המקום הנכון

המקום הנכון – ד"ר קן רובינסון

כתר, 294 עמ'

 

"המקום הנכון" הוא זה שבו הכישרון הטבעי של האדם נפגש עם ההתלהבות והלהט. זה העיסוק שבו הזמן לא מורגש, והאדם ממוקד, מלא חיוניות ושקוע בעשייה שמלהיבה אותו. זה יכול להיות אמנות, מוזיקה, מדע, ספורט, ניהול עסק, אקדמיה, עריכת דין או כלכלה. אבל זה המקום שהוא נכון לכל אדם ספציפית.

אז זה ספר עיון, אבל הכי לא יבשושי שאפשר. לד"ר רובינסון הומור מעודן ושנון, ולמצוא את עצמי צוחקת בקול במהלך קריאת ספר עיון, היא חוויה בהחלט לא שכיחה ומאוד מרעננת.

הנה דוגמא אחת. רובינסון הינו אנגלי מליברפול שעבר עם משפחתו לגור בארה"ב. וכך נתקלו הילדים בנושאי היסטוריה שהם לא למדו מעולם באנגליה, כגון היסטוריה של ארצות הברית. "אנו האנגלים כמעט איננו מלמדים היסטוריה של ארצות הברית. מדיניותה של מערכת החינוך שלנו היא להסתיר את הפרק העגום הזה, ולהדחיק אותו ככל האפשר. אלא שמשפחתי ואני הגענו לארצות הברית ארבעה ימים לפני יום העצמאות, ונאלצנו לצפות בסובבים אותנו, שחגגו את סילוקם של הבריטים מארצם. כיום, מאחר שאנו חיים כאן כבר כמה שנים ויודעים מה צפוי לנו, אנחנו נוטים להסתגר בבית ביום הזה, להגיף את התריסים ולעלעל בתצלומים ישנים של המלכה."

רובינסון מראה לנו כיצד מציאת המקום הנכון נתקלת במחסומים של הרגלים, תבניות חשיבה, של מה שנראה לנו מובן מאליו בכל הנוגע ליכולות שלנו ושל אחרים, או מתוך הניסיון של הורים לכפות על ילדיהם את מה שלדעת ההורים יהיה יותר טוב עבורם (דוגמא הכי מזעזעת היא ההורים של פאולו קואלו שאישפזו את בנם במוסד לחולי נפש כיון שהיה לו רעיון 'הרסני' להיות סופר, בעוד שהם סברו שעתידו האמיתי טמון בעריכת דין). ולחלופין סיפורים של אנשים שהצליחו מאוד כיון שהוריהם היו פתוחים לקבל את הכיוונים והאיפיונים של ילדיהם.

הספר רצוף בסיפורים אישיים של דמויות שבחלקן ידועות ומפורסמות (מג ראיין, מיק פליטווד, פול מקארטני, ועוד ועוד).

אז זה ספר על מציאת המקום הנכון, וגם על חינוך נכון (רובינסון קוטל במרץ את מערכת החינוך אשר למעשה מבוססת על מה שנדרש בתקופת המהפכה התעשייתית ולא מותאמת למציאות של ימינו).

רובינסון מוסיף ומאיר את האפשרויות הטמונות גם ב"גיל העמידה השני", המספק הזדמנויות נוספות להפיק דברים נוספים מהחיים. וכך הוא כותב:

"חייהם של בני אדם הם אורגניים ומחזוריים. יכולות שונות מתבטאות באופן בולט יותר בתקופות שונות בחיינו. לכן יש לנו הזדמנויות רבות לצמיחה מחודשת ולהתפתחות, הזדמנויות רבות להחיות יכולות רדומות."

אמא שלי החלה לעסוק באמנות לאחר פרישתה מהעבודה, והתגלתה כציירת מוכשרת, פסלת מעניינת וצלמת בעלת עין בוחנת.

רובינסון איננו ממליץ לעזוב את מקום העבודה ולהתמסר להגשמת חלום. לא בהכרח. כדי להיות במקום הנכון אין צורך לזנוח כל תחום אחר ולהתמסר רק לעיסוק האהוב עלינו. אפשר להתפרנס מעיסוק אחד ולמצוא זמן ומקום לעסוק גם בתחום האהוב עליך. עיסוקי פנאי יכולים להביא איזון נכון לחיים, וההימצאות במקום הנכון גם אם רק בחלק מהזמן, יכול להביא עושר ואיזון חדשים לחיים.

