חיים ועוד חיים

חיים ועוד חיים – קייט אטקינסון

ידיעות ספרים, 451 עמ'

מתוך ויקיפדיה:

חיים ועוד חיים (באנגלית: Life after Life) הוא רומן משנת 2013  מאת קייט אטקינסון. זהו הראשון משני רומנים על משפחת טוד. השני, חיים אחרים, פורסם בשנת 2015  "חיים ועוד חיים" זכה לשבחים מצד המבקרים ובפרס קוסטה (ספר השנה).

***

אורסולה נולדת בלילה קר ומושלג בשנת 1910. ואז היא מתה ושוב נולדת או שבעצם היא לא מתה, אבל היא נולדת אך נשארת בחיים. ואז היא חווה את חייה על פני תהפוכות, מלחמות, אירועים היסטוריים גלובליים, שבתוכם היא משייטת, שותפה, אולי מנסה כסוג של "דלתות מסתובבות" לשנות מהלכי חיים, לתקן דברים, ולפעמים היא מצליחה, או שלא.

פרקי הספר נודדים בין שנים, ולפעמים הצטרכתי רגע לחזור אחורה ולבדוק, מה היה קודם בשנה הזו, אבל הספר שווה את המאמץ הקל הזה.

כל מיני שאלות עולות.

על שאלת "הבחירה החופשית". עד כמה הזמן, שמבחינתנו רץ בקו לינארי מעבר לעתיד ולא להפך, מאפשר לנו חופש כזה? או האם כל פעולה שנבחר לעשות מוכתבת מראש על ידי הנסיבות, וגם- אם תוביל לתוצאה "אחרת" כביכול, האם באמת זו תוצאה של בחירה חופשית, או שגם זה היה מוכתב מהנסיבות כפי שנוצרו קודם וכפי שהתגבשו בעקבות איזו החלטה שהחלטנו שחשבנו שנעשתה מתוך בחירה חופשית?

האם אפשר לשנות את מהלך ההיסטוריה? וגם אם נניח שכן, האם זה נתון בידיו של אדם אחד בודד? בהקשר הזה תמיד עולות שאלות גדולות כגון מה היה קורה אילו היטלר היה מתקבל לפקולטה לאמנות, או אם מישהו היה מתנקש בחייו. אבל מסקרנות השאלות האלה גם בהקשרים יותר 'קטנים', של נסיבות החיים או המוות של אדם אחד, לא מפורסם ולא עד כדי כך מרושע.

הספר גדוש ומרתק בפרטי חיים, תיאורי מקומות, מצבי מלחמה, ואנשים שמנסים לשרוד ואף לנהל חיים כמעט 'נורמליים' תחת מצבים לא נורמליים.

האור שאיבדנו

האור שאיבדנו – ג'יל סנטופולו

מודן, 313 עמ'

 

לוסי וגייב, שני סטודנטים לספרות באוניברסיטת קולומביה, נפגשו לראשונה ב-11 בספטמבר 2001, כשהם עולים לגג וצופים בנפילת מגדלי התאומים ובקו הרקיע החסר של מנהטן. הם נקשרים בקשר זוגי עמוק ומלא עוצמות, הן מתוך החיבור של מי שהם, הן מתוך הרגע הכל כך עצום ומעורר חלחלה של שבירת המציאות המוכרת להם מקודם.

שניהם שואפים למצוא משמעות לחייהם, לא במנותק כמובן מהדבר שהם חוו. הם מפתחים קריירות שיאפשרו להם לעשות זאת. אולם, הקריירות שלהם הן בדיוק מה שמפריד ביניהם, גיאוגרפית, גם אם לא נפשית.

הספר מהווה שיחה של לוסי אל גייב, שבה היא מזכירה לו, פרק אחרי פרק, את השתלשלות חייהם, ביחד ובנפרד, את הצמתים שבהן הם יכלו אולי לבחור אחרת, את צמתי הפגישות ביניהם.

