וזה הסוף

וזה הסוף – דלית אורבך

ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 387 עמ'

 

קמילה מתה מזקנה. ולאחר חצי שעה היא קמה לתחייה, וממשיכה לחיות את חייה, אבל לאחור, הולכת ונעשית צעירה עם הזמן.

אם אתם חושבים על הסרט "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" תחשבו על כך שהסרט יצא לאקרנים בשנת 2008, ואילו הספר של אורבך נדפס ב- 2007.

לא אפרט את העלילה עצמה, למה לקלקל לכם את ההנאה?

לדלית אורבך יש את היכולת להחזיק במילים ולשחרר אותן לסיפור שזורות כשרשרת צבעונית, מבריקה, נטול חריקות כמעט. הסיפור מעניין, תענוג לקרוא בשטף, יש רמה מסוימת של מתח שנשזר לתוך מפגשים אנושיים כל כך בין האנשים בסיפור. זה לא שאין חריקות בעלילה. יש חלקים מסוימים שמעלים תמיהה או שאולי אינם הגיוניים, אבל בשטף הכללי של הקריאה זה עובר, ולא מפריע ליהנות מהסיפור.

היכולת המרשימה של אורבך להיכנס לנבכי התחושות של אדם זקן, התחושות הגופניות שלו, וגם מה שבנפש.

"הוא נזכר בשיחותיהם העמוקות על הזקנה כשהיו צעירים ונחושים. מה הם ידעו על האין-אונות הפנימית, על הוויתור מרצון על עניין, על הסקרנות שנעלמת ומותירה אחריה חורבן האדיש לעצמו?... אם פעם שאל את עצמו איך ניתן להאריך חיים לאנשים כמותו, היום הוא יודע את התשובה. היום הוא מכיר את הסוף שמושך את צדו השני של החבל. מושך ומבטיח מנוחה. מנוחה."

ומצד שני, החדווה שבגילוי של הנעורים שמתגנבים אל תוך הגוף הזקן. זה לא רק הקמטים שהולכים ומתגהצים. מתיישר איתם גם עמוד השדרה, הביטחון העצמי, הכוח לפעול ולעשות בעולם, היכולת לשנות ולהשתנות. לא מדובר בסיפור שחוזר על עצמו כמו סרט שמריצים אותו לאחור. מדובר בחזרה לאחור שמאפשרת שינוי.

וברגע שכמעט רצינו לקנא, ולחשוב כמה נפלא יהיה, לחזור לשרירים צעירים וחזקים ומתוחים, מזכירה לנו אורבך את הצד האפל של ההצערה. קמילה נעשית צעירה, וכולם סביבה מזדקנים. בכל כמה שנים היא נאלצת לעבור לגור במקום אחר שבו לא הכירו אותה כזקנה וכדי להימנע מהמבטים התוהים. כל מערכת יחסים נאלצת להיפסק כאשר כבר אי אפשר לתרץ את המראה בניתוח מוצלח. ומה בסוף? תישארי תינוקת? מי יטפל בך? הנכדים שנעשו לאנשים מבוגרים?

אפשר להפיק כל מיני תובנות מהספר החמוד הזה. אחת מהן תהיה לחיות את הרגע הנוכחי, להיות נוכחת בהווה, במלואו. ליהנות מכל מה שיש לרגע הזה לתת, מכל מה שיכול לנו להיות בזמן הנוכחי. לא להתרפק על העבר, לא לחלום על משהו שיקרה בעתיד, יום אחד, מחר-כך. עכשיו.

 

מרינה של הים

 

מרינה של הים – סנטה מונטיפיורי

ידיעות ספרים, 448 עמ'

 

סיפור שנמשך לאורך כארבעה עשורים ומתאר רומן אהבה עם סודות, מסתורין, וגילויים מפתיעים. הרומן מטייל בין הנופים הפורחים של דבון שבאנגליה, לבין הכפר העני בטוסקנה, ועד לארגנטינה הוא מגיע.

ברמת העיקרון, אני לא חובבת גדולה של הרומנים שבהם יש "סוד משפחתי" שנפתח ומתגלה לאיטו ומשנה את החיים של כל הסובבים, ויתכן שבגלל זה הייתי מפספסת את הספר הזה, שקיבלתי לידי, ושמחה שלא פספסתי.

ספר מתוק, קסום שאפוף בנופים של טוסקנה, של דבון באנגליה, של מרחבי ים וירוק ואנשים.

עלי להודות, האנשים קצת מוגזמים. כלומר, יפים להפליא, חמודים להפליא, אדיבים ונדיבים להפליא, פרט לבת של בן הזוג של מרינה. אבל איכשהו זה עובר, ומסתדר בהקשר של כל הנופים הקסומים וכוסות הקפה בגינות פורחות ובקבוקי יין על חופי ים קסומים.

והמלון היפהפה, שתיאורי החדרים שבו והנופים שבו פשוט כובשים את הלב.

לפני כמה שנים היינו במלון מלא קסם ויופי שהיו בו חדרים ספוני עץ בחווה אנגלית נטועה בתוך כרי דשא ירוקים כמו שרק באנגליה הם יכולים להיות ירוקים. במשך הימים צעדנו לאיטנו בשבילים בתוך כל הירוק הזה, ביקרנו בפאבים קטנים וחמודים בכפרים אנגליים ציוריים.

אז כל זה היה איתי כשקראתי את הספר.

אהבתי את הדרך שבה הסופרת שותלת דברי חכמה שברור לי שהיא חושבת אותם, במסגרת שיחות בין הדמויות בספר. כך למשל (בעמ' 196) כאשר ראפא מסביר לקלמנטיין, שהבחירה להיאחז בהתמרמרויות הישנות שלה, היא הבחירה שלה, ולא הכרח המציאות. שהעבר לא קיים כבר, חוץ מאשר בראש שלה, והיא יכולה להחליט לשחרר אותו. "אני לא אומר שצריך לשכוח את העבר, רק לקבל אותו ולהניח לו, כדי שהוא לא יהרוס לך את ההווה. את לא יכולה לשנות את מה שקרה, אבל את יכולה לשנות את נקודת המבט שלך על העבר. תמיד יש יותר מצד אחד לכל סיפור."

או, בעמ' 203 "הזיכרונות עצמם הם לא הבעיה. כל אחד יכול ללמוד משהו מהעבר. הם הופכים לבעיה רק כשאנחנו מאפשרים להם להשתלט עלינו ולאמלל אותנו, ואז העבר נהפך לכלא שלנו."

"ואיך יוצאים מהכלא?"

"מתמקדים בהווה."

ובעמ' 362: "רוב הזמן בחיים אנחנו רצים בעיניים עצומות, שקועים במחשבות שלא נגמרות. אנחנו מפספסים את הקסם הפשוט של פרח קטן שמסתתר בעשב. עכשיו יש לך זמן להסתכל מסביב בעיניים פקוחות לרווחה וליהנות מכל היופי של הטבע. עכשיו את יכולה להתקיים אך ורק בהווה."

כפי שאמר גם אקהרט טולה ב"כוחו של הרגע הזה"...

אז מה היה לנו? סיפור מעניין, נופים מקסימים, עבר שמתחבר להווה ויוצר עתיד מבטיח, קצוות פרומים שנסגרים בסוף, וגם קצת חומר למחשבה. יופי של ספר. ומילה אחרונה לכריכה-יופי של כריכה.