אז העיקר או התמצית היא למצוא את מה שמעורר בנו השראה, ולעסוק בו, כעיסוק מרכזי או כעיסוק פנאי, להתמלא בהתלהבות והשראה, כיון שהחלקים השונים בחיינו שלובים ומשתזרים זה בזה, כך שמה שממלא אותנו בהתלהבות משרה ומשפיע על כל תחומי חיינו.

בספר "איקיגאי" - הסוד היפני לחיים ארוכים ומאושרים, מספרים הקטור גרסיה ופרנססק מיראייס, כי לכל אדם יש איקיגאי, "סיבת הקיום", שהוא הסיבה לכך שאנו קמים בבוקר. זהו העיסוק שמעניק לחיינו סיפוק, אושר ומשמעות. וזו הסיבה לאריכות הימים בבריאות טובה של היפנים במיוחד באי אוקינאווה שהינו אחד מחמשת "האזורים הכחולים" שזוהו על ידי דן בוטנר בספרו בשם זה, כאזורים שבהם נהנים התושבים מאריכות ימים ואיכות חיים. המחברים מקבילים את הגישה של איקיגאי לגישת הלוגותרפיה (ויקטור פראנקל) אשר מסייעת לאדם למצוא סיבות לחיות.

ובכן, איקיגאי, לוגותרפיה או "המקום הנכון", העיקר שתמצאו סיבה טובה (לפחות אחת) לחיות, ולחיות טוב, עם הרבה אהבה, שמחה וסיפוק.

 

  

לאכול להתפלל לאהוב

 לאכול להתפלל לאהוב – אליזבת גילברט

זמורה ביתן, 399 עמ'

אליזבת כותבת על שנת הפלאות שלה אחרי גירושים קשים, דיכאון קשה ורומן לא מוצלח, מוותרת על הבית היפה בפרוורים והקריירה הפורחת שלה, מתפטרת מהעבודה (אבל מקבלת תמלוגים כדי לכתוב על ההתנסות שלה בשנה הזו), ויוצאת לגלות את עצמה בשלושה מקומות בעולם. איטליה, הודו ואינדונזיה.

ספר בסדרת הספרים של נשים שיוצאות לחופשי מנישואים לא מאושרים ומוצאות מקום או מקומות שבהם הן יכולות לגלות את עצמן, ולגלות בעצמן כישורים, יכולות, ורצונות חדשים.

בביקורות שבכריכה האחורית נכתב על הספר שהוא "תערובת קטלנית של חוכמה, הומור וכוח חיות" וגם שזה "מסע גדוש תובנות, חלומות וצירופי מקרים מופלאים".

אז ככה. אני חלוקה בדעתי לגבי הספר. אבל, ככה. נהניתי מהספר אבל גם התעצבנתי ממנו. אני מכירה בכך שיתכן שהוא לא הגיע אלי בזמן הנכון לו, עבורי.

הספר כתוב טוב, וגילברט משלבת יפה בין הסיפור שלה בתוך המקומות שבהם היא מסתובבת, לבין קצת היסטוריה, גיאוגרפיה, רוח ומאכלים, כך שאנו למדים משהו על המקומות האלה.

אבל כל הזמן היתה לי הרגשה שהיא "מתבכיינת", שמדובר באישה לבנה, פריבילגית, שיכולה להרשות לעצמה כלכלית את המסעות חובקי עולם לגלות את עצמה, ושבכל מקום בצירוף מקרים מופלא (כפי שאמרה הביקורת של לוס אנג'לס טיימס), היא פוגשת אנשים, ונוצרת "חבורה" ונוצרות חברויות שמקדמות אותה מאוד (ואז היא בוכה בערב בדירה שבה היא גרה על הבדידות שלה).

על בסיס הספר הזה עשו סרט וג'וליה רוברטס הנהדרת עושה את מה שהיא יודעת לעשות, ועם זאת אין ספק שהספר יותר מתעמק, חושף ומעורר מחשבה מאשר הסרט.

אני כן ממליצה על הספר למי שמחזיקה בו וחשה שהוא מדבר אליה, או למי שצריכה לטוס או לנסוע שעה בתחבורה ציבורית וזה ספר נהדר לנסיעות.

