יום שני, 20 באפריל 2020

בית על מים רבים


בית על מים רבים – אמונה אלון
כנרת, זמורה-ביתן, 288 עמ'



זהו הרומן הרביעי של אמונה אלון, והרביעי שלה שאני קוראת, בהנאה גדולה ובהשתאות. הכישרון הגדול הזה. יכולת ההבעה, בעברית נפלאה מלאה רבדים ומשמעויות וניגונים, ההבנה העמוקה את נבכי הנפש של דמויותיה, היכולת לרקום עלילה מרתקת, מעניינת, לזרות לתוך הקלחת בדיוק את כמות הפרטים שנדרשת על מנת ליצור עלילה מהודקת, מעניינת, מבלי להתיש. החיבור בין הווה לעבר בסיפור הוא לא סתם תרגיל ספרותי, אלא הוא מביא לביטוי את הדרכים הנסתרות שבהן, אכן, העבר מולחם לתוך ההווה שלנו.
אני לא רוצה לכתוב "על מה הספר", כי גם הכריכה האחורית הקפידה לשמור על עמימות בכדי לא לקלקל את חווית הגילוי תוך כדי הקריאה, ולכן אצטט את מה שנכתב בכריכה:

יואל בלום הוא סופר ישראלי מצליח בארץ ובעולם. ביקור באמסטרדם זורק אותו למציאות היסטורית ורגשית שבה ייחשף בפניו, לראשונה בחייו, הסיפור שלא הכיר ולא שיער: סיפורו שלו.

אני לא הקוראת הרגילה לספרים השגרתיים שבהם סוד משפחתי מתגלה לגיבור לאט, (למען האמת אין לי סבלנות לספרים האלה שמציפים אותנו) אבל אצל אמונה אלון הכול מנומק ומוצדק, ובדרך לגילויים הכול כתוב כל כך טוב, איך להגיד את זה במעט מילים? זה פשוט ספר טוב.

כדי לא לספיילר, אעלה כאן ציטוט של קטע נפלא, שלא מגלה דבר מהסודות:
"משהו באנונימיות המופלאה הזאת מאפשר לו להתרכז כראוי בעבודת התחקיר שלו. הוא נעמד באין מפריע אף במקומות ההומים ביותר, אלמוני עד כדי שקיפות, כדי לצלם תמונות במצלמה הקטנה שלו וסתם כדי להיטיב להתבונן ולהאזין ולרשום במחברתו מראות, אירועים והגיגים. אלמוני עד כדי שקיפות הוא נכנס אל בין קפלי העיר לתקופותיה, רואה ואינו נראה, נוכח אך לא קיים, כאילו השתחרר מכל הגדרה חיצונית ונפתח אל מרחביה האינסופיים של הוויה פנימית, הוויה לֵבְהַדְבָרִימִית אשר בה הכול אחד ואין שום חילוק בין אדם לאדם, בין מציאות לדמיון, בין זמן לזמן."

"הוויה לֵבְהַדְבָרִימִית" – איזו הלחמה לשונית מופלאה.

כמה מילים על המים, המים הרבים שהבית של הסיפור יושב עליהם. על פניו, אלו המים של תעלות אמסטרדם. אבל אצל אמונה אלון זה אף פעם לא נגמר במה ש"על פניו".
במרבית התרבויות המים מקושרים לחיים. המים הם נוזל החיים, ולמעשה כל חיינו סובבים סביב ובתוך נוזלים המקושרים לחיים ומהווים את הבסיס לקיומנו. מי השפיר שבהם אנו מתחילים את חיינו, הדם, ובכלל גוף האדם, וגופה של הפלנטה שלנו, הכול בעיקר מים. סיפור נוח ומשפחתו הוא למעשה סיפור לידתה מחדש של האנושות כולה, לידה הקשורה כמובן במים. החיים התחילו במים בבריאת העולם והסתיימו במים עם המבול, אך דרך המים נבראו החיים מחדש, ובני-האדם קיבלו הזדמנות נוספת לשנות את דרכם. איך זה קשור לספר? קשור בטבורם של הדברים. מה קרה באמסטרדם, מה המים כיסו, ומה התגלה מחדש במים האלה? וכמובן המידע החדש שיואל אוסף במסע שלו, מזכיר לנו את ישעיהו יא:
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.


יום שני, 13 באפריל 2020

רכות של זאבים


רכות של זאבים – סטף פני
עליית הגג*ידיעות אחרונות*ספרי חמד, 462 עמ'


איך יודעים שהספר שמוחזק עכשיו ביד אוהבת, הוא ספר נפלא? איך מנסחים את הקו הדק הזה, שהופך ספר טוב, לספר מופלא? ספר שאי אפשר להניח מהיד, ובו בזמן לא רוצים להגיע לסיומו?

רכות של זאבים הוא ספר מופלא.

