פעמון הזכוכית

פעמון הזכוכית – סילביה פלאת

הוצאת הכורסא, 271 עמ'

אסתר היא צעירה בת מזל. היא זכתה בהתמחות קיץ בניו יורק, במגזין חשוב. היא חיה את החיים הנוצצים. קונה בגדים בבלומינגדיילס, שותה מרטיני על גג של איזה מועדון נוצץ, הולכת למסיבות, כלומר, מוסעת במונית מהמלון למסיבות, לתצוגות אופנה, מקבלת במתנה כרטיסים לבלט, עיצובי שיער במספרה יקרה וידועה, ועוד מתנות קטנות, ארוחות חינם במסעדות. אסתר היא גם סטודנטית מצטיינת עם מלגה שלומדת בתכנית למצטיינים.

נשמע כמו חיים מושלמים.

תראו מה יכול לקרות בארה"ב. בחורה שחיה בעירייה נידחת, ענייה ורעבה, זוכה במלגה ו"נוהגת בניו יורק כאילו היא המכונית הפרטית שלה".

אז זהו, שלא כל כך.

אולי "העיר המרושעת" הזו, ניו יורק, מדכאת אותה.

אולי הריקנות של חיי הזוהר האלה.

ואולי זה הפער בין מה שפועם בתוכה, לבין מה שהסביבה מצפה ממנה להיות.

אסתר נמצאת בצומת דרכים שבה עליה לבחור מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. והיא מדמיינת את האפשרויות כעץ תאנה גדול שעליו צומחות תאנים גדולות וסגולות, כל אחת מהן מייצגת עתיד חלופי. ואסתר יושבת בנקודת ההסתעפות וגוועת ברעב כיון שאינה מסוגלת להחליט באיזו תאנה לבחור.

בכישרון גדול למילה הכתובה, ביכולת נדירה לספר סיפור תוך כניסה לפרטים אבל מבלי להפוך ל"יומני היקר", הסיפור נע בין ההווה, לבין זיכרונות מהעבר, שמובילים למי שאת/ה בהווה.

ככל שהוא נפרש אנחנו יותר ויותר נכנסים לתוך נפשה של צעירה, שהיא "דוממת מאד וריקה מאוד, כמו שוודאי מרגישה עין הסערה, נעה בכבדות בלב ההמולה הסובבת אותה".

מה "גורם" לערעור הזה?

אין תשובה פשוטה למעקשים שבנפש. מה גורם לפעמון הזכוכית לרדת דווקא על אסתר גרינווד, ולדלג על חברותיה? תיאור מהלך חייה וזיכרונותיה מצביע לכאורה על דמות של אישה חזקה, עצמאית שאיננה נכנעת למוסכמות חברתיות. בזה כוחה, אולי בזה חולשתה. בוודאי בתקופה שבה מדובר.

"בכל מקום שאשב בו – על סיפון של ספינה או בבית קפה לצד הרחוב בפריז או בבנגקוק – אשב תחת אותו פעמון זכוכית ואתבשל באוויר המעופש של עצמי."

את רוא

ה את העולם, אבל בעיוות מסויים, ואת כלואה בתוך עצמך, רגשותייך, מחשבותייך, אין מוצא שלהן החוצה, אין כניסה של אוויר טהור פנימה.

"לאדם שבפעמון הזכוכית, חנוק ועצור כמו תינוק מת, העולם עצמו הוא חלום רע."

אבל לפעמים, יש הקלה, או הפוגה, או אולי אפילו החלמה?

"חשתי שלווה. פעמון הזכוכית ריחף בגובה-מה מעל ראשי. הייתי חשופה לזרמי האוויר."

במקום שבו המציאות פוגשת את הספר, חודש לאחר שהספר ראה אור בשנת 1963, סילביה פלאת שמה קץ לחייה. במובן הזה, הסיום הלא גמור