 

סחרור

סחרור – רוברט צ'רלס וילסון

הוצאת גרף, 494 עמ'

 

מה תעשו כשיתברר שמשהו בסדר הטבעי של המציאות ממש, אבל ממש השתבש? אלו הם הדברים שנשארים חשובים? מה בתפיסת המציאות, הקיום - היומיומי וה'גדול' ישתנה, ולאיזה כיוון? האם תתחילו להיות דתיים מאוד, האם דווקא תהפכו לניהיליסטים ותאכלו ותשתו כל מה שאפשר, כי ממילא "מחר נמות"? אילו ערכים יישארו עבורכם משמעותיים ומוצקים? משפחה? חברים? מוסר? אתיקה? מה מכל זה יישאר כשכל העולם ישתגע?

שלושה חברי ילדות בני 12-13 מבלים יחד לילה בגינת הבית הגדול, כשלפתע נעלמים הכוכבים מהשמים, לווינים צונחים על הקרקע והשמש משתנה.

מהרגע הזה שום דבר לא דומה לחיים הקודמים למציאות הקודמת, זו שאנחנו מכירים.

הספר מלווה את שלושת החברים על פני השנים שעוברות מאז היעלמות הכוכבים, ה"סחרור", כפי שהוא נקרא, או בשם אחר "מאורע אוקטובר".

המספר הוא טיילר, בנו של השותף של אביהם של ג'ייסון ודיאן, שנהרג בתאונת דרכים שנים קודם לתחילת מאורעות הספר. טיילר ואמו הובאו על ידי השותף להתגורר במתחם.

ג'ייסון הוא ילד גאון שמטופח על ידי אביו השאפתן להיות מי שיציל את העולם.

לאט לאט נחשפים עוד ועוד פרטים לגבי "הסחרור", תופעות נוספות מתרחשות, ובינתיים, בני אנוש, כמו שהם יודעים להיות בגדולתם ובקטנותם. ברחבי העולם מתחילים להתרחש סכסוכים אזוריים ובין אזוריים, רבים בעולם מאמינים שכל העניין הוא מזימה אמריקאית. במקביל מתארגן גוף שמטרתו לבדוק ולאסוף מידע ולאתר דרכים להציל את האנושות, כגזע, לאו דווקא את האנשים הספציפיים.

וכמובן שקבוצות שוליים מתחילות להתארגן לסוף העולם בכל מיני היבטים של כתות ודתות קיצוניות שצצות.

במקביל אנו מלווים את שלושת החברים (אח ואחות וטיילר החבר שלהם) לאורך חייהם, הקשרים שביניהם, התסכולים וההצלחות.

זה ספר מרתק, רחב יריעה, עוסק בפוליטיקה בינלאומית, ובכל מה שבני האדם עוסקים, לטוב ולרע. ספר מעורר מחשבה ומרגש. וילסון מצליח לשלב בין רעיונות מדע בדיוני מסקרנים ומרתקים, לבין עיצוב דמויות אנושיות מלאות, מעניינות, פגועות ופגומות אך גם נשגבות.

ולאורך הקריאה את שואלת את עצמך. אם מתברר שסוף העולם קרוב, על מה תצטערי. על מה יכאב לך לוותר? בחיים הפרטיים שלך, ובכדור הארץ היפהפה שלנו בכללותו.

באופן מעניין, הספר הסתנכרן לי עם המציאות. ממש במקביל לקריאת הספר, עם הפתרון שבני האדם מנסים לייצר של מפלט מכדור הארץ שאולי גווע, אל המאדים, תוך פעולות ל"הארצה" של מאדים, כלומר להתאמה של תנאי החיים בו ככל הניתן לתנאי החיים בכדור הארץ, התפרסמה כתבה של האקונומיסט על התכנית שמדענים עוסקים בה לפתח את האפשרות לצאת מכדור הארץ וליצור מערכת ביולוגית בת קיימא על כוכב מאדים. רק שהספר נכתב ב- 2005 והכתבה פורסמה בפברואר 2026.

כתבה נוספת שהסתנכרנה לי עם הספר, אף היא פורסמה בפברואר 2026 התייחסה לתרחיש אימים שבו כדור הארץ הופך לחממה לוהטת ועוינת להתיישבות אנושית.