הכתיבה. יכולת התיאור הגאונית שמעלה בפנינו דמות אחר דמות בספר והיא קמה ועומדת והיא בן אדם, יותר שלם מזה שאנחנו פוגשים בדרך, כי אנחנו שומעים גם את מחשבותיו ורגשותיו ותחושותיו, במקביל מקבלים את השיקוף שלו דרך עיני אנשים אחרים. ואף אדם כאן בספר איננו פלקט. איננו חד מימדי. הוא בן אדם על כל מורכבויותיו.

הפרטים הרבים שפני פורשת בפנינו לאורך ההספר, שמקימים לתחייה את המקומות שבהם מתרחש הסיפור. אבל לרגע אחד זה לא טרחני, לא משעמם, לא הרבה מדי, לא מעט מדי. בדיוק.

מזג האוויר החורפי האלים בקור ובשלגים שבו, בצפון קנדה. פרשת רצח. מערכות יחסים בין אנשים. בין אוכלוסיות. אינדיאנים ילידים, מתיישבים לבנים מאנגליה, סקוטלנד, אירלנד, נורווגיה, צרפת. הלבנים מול האינדיאנים, הלבנים על התקבצויותיהם לפי סיווג (מוצא, רמת השכלה, מצב כלכלי) בינם לבין עצמם. בני אדם, במלוא אנושיותם, בנכלוליהם, סודותיהם הקבורים.

ובתוך כל זה, נימה דקה של תקווה, של אנושיות, של אופטימיות. דקה מן הדק, כיון שזה ספר מתח ומסתורין, ספר הרפתקאות, שמתרחש בתוך מזג אוויר קודר ואלים.

והתרגום. שרון פרמינגר שהתרגומים שלה תורמים כל כך לעלילה, בשום מקום אין צרימה ואין תחושה שזה "ספר מתורגם".

על מה הספר? את זה אפשר לקרוא בכריכה האחורית של הספר. 

אבל מה זה משנה? זה ספר כל כך טוב, שאתם תשמחו כשתפתחו את העמוד הראשון ותשמחו שמחה מהולה בעצב כשתסיימו את העמוד האחרון.


יום ראשון, 12 באפריל 2020

לכתוב כמו אלוהים


לכתוב כמו אלוהים – אשר קרביץ
ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 10 עמ'.


סופר גונב את הספר שכתב שכנו הרופא בדימוס. ולא סתם גניבה ספרותית, כי אם גניבה של סיפור שכתוב בצורה מופתית, סיפור שכתוב כמו שאלוהים כותב. ואחר כך הכול מסתבך, והסופר נהפך לחצי בלש וחוקר את התעלומה כדי לחלץ את עצמו מהמיצר.
בסה"כ סיפור מסגרת לא רע, שחובק בתוכו את שני הסיפורים, העלילה הראשית, ואת הספר הגנוב.
ובכל זאת, אני לא יכולה להגיד יותר מאשר, יופי של ספר שיעביר לכם יופי כמה ימים בבית. לא חושבת שהוא כתוב "כמו אלוהים" ולא הפקתי מהספר יותר מדי תובנות, פרט לתובנה עד כמה לא פשוט להיות סופר.
אז הכתיבה שנונה, אבל קצת בקטע של "תראו כמה אני שנון", למרות שבהחלט יש תיאורים מאד יצירתיים כגון "הגובה נראה כמו אחד שההורים שכחו בגיל שלוש בחדר כושר", או "היתה לחתול הבעה מנומנמת של גרושה תל אביבית אלכוהוליסטית",
כן עניין אותי לדעת מה יקרה בסוף אבל לא בקטע של לילה לבן כדי לסיים את הספר לצורך כך. במילים אחרות, לא עד כדי כך מותח.
כמו כן, לא יכולתי להתעלם מכל מיני פירכות בסיפור. רופאה, אמורה להיות מאד אינטליגנטית. היא יכולה ליפול בפח עם בעלה, אין מבחן I.Q. ללב, אבל לחתום על חוזה עם גובה החובות בלי לקרוא אותו ובלי להתייעץ עם עורך דין? בחייאת. וכל הרעיון של לרשום את הדירה על שמו ? כבר נגמרה האפשרות לקחת משכנתא כדי לשלם לו את שכר הטרחה? פשוט מופרך. גם ההתנהלות של השוטרת לא לגמריי מציאותית. לא סביר שמשאירים לסופר לעבוד לבד עם מכשיר הפוליגרף ולא סביר שמשאירים לסופר לעשות חקירות בלשיות, ועוד כמה כאלה.
בסיכום, לא הרגשתי שיצאתי בסוף הספר עם ערך מוסף שלא היה לפני שהתחלתי לקרוא ולכן, כן אמליץ עליו לאנשים שמחפשים ספרי "טיסה" או ספרי "קורונה".