הספר שזור בתיאורים של ניו יורק (שתמיד מצטלמת טוב בסרטים ובסדרות טלויזיה או נקראת טוב בספרים), וכן באירועים שמתרחשים במקומות שונים בעולם, לרבות (כן!) ישראל, עזה (הספר נכתב בשנת 2017).

על פי הציטוט בכריכה הקדמית, הניו יורק פוסט ציין שמדובר ב"רומן אלגנטי", ואני מסכימה איתו. זה רומן, זה אלגנטי, זה כתוב טוב. ההגדרה של ספר בסוגת ה'רומן' פעמים רבות מייצרת אצלי איזה אנטי כזה, של הוי, נו, עוד ספר שמתעלם מהחיים האמיתיים. הגיבור השרירי פוגש את הנערה היפהפיה, וכאלה. אל דאגה, זה לא המצב כאן.

הספר חוקר את נבכי נפשם של הגיבורים, מה קורה כשהאהבה אינה מספיקה כי בני האדם צריכים גם להרגיש שהם מממשים את עצמם? מה קורה בחיי נישואים גם כשיש אהבה, אבל הרי תמיד בחיבור בין שני בני אדם, יש, ובכן, שני בני אדם, ששונים זה מזו, ויש להם את הרצונות שלהם והשריטות הנפשיות שלהם, והפחדים והחסרונות כמו גם התכונות היפות שלהם.

בכל זה נוגעת סנטופולו ביד רגישה במילים שנוגעות ללב ובעדינות שמסתמכת על האינטליגנציה של הקוראת.

מעבר לספק סביר

 מעבר לספק סביר – סקוט טורו

הוצאת אריה ניר, 413 עמ'

 

בין נשיא בית המשפט לערעורים לבין ממלא מקום התובע המחוזי, יש עבר, יריבות מרה, היסטוריה מדממת. טומי מולטו הגיש לפני כעשרים שנה כתב אישום נגד השופט, באשמת רצח של פרקליטה שעימה השופט ניהל רומן סוער. השופט זוכה אבל היריבות ביניהם נמשכת עד היום.

ועכשיו, מולטו שוב מגיש כתב אישום כנגד מי שכיום כבר מכהן כנשיא ביהמ"ש לערעורים בגין החשד לרצח אשתו. יש עניינים תמוהים רבים שמחשידים את השופט, למשל, מדוע הוא ישב 24 שעות ליד גופת אשתו לפני שהזעיק את בנם ואת חוקר מקרי המוות? במהלך הספר אנו נשמע מה קורה בגוף כעבור 24 שעות שגורם לכך שבחלוף יממה לא ניתן יהיה לבדוק את סיבת המוות. האם השופט היה מודע לזה? האם ההמתנה הזו נעשתה בכוונה?

זה ספר מתח משפטי, שמלווה גם את מערכת המשפט בארה"ב, את המורכבויות שלה. אבל עוד יותר מכך הספר מלווה את המורכבות של נפש האדם. של השופט הנאשם, של מ"מ התובע, של בנו של השופט, ולמעשה של כל הדמויות שעולות בספר הזה.

האם היה כאן רצח? ואם כן, מי הרוצח? ומה המניע? המתח של התהליכים המשפטיים ושל החקירות איננו בא במקום המתח הפסיכולוגי, ההבנות והתובנות שהולכות ונבנות. כמו בחיים אמיתיים, כמו בני אדם אמיתיים, גם הדמויות בספר מורכבות, מתחבטות, מתלבטות, מתקשות לשים אצבע על מניעים וסיבות להתנהגויות. מה באמת מניע את בני האדם, את ההתנהגויות שלהם, והאם הם מודעים למניעים נסתרים אלה?

ועל כן הספר מרתק ומעורר מחשבה.

 

אפקט בבל

 אפקט בבל – דניאל הכט

ינשוף הוצאה לאור, 480 עמ'

 

זהו ספר שמשלב באופן מתוחכם בין סיפור מתח סוחף שקשה להניח מהיד, (למרות שזה ספר עב כרס ואף כבד פיזית..), לבין רעיונות ועובדות מדעיות והיסטוריות אמיתיות.

