במרחב ובזמן, כדי למצוא את אביהם ולהציל את היקום מהכוח האפל שמתפשט בו.

הספר נכתב בשנת 1962 אבל יש בו משהו שחוצה את מימד הזמן ונשאר טרי ורענן גם היום, כעבור חמישים שנה. ספר מקסים וקריא מאד, שעוסק בלי מבוכה בסוגיות של מסע בזמן ובמרחב, ריבוי ממדים, חיים, אהבה. ספר כייפי. הסופרת מיטיבה להמחיש עולמות. לדוגמא, במסע שעושים הילדים ביחד עם שלוש בנות האלמוות בדרך אל הכוכב האפל שבו כלוא האב, הם חונים על כוכב דו-ממדי, וממהרים להסתלק משם כשמתברר שגופם התלת-ממדי של הילדים לא יוכל להתקיים שם. התיאור של העולם הדו ממדי הוא מבריק. כך גם התיאור של המפגש של בני אדם, עם יצורים שחיים בעולם שבו אין חוש ראייה, וגם אין בו צורך בראייה כיון שהם אינם מביטים בדברים שהם 'נראים', אלא בדברים שאינם נראים, שהם נצחיים.

מומלץ, מומלץ, מומלץ.

שמחה גדולה בשמים

שמחה גדולה בשמים - אמונה אלון

הוצאת כתר, 210 עמודים

הספר מדבר על סיפור אהבתה הגדולה של שלומציון, צעירה דתית רדיקלית וחולמת חלומות, ליאיר, תלמיד שקדן ועילוי בישיבת מרכז הרב בתקופת התחלת ההתנחלויות לאחר מלחמת יום הכיפורים. לאחר שהתברר כי ראש הישיבה הכריזמטי מתנגד לשידוך זה, בשל סיבה שאינה ברורה, שלומציון עוזבת את הדת ויורדת לסיני. יאיר, שמשלים עם גזרתו של ראש ישיבתו הנערץ, מתחתן עם לאה'לה - בתו של אחד מסגניו של ראש הישיבה, והולך לגור בהתנחלות תרצה צפונית לירושלים. שלומציון נישאת למרדכי רוזנברג, אחד ממפקדיו של יאיר, שלאחר מלחמת יום הכיפורים "התנחל" בסיני, ויולדת את מיה. שנים לאחר מכן, שלומציון הגרושה מבוססת בקהילה התל אביבית השמאלנית ועובדת כמעצבת על. בתה מיה חוזרת בתשובה לאחר שירותה הצבאי, מתאהבת בבנו של יאיר, אריאל, ומחזירה את אמה למערבולת רגשית גדולה.

(סיפור המעשה עד כאן בתודה לויקיפדיה).

הסיפור נטוע בסביבה מסוימת, בנסיבות מסוימות, בתוך מחלוקת פוליטית מאד מסוימת, הסיפור מסתיים ב-4 בנובמבר 1995, בסיומה של עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל, רגע לפני רצח יצחק רבין כשברור שלא צריך להמשיך בסיפור, שכן מה שנאמר ובא לביטוי בסיפור, יבוא לביטוי במציאות שכולנו מכירים, לצערנו.

ובכן, למרות זאת, בעיני הסיפור הוא ראשית וקודם כל, סיפור אישי על החמצה גדולה, ועל חוסר היכולת או האפשרות או הרצון לממש את עצמך ולהפוך את חייך למשהו שעשית וניצלת את הזמן שניתן לך. מבחינה זו, זהו סיפור מעציב מאד. כל העצב וההחמצה נובעים מנסיבות שיוצרות מגבלות ומחויבויות מסוימות ולכן לכאורה לא יכלו הגיבורים להתנהג אחרת, ועדיין, מוצבת השאלה הגדולה מכל, עד כמה אדם צריך לתת לנסיבות לשלוט בחייו, או עד כמה צריך למרוד כנגד האמירה הזו, הכופה על חייך את העצב וההחמצה. מאידך, ואם כבר נקלעו לסיטואציה הבלתי אפשרית הזו, עד כמה נכון היה יותר לאנשים בסיפור הזה להשלים עם נסיבות חייהם ולהפוך אותן למקפצה לאפשרויות אחרות במקום להמשיך לאפשר לזה להפוך את כל חייהם לתחליף-חיים.

אמונה אלון היא סופרת מוכשרת במידה בלתי רגילה. ראשית לכל, היא מספרת סיפור טובה מאד. פשוט סיפור, כזה שרוצים להקשיב ולא יכולים להפסיק לקרוא עד שמגיעים לסיום. סיפור שמרגש אותך בכל נקודה ונקודה. השפה שלה יפהפייה ומדויקת, לא גבוהה מדי, לא נמוכה מדי, שפה מרגשת. השימוש שלה בפסיקים או העדרם שקול ונכון. אלון בונה דמויות כל כך חיות, מלאות, עגולות, משכנעות, שלמעשה לא נכון לדבר על "דמויות" בסיפור, אלא פשוט על אנשים. ולבסוף, אלון היא אישה מאד משכילה, שמייצרת את הסיפור שלה מרובד ומלא בגוונים וניצני מחשבה. צריך להכיר היטב את הז'רגון הדתי כדי להבין חלק מהגוונים ובני-המשמעות שהיא שותלת בסיפור. לדוגמא, כששלומציון אומרת "כדי למסור לאנשים האלה..... את בתי יחידתי שגידלתי בשארית כוחותיי" מהדהד לנו, כמובן, סיפור העקדה על אברהם המבקש להקריב את בנו יחידו לעולה. זהו סוג הקורבן ששלומציון רואה עצמה נדרשת להקריב, כשהיא מתבקשת לאשר את נישואי בתה, שאותה גידלה נטועה ככל הניתן בעולם החופשי, ה"חילוני", ובכל זאת חזרה בתשובה ומבקשת להינשא, מכל האפשרויות, דווקא לבנו של אהוב ליבה שנטש.

בצד ההחמצה האישית, עומדת לפנינו גם החמצה לאומית, בין מצד ימין בין משמאל. הניסיון והרצון הנואש של אנשי "גוש אמונים" להביא את הגאולה וליישב את ארץ חמדת אבות, שאולי, זו האפשרות שמציעה אלון, אולי זה היה בבחינת "אל תעירו את האהבה עד שתחפץ", עוד לא הגיע הזמן, היא רומזת. והניסיון להחיש את הזמנים הוביל לא רק לכישלון, הוביל למשבר גדול, בתוך המגזר שלה, ולמשבר נורא בתוך המדינה. אותו רצח שהספר מסתיים רגע לפני שהוא מתרחש.

ובסוף, בשורה התחתונה, אני רוצה להעתיק פסקה שלכאורה קטנה ולא "משמעותית", שלומציון מספרת על סבתה האהובה, בסיום של שבת כשכל האורחים והנכדים עוזבים את הבית "ומשאירים אותה יושבת באפיסת כוחות בתוך האנדרלמוסיה שהותירו בביתה, נאנחת בעונג ומאחלת לשונאים שלה שהבתים שלהם יהיו תמיד נקיים ומסודרים כי אף אחד לא יבוא אליהם ולא יזיז להם בבית שום דבר אף פעם".

שוב אותו המסר: ראו את הדברים בפרופורציה הנכונה.