  

חומר אפל

 חומר אפל – יולי צה

הוצאת כתר, 325 עמ'

כל מה שאפשרי, קורה.

זו כותרת המאמר שכתב סבסטיאן, הפרופסור לפיזיקה למגזין דר-שפיגל בנושא תיאוריית העולמות המרובים. זו יכולה להיות כעין כותרת משנה לספר.

פרופסור לפיזיקה נקלע לתוך מציאות שבה, מה שלפני רגע היה לחלוטין בלתי אפשרי עבורו, הופך במחי שיחת טלפון אחת, לאפשרי. והדברים מתחילים לקרות. די מהר בתחילת הסיפור אנחנו מקבלים רמז למה שעתיד לקרות, בסאבטקסט שמלווה את הספר.

הספר פועל לפי התבניות המוכרות של חקירת רצח. ובכל זאת מצליח לשמור על מקוריות ורעננות. בין היתר, כיון שהספר איננו מציית לתבנית אחת מוכרת. זהו מותחן בלשי, עם החוקר המוזר, העגום, שחייו האישיים לא צלחו, ובו בזמן זהו ספר חקירה פילוסופית המגיעה עד לגבולות המציאות.

"מי שלא מאמין בדבר, לא יכול לדעת דבר." סבור הרפ"ק החוקר את המקרה. והספר כאילו מפנה מבטו אליך, לרגע, במהלך הסיפור, ושואל: במה אתה מאמין? הספר מציע לך שלל אפשרויות. תיאורית העולמות המרובים, שאלת טיבו ומהותו של הזמן, האפשרות של מסע בזמן, מהו מרקם המציאות, האם יש הווה או שמא רק עבר ועתיד שצמודים זה לזה? מה קורה לאדם בשעת המתנה למשהו? האם אפשר למנוע התפרקות של חיים? האם יכולים זרים לחוש שהם כבר מכירים זה את זה? האם חוסר הסבירות (10 בחזקת מינוס 59) של היווצרות היקום שלנו, עם החיים האנושיים בתוכו, אומר, כפי שסבור סבסטיאן ש"מבחינת תורת ההסתברות, אפשר לראות את האנושות כלא-קיימת. בני האדם אינם יכולים לשאת את אי-הסבירות של קיומם, לכן הם עורגים לבורא עולם." ושמא דווקא חוסר הסבירות הזו מצביע באמת על קיומו של מתכנן-על?

אבל לא צריך להיבהל מהשאלות העמוקות של זמן, חיים, משמעות, כיון שהספר איננו ספר עיון.

"אדם שפטור מלשאול את עצמו מי הוא, מה לו ולאמנות הסיפור?" שואל הרפ"ק החוקר את המקרה, אלא שאנחנו איננו פטורים מלשאול את השאלה, ולכן זכאים לקרוא את הסיפור, והסיפור מעניין. אפשר לומר בלי לקלקל לקוראים עתידיים, את הדברים שכתובים בכריכה האחורית: זהו רומן בלשי שמערב חטיפה מסתורית, רצח מוזר, ושיטות חקירה משונות.

הספר בנוי בפרקים קצרים וכותרות המשנה שלהם מזכירות ספרי ילדים של פעם, כמו ספרי אריך קסטנר. לדוגמא: "פרק ראשון בשבעה חלקים. סבסטיאן גוזר עקומות, מייקה מבשלת. אוסקר בא לבקר. הפיזיקה שייכת לאוהבים." החלוקה לפרקים איננה קוטעת את רצף הקריאה. להפך, הפרקים הקצרים חופזים במרוצה קדימה, העלילה הנפרשת עוצרת את נשימתך, ואת קוראת בשטף, רוצה לדעת מה קורה, מה יקרה, ומצד שני, מוצאת את עצמך חייבת, אבל חייבת, לעצור לרגע, לקרוא שוב פסקה, להתעכב על רעיונות, לחשוב לרגע, או סתם להתענג על משפט יפהפה.

המאמר, שבפרק הראשון מהווה סלע מחלוקת מרה וקשה, בין סבסטיאן לבין חברו (היחיד) אוסקר, פיזיקאי תיאורטי המזלזל בתורת העולמות המרובים, מלמד את הרפ"ק שקורא אותו (עוד בטרם ילמד על הרלבנטיות שלו לפרשה שהוא עתיד לחקור), כי מי שכתב אותו אינו מאמין בהסברים שלו עצמו, מישהו המטיל ספק באופן בסיסי במהות המציאות. הרפ"ק שתחת רגליו נפערת מפעם לפעם תהום של ריק חסר תחתית, מצב שהוא מעבר למרחב ולזמן, מהרהר לעצמו שאולי הוא זקוק לא לרופא, שיסייע לברר את הסיבה לכאבי הראש הקטלניים שלו, אלא לפרופסור לפיזיקה.

כבר אמרתי, הספר מהווה חקירה פילוסופית באותה מידה (לפחות) כפי שהוא מהווה חקירת רצח. נקודה מעניינת שמעלה יולי צה דרך סבסטיאן היא, שרעיון העולמות המרובים הוא למעשה התחמקות מה'מתכנן האינטליגנטי'. כלומר, ניסיון להתחמק מהפתרון של אלוהים שהגה במיוחד את המכונה המדויקת הזאת הנקראת 'יקום'. נובע מכך, שאנחנו קיימים כי כל מה שאפשרי, גם קיים במקום כלשהו. גישה כזו מסוכנת, כי היא מייתרת את הצורך להגיע להחלטות כלשהן. האם יש משמעות לעמדה מוסרית בעולם שבו כל מה שאפשרי, קורה?

האם הזמן הוא רצף של סיבות שמולידות תוצאות? או שמא התולדה היא שקודמת לוגית, גורמת לסיבה?

לעתים קרובות, כשאני מביטה באנשים, אני חושבת לעצמי על רצף הזמן שמרכיב את מי שהם כיום, כרגע. הנסיבות שהובילו אותם למקום הזה, למצב הנפשי הזה, התהליך שהם עוברים כעת שמוביל אותם לכיוונים מסויימים בעתיד. התינוק המתוק שמביט בי במבט רציני ועמוק, שמרמז על האיש שיהיה בעוד שנים.

האם העולם מורכב, כפי שסבסטיאן טוען, לא מעצמים בלתי משתנים, כי אם מתהליכים שקיימים בעת ובעונה אחת ואינם תלויי זמן, כשאנחנו רואים בכל פעם מקטעים מתוכו? זה מסתדר טוב עם פונקציית הגל של תורת הקוואנטים. המציאות שנבחרת, שהפונקציה קורסת אליה, היא תוצר של מי שהצופה הוא, מי שהיה ומי שיהיה. או, כפי שסבסטיאן מגדיר זאת, "המציאות כפי שהיא באמת היא זרימה נטולת זמן ומרחב של הכול בכול. שטיחון ארוג בצפיפות לפני מיטתו של אלוהים שאינו קיים. אמן."

החשיבה הפיזית – מטאפיזית היא אינטגרלית לסיפור, ובעלת משקל ומשמעות לתהליכים שנפרשים בפנינו.

מעשים שנעשו, טיבם לחלחל, לחתור את דרכם הישר אל קרקעית הנפש, לצקת את נתיבם בתוככי הווייתנו. כיצד מתמודדים עם מה שנעשה, במיוחד אם אלו דברים מהסוג שלא-ייעשו? "העבר קמצן", אומר אוסקר. "הוא לא מחזיר דבר. בעיקר לא החלטות." המסתורין של הזמן מקפל בחובו גם את הקושי הזה. החרטה. האשמה. העדר האפשרות לשנות, לחזור, לתקן. לשם כך נועדו הדתות. לתת את ההזדמנות החוזרת הזו של תיקון בזמן, של חמלה.

עוד דבר שהספר בוחן הוא האפשרות של אושר. קיומו של הזולת לצדך, האושר הזה שלא תמיד הוא מובן מאליו. לא לרפ"ק, וגם לא לסבסטיאן.

"ההרגשה האיומה של להיות אורח בחיים שלך-עצמך אינה חדשה לו. מאז הולדתו של ליאם יש רגעים שבהם הוא מרגיש רמאי, כאילו ניכס לעצמו אושר שלא מגיע לו ושעליו ייענש בחומרה. ברגעים כאלה הוא רוצה לפשוט מעליו את עורו כאילו היה מעיל שאול ולנתץ כל מה שיקר לו חביב עליו, לפני שיילקח ממנו בכוח הצדק המאזן."

הספר הזה בוחן את שאלת הצדק המאזן, בדרכים מעודנות.

תמונת העטיפה מרשימה מאד, בחירה טובה שמעבירה את המסר של המבט שמנסה להשקיף על המציאות מלמעלה. משום מה הספר, וגם תמונת העטיפה הזכירו לי את הסרט "ראן לולה ראן".

צפו: מציאות חלופית? אפקט הפרפר? עולמות מרובים? דלתות מסתובבות? יופי של קליפ, ראן לולה ראן

בעולם לא מתוקן

 בעולם לא מתוקן – מיה סביר

ידיעות ספרים, 294 עמ'

במועדון הברידג' של הקשישים נוצר קשר בין אירן, זקנה אלגנטית וגאוותנית, לבין עמרי, תלמיד תיכון בן 17 שמצלם שם סרט גמר במסגרת המגמה לקולנוע.

בתוך ימים נוצר ביניהם קשר קרוב ואותנטי, באופן שמאפיין חיים שלמים של קשר וחברות קרובה. נפתחים הלבבות, סודות שהוחבאו גם בפני בעלי הסודות עצמם, עולים וצפים. השניים חוקרים וחופרים את תהומות הנפש, והאדוות מתפשטות על פני הקרובים והאוהבים שסביבם.

"אני למדתי שהמוח האנושי גמיש מספיק כדי לעכל כל דבר, אם רק נותנים לו את הסיפור המתאים."

"כי בסך הכול – מה זה החיים? רגעים, לא יותר. הרצף, מה שהופך אותם לקו, זה בכל מקרה אנחנו עושים, וזה בכל מקרה רק בראש שלנו."

"היה שווה, החיים האלה? לחיות אותם, כי בינינו – הם די קשים. היה שווה?"

חמלה רדיקלית

 חמלה רדיקלית – אסף סטי אל-בר

הוצאת בודהיספרא, 425 עמ'

 

זה ספר לא קל לקריאה, אבל מאוד מתגמל.

הוא לא קל לקריאה, לא רק בגלל שזה ספר עיון מעמיק ומורכב, הדן בבודהיזם ובחזון שהוא יכול להציע, תוך שאיבה גם ממקורות חוץ-בודהיסטיים, כגון אריך פרום, מרטין בובר, ועוד.

הוא לא קל לקריאה כי הוא נוגע באמות הסיפים של איך שחונכנו לחשוב את עצמנו ואת העולם, וכיון שהניסיון, לאמץ ולהפנים את העקרונות שבו, מתנגש לפחות עם חלק מה- איך להגדיר זאת? ממקורות הסבל שהתרגלנו לחשוב אותם כ"צודקים", כ"נכונים".

אך זה ספר שמציע חמלה, פתרון, דרך, שמציע אותן באופן היחידי שאפשרי, והוא לראות שזה תהליך, שזו דרך, ולהימנע מלשאוף ל'מושלמות'. תהליך של תיקון אדם ותיקון עולם.

כך מסכם סטי אל-בר את ספרו:

"זהו תהליך שיש בו שאיפה גוברת והולכת להרבות טוב, להרחיב את הטוב בעולם, שאיפה גוברת להפחית ולהחליש כל סוג של סבל בכל דרך שיש בידינו, ומעל הכול את הסבל הקיומי. התכוונות שכזו מאפשרת ראייה חודרת של מקומנו ושל שליחותנו בעולם. פדגוגיה בודהיסטית תניח שתהליך שכזה הוא השליחות והמקצוע לא רק של המחנכים, אלא של כל בני האדם. זוהי השאיפה להפחית סבל ותעתוע בנפש-תודעה, כדי שנוכל להפחית סבל ותעתוע בכל סביבותינו באופנים המועילים ביותר."

הקריאה בספר כזה, שמציע חמלה, אהבה, ורכות, כלפי עצמנו וכלפי הסביבה, בעולם שנראה כאילו הולך ומקצין אל שחור-לבן, אל "אנחנו ואחרים", אל שנאה ופירוד ומלחמות, היא קריאה שמציעה מזון עשיר ומרווה לנפש. אגלי טל שמעודדים פריחה של מבט אחר על העולם, מבט של אפשרויות, של פוטנציאלים, של פריחה ושגשוג לתועלת העצמי והכלל. ולכן זו קריאה מתגמלת מאוד.

 

אני מצרפת צילום של עמוד אחד מתוך הספר שמדגים את הקושי בהתמודדות עם  ההיאחזות באוטופיה או באידיאלים:

יוצר ההדים

 יוצר ההדים – ריצ'ארד פאוארס

עם עובד, 514 עמ'

 

"איך המוח מכונן נפש, ואיך הנפש מכוננת כל דבר אחר? האם יש לנו רצון חופשי? מהו העצמי, והיכן הם הקורלטים הנוירולוגיים של התודעה?" (עמ' 158)

מארק בן ה-27 התהפך עם הג'יפ שלו ונפגע פגיעת ראש קשה. לאחר שהתעורר מהתרדמת שהיה בה, הוא לא מזהה את אחותו ורואה בה מישהי שמתחזה, אכן דומה לאחותו אבל בהחלט לא אחותו. בהמשך תמונת העולם שלו מתרחבת והוא משוכנע שהוא מוקף במתחזים ושהעיר שהוא גר בה הבית שהוא גר בו והכלבה שלו, כולם הדמייה של המציאות שלו ולא המציאות "עצמה". מתברר שמדובר בתסמונת נדירה הנקראת קפגרה.

האחות, קרין, פונה לחוקר מוח מפורסם, שחקר פגיעות מוח מוזרות ותיעד אותן בספרים שכתב.

דוקטור ג'רלד ובר מגיע לקרני, נברסקה ומתחיל לעבוד עם מארק. לבדוק את "הניסיונות של מארק לספר את עצמו בחזרה לתוך סיפור רצוף".

בחקר המוח והתודעה, מתמלא האדם ביראת כבוד כלפי המבנה המורכב כל כך שבתוכנו, כלפי המרחב המנטלי שמקיף כל כך הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים על איך המוח מרכיב את ה'עצמי'.

בתסמונת הנדירה שלקה בה מארק כתוצאה מהתאונה - קפגרה, המרכיב הרגשי המתלווה לזיהוי אנשים קרובים אובד, והיעדר האישור הרגשי מבטל את התוקף של ההרכבה הרציונלית של משמעות. הספר חוקר בעדינות את הקשר בין היגיון ורגש, בהיבטים הנוירולוגיים שלו.

זה ספר מרתק, אינטליגנטי, והקריאה בו תובענית אך מאוד מתגמלת. בספר אנו עוקבים אחר כמה דמויות, בכמה מסלולי סיפור. מארק, שעבר תאונה ששינתה את כל ההסתכלות שלו על העולם או את היכולת שלו לראות את המציאות כפי שהיתה קודם אבל אולי הוא האדם היותר אותנטי מבין כל אלה שסיפורם מסופר כאן. אנו מלווים את המאמצים של מארק להבין מה קרה בליל התאונה, ומה פשר הפתק המסתורי שנמצא ליד מיטתו. קרין אחותו והניסיונות שלה לבנות לעצמה חיים חדשים הרחק מהעיירה שבה נולדה, אשר נאלצת לחזור לעיירה זו בעקבות התאונה, ולחוות את ההתייחסות של אחיה אליה כאל מתחזה. דוקטור ובר, שמתמודד עם שדים משל עצמו. ברברה הסייעת לאחות שהנוכחות שלה משפיעה על כל האחרים, ודניאל האיש שמרכז את המאבק הסביבתי לשימור הנהר ולהצלת אתר הנחיתה של העגורים בסמיכות לעיירה במסגרת מסע נדודיהם השנתי.  המאבק להצלת אתר נחיתה של העגורים בסמיכות לעיירה מלווה בתיאורים יפהפיים של העגורים, של אורח חייהם ושל הייחודיות שבהם. כל הקווים מתחברים בין היתר בהקשר של הניסיון של בני אדם ליצור משמעות מהמציאות הנתפסת.

זה ספר מאד עשיר במורכבותו, במבט שלו אל הדמויות המאכלסות את הסיפור, עד לעומק רגשותיהם ומחשבותיהם ונסיבות חייהם, והאופן שבו הנסיבות מעצבות את המשך דרכם בחיים. גם תיאורי הטבע הפראי מקסימים.

זו צלילה לנופים מקומות ואנשים שחיים באזורי המערב התיכון בארה"ב, איזורים דלילי אוכלוסיה, שמאופיינת כשמרנית.