בעל ואישה שהם מדענים מבריקים, מקבלים על עצמם ביחד עם צוות מדענים מבריקים נוספים – צוות "ג'נסיס" משימה לחקור את שורשי הרוע והאלימות האנושיים ולמצוא את הסיבות המדעיות להתנהגות זו. האם הרוע נעוץ בגנטיקה שלנו? או האם זהו וירוס שאוכלוסיות נדבקות בו והופכות לאלימות?

השאלה הזו קשורה, מן הסתם, בשאלה אם אפשר לרפא את האלימות שהעולם שלנו טובע בה, היום, כמו במועד כתיבת הספר (2001) וכמובן במאה הקודמת ולמעשה לאורך כל המאות שבהן האנושות התקיימה.

המדענים מכנים זאת "אפקט בבל".

זוכרים? בסוף פרשת נוח, בני האדם הקימו מגדל גבוה, אלוהים לא ראה זאת בעין יפה, (לא ברור מה עיצבן אותו בכך שכולם חולקים אותה שפה) בלבל את שפתם והפיצם ברחבי תבל, וכתוצאה מכך בני האדם חדלו לדבר בשפה משותפת ונוצרו השפות השונות ועימן כמובן השייכות לשבטים מסויימים והמלחמות עם שבטים אחרים.

מסתבר שסיפורים דומים ("מיתולוגיות") קיימים בהרבה תרבויות, כפי שמסופר באחת השיחות בספר.

זהו אפקט בבל, שמו של הספר והעניין העיקרי שהמדענים מנסים לחקור.

בינתיים, מסתבר שכמה וכמה מדינות חוקרות בסודיות אמצעים לשליטה מוחית בבני אדם, שליטה בהתנהגות, או כדי לייצר חיילים שיהיו נשק אולטימטיבי, או כדי למנוע תחרות שווקים, או כל מיני מטרות זדוניות אחרות. יש עדויות מדעיות לכך שניתן לגרום לכמות גדולה של אנשים להפוך לבלתי מתפקדים, אנטי-סוציאליים, ובסופו של דבר גם לאלימים.

כך, שהמחקר הזה מעורר גורמים עלומים שונים שממש לא מעוניינים שצוות מדענים יחטט להם בסודות שלהם.

בנוסף, בין הגורמים הפוטנציאליים לאפקט בבל, נמצאת טכנולוגיה שנמצאת בכל בית, קרינה אלקטרו-מגנטית, מיקרו גל וטלפונים סלולריים ומחשבים וטלויזיות. האם היינו מסכימים לוותר על כל ההישגים הטכנולוגיים אם היה מתברר שהם גורמים לנו להיות אנטי-סוציאליים?

המחקר גם מעורר סוגיות מוסריות ואתיות.

"אם נוכיח שכל פעולה ותחושה ואופן חשיבה ואינסטינקט משפחתי נובעים ממקור ביולוגי, האם לא תהיה בכך הצדקה לניסיון לפגוע זה בזה? או נתינת תוקף מדעי לטענות לגבי עליונותם של אדם, קבוצה או משפחה, ולנחיתותם של אחרים? (למשל ניאו נאצים או חסידי אאוגניקה, גזענים וכו'?) האם לא תהיה בכך תרומה להנצחת אפקט בבל?"

וכנגד כך, המדענים מראיינים גרמני שהציל עשרות רבות של יהודים, אך הוא טוען בתוקף: "לא הצלתי 'יהודים'! הצלתי בני אדם!"

והוא ממשיך ומסביר: "הצלת אדם טובע אינה מעשה הראוי להכרה מיוחדת! אתה עושה דברים כאלה מתוך אנושיות פשוטה, לא מתוך מאמץ או אמונה מיוחדים. רק אדם שאיבד חלק... חלק מסוים מטבעו המקורי, ינהג אחרת. היום אני יכול לומר, 'הוא איבד את אהבתו לעצמו, ולכן אינו יכול לאהוב אחרים'. הוא אינו מסוגל לזהות את המאבקים של עצמו, את תקוותיו, במאבקים ובתקוות של אחרים."

והנה עוד פיסת מידע מהספר מתוך מחקרים בתורת המשחקים- האסטרטגיות של שיתוף פעולה הן האסטרטגיות המנצחות, באופן מובהק.

אז יש למחקר הזה צד זוועתי, וגם צד אופטימי.

במהלך הספר, ריאן נחטף על ידי אחד מהפלגים הנלחמים באפריקה (וההיסטוריה המדממת של אפריקה ידועה) ומוחזק למשך חודש עד שהוא משתחרר, ולאחר חזרתו הוא מגלה שאשתו ג'ס נחטפה וכדי להצליח לחלץ אותה הוא צריך לשחזר את המסלול המחשבתי שהיא עברה בו והתגליות שגילתה, על מנת להבין למי היה אינטרס לחטוף אותה, אולי כדי למנוע פרסום של המסקנות של המחקר.

תוך כדי התהליך של השחזור אנו פוגשים סוגיות מדעיות, אתיות שחלקן נסקרו לעיל.

הספר לא יניח לכם גם לאחר סיום קריאתו, וימשיך לעורר מחשבות ותהיות. כל עיון בעיתון היומי מזכיר לנו שהאלימות האנושית קיימת ובועטת, ובמקביל גם שיתוף הפעולה והאלטרואיזם קיימים גם הם.

אל תפספסו את "אחרית דבר" שני העמודים האחרונים בספר, שבהם הסופר מסביר את המקורות המדעיים האמיתיים שנזכרים לאורך הספר. שלוש שנים של תחקיר מקיף שכפי שמציין הסופר, הכט, "פרוייקט ששינה את האופן שבו אני רואה את עצמי, את בני האדם ואת עתיד המין האנושי."

 

 

רכבת לילה לליסבון

רכבת לילה לליסבון – פסקל מרסיה

מחברות לספרות, 398 עמ'

 

אתחיל מהסוף: זה ספר נפלא, מצמרר, מעולה, חד פעמי, מטלטל, בלתי נסבל בעומקים שלו, מעורר מחשבה, רקום היטב, אסתטי, שנון, נוגע ללב, לעתים מצחיק, הרבה פעמים גם עצוב ולפעמים אפילו בו זמנית.

 

ראימונד גרגוריוס, מורה לשפות עתיקות – לטינית, יוונית, עברית, מנהל את כל חייו באותה עיר, באותו מוסד שבו הוא מלמד, ובו גם למד בצעירותו, גר באותו בית, מדייק בשעות, ולעולם אינו טועה, עד כדי כך שכשפעם עשה טעות ביוונית, כל בית הספר דיבר על הטעות הזו במשך ימים עד שהגיעו למסקנה שפשוט לא שמעו נכון כי לא יתכן שהוא טועה ביוונית.

יום אחד, משהו משתנה.

גרגוריוס עומד מול הכיתה, מביט בתלמידים שלו ומהרהר: "חייהם עדיין פרושים בפניהם, עתידם עדיין פתוח בפניהם, כל כך הרבה עוד יכול לקרות להם, כל כך הרבה הם עוד יכולים לחוות."

לפתע הוא קם ממקומו, לוקח את מעילו ויוצא החוצה ומשאיר מאחוריו את תיק המסמכים שלו ובו הספרים שליוו אותו כל חייו.

"כשהגשר התגלה לעיניו, מילאה אותו ההרגשה המוזרה, המטרידה ומשחררת כאחת, שבגיל חמישים ושבע הוא עומד לראשונה ליטול אחריות מלאה על חייו."

בחנות הספרים הספרדית הוא נתקל בספר בפורטוגזית "צורף של מילים" מאת אמדיאו פראדו. המוכר מתרגם לו קטע, והוא רוכש את הספר, ומתחיל ללמוד פורטוגזית מתקליט ללימוד השפה כדי שיוכל לקרוא את הספר.

גרגוריוס יוצא ברכבת הלילה מהעיר ברן אל ליסבון, בלי לדעת על מה ולמה.

ומתחיל לחקור את חייו של אמדיאו פראדו, הסופר.

גרגוריוס, שכל חייו היו כאמור מדויקים ומדוקדקים, שתמיד צעד באותן דרכים ובאותם זמנים, ובנוסף גם נמנע מליצור קשרי חברות או תקשורת עם רוב בני אדם למעט ההכרחי, ולמעט חבר אחד, מוצא את עצמו  עושה דברים שמעולם לא חשב שהוא יעשה, יושב לשתות קפה במלון אלגנטי שבו "היושבים רחוקים מרחק רב מכל דבר קולני, מכוער ומכביד", מתיידד עם אנשים, משנה את סגנון הלבוש שלו ואת מסגרת המשקפיים שלו (לנו זה נראה טריוויאלי אבל בשביל גרגוריוס זה היה תהליך מלווה בהלם ובצורך להתרגל לאיש החדש שמביט אליו מהמראה!). במקביל, הוא יוצא למסע החקירה של חייו של פראדו, נוסע לפגוש אנשים שהכירו את פראדו, להסתובב במקומות שבהם הוא שהה, ותוך כדי כך הוא חוקר גם את עצמו, את רגשותיו, את עברו.

במקביל, לאורך הספר, הוא קורא בספר של פראדו את חקירותיו הנפשיות של הסופר.

"האם הנפש היא מקום של עובדות? או האם העובדות כביכול אינן אלא הצללים המתעתעים של סיפורינו?" תוהה פראדו, ותוהה גרגוריוס.

וגם: "החיים אינם מה שאנחנו חיים, הם מה שאנחנו מדמיינים שאנחנו חיים."

את הספר הזה אי אפשר לקרוא מהר, זה ספר שגומעים לאט, באלגנטיות, באצילות, למרות שממש מסקרן כל הזמן לדעת מה קורה הלאה עם מסע החיפושים של גרגוריוס, מה קרה לפראדו, אבל על כל עמוד התעכבתי, הרהרתי. סימנתי במדבקות זוהרות עמודים שבהם קראתי דבר מה יוצא דופן. למעשה, כל הספר הוא יוצא דופן.

 

 

גן המכתבים

 גן המכתבים – אליסון ריצ'מן

ידיעות ספרים, 381 עמ'

 

את הספר הזה קראתי בזמן של אזעקות והתרעות, כספר מפלט (אסקפיזם). זאת, כי בכריכה האחורית היה כתוב: "רומן מרגש זה מתאר בכישרון את נופיה של איטליה ואת תרבותה..." איזה כייף, חשבתי לעצמי. איטליה, יין, תרבות... הסתבר שקצת דילגתי על ההמשך של המשפט שאמר "לצד תיאורי גבורה והקרבה בזמן המלחמה" וגם את העובדה שמדובר במישהי שבורחת מהגרמנים עם מסמכים מזויפים.

ובכן, זהו סיפור על אישה צעירה, לא יהודיה, באיטליה של הפשיזם של מוסוליני שנאלצת להתחבא ולברוח כשהגרמנים כובשים את איטליה, בשל פעילותה במחתרת ההתנגדות לפשיזם ולנאציזם.

אלודי צ'לנית מחוננת בת למורה למוזיקה ומוזיקאי מחונן בעצמו, חיה לה בוורונה היפה חיים נעימים כסטודנטית למוזיקה, עד שהפשיזם באיטליה (נוער "החולצות השחורות" של מוסוליני) מגיע לפתח ביתה. אביה של אלודי נאסר בשל כך שהשמיע בקול רם בפטיפון את נאבוקו של ורדי בזמן שלמטה השתוללו נערי הנוער הפשיסטי. כשהוא חוזר הביתה אחרי מסכת עינויים הכול משתנה. ואלודי מצטרפת למחתרת.

הספר נע בין שלושה צירי זמן.

אוקטובר 1943 אלודי מגיעה לפורטופינו ופוגשת את אנג'לו, רופא הכפר שמציל אותה ונותן לה מחסה. תהליך איטי ועדין של יצירת מערכת יחסים של אמון והקשבה.

אפריל – ספטמבר 1943 ורונה, משפחתה של אלודי, התהפוכות באיטליה, חנות ספרים ואהבה גדולה וקצרה.

אפריל 1934 – פורטופינו, אנו למדים על חייו של אנג'לו.

שלושת צירי הזמן מתאחדים כאשר בהווה (כלומר פורטופינו באוקטובר 1943) אנג'לו ואלודי לומדים לאט זה את העבר של זו את הכאב העמוק שצרב את נפשם, ומייצרים מערכת של ריפוי.

זה ספר עדין, רגיש, ואכן כפי שכתוב בביקורת המצוטטת בגב הספר, בהחלט סוחף. הנופים של איטליה משקפים את נופי הנפש של הדמויות, המוזיקה שזורה לאורך הספר ולמעשה ניתן לראות בה עוד 'דמות' בשלל הדמויות שאנו פוגשים בסיפור. דמות מרכזית וחשובה.

"איך בכלל שומעים מוזיקה? האם היא מקצב של שפה ללא מילים? צופן שאין לו תרגום? אלודי שומעת את התווים בתוך ראשה כמו תנודות מים. הם מתחילים באדווה חרישית. גם בצבעים היא שומעת את התווים. שטף דיו כחול חיוור או לובן אבן בוהקת. נרגע לעתים ואז מתגבר. פעימות ארוכות ומחוברות החודרות אליה בערוץ שונה לגמרי. לא דרך הראש, אלא מבעד לחלל העמוק ביותר של בטנה."

 

שנה ליד הים

 שנה ליד הים – ג'ואן אנדרסון

מודן, 180 עמ'

 

זהו ספר מז'אנר האישה שעוזבת את החיים המוכרים והידועים והשוחקים שלה, ויוצאת למסע גילוי עצמי.

אנדרסון מכנה את עצמה "אישה לא גמורה".

הוויתור על הרצון להיות מושלמת, וההשלמה עם היותך אדם לא גמור, הוא צעד משמעותי בתהליך של קבלה עצמית ושל שחרור מהמגבלות של המאמץ להיות לא פרומה, של ההשלמה עם מחזורי הגאות והשפל שבנפש.

אנדרסון מאוד כנה. עם גופה הלא מושלם, עם הבדידות שאופפת אותה, עם הרגשות הלא מאוד חיוביים שלה כלפי עצמה, החיים שלה, בעלה וכל השאר. עם העובדה שהיא בעצם 'תקועה' כל החיים שלה, לא מגשימה את עצמה.

כך היא מגיעה לבית בקייפ קוד, חוף סתווי, עשב דיונות, מגדלור. ביצה, סערות, כלבי ים. בדידות. ואז הדברים מתחילים להשתנות. כמעט בלית ברירה - צריך לצאת מהבית לקנות מצרכים, צריך למצוא עבודה כי כסף נגמר.. ופתאום אנדרסון מגלה את עצמה עושה דברים שמעולם לא חשבה שהיא תעשה. היא מגלה בתוך עצמה את הצד הפראי, הגשמי, הספונטני, הבלתי מתנצל. היא יוצרת קשרים חדשים, עם אנשים אחרים ועם עצמה. היא תסיים את השנה הזו אחרת לגמרי ממה שהתחילה.

זה ספר קטן, 180 עמודים סך הכול, אבל כל כך מלא בתוכן, תענוג לקרוא ולחוות יחד איתה את המסע שהיא עוברת. בניגוד ל"לאכול להתפלל לאהוב", ספר מאותו הז'אנר והרבה יותר מוכר (סרט עם ג'וליה רוברטס מן הסתם עושה את זה), כאן הכנות זורמת בין הדפים בבהירות, וגורמת לי להאמין לאנדרסון בכל רגע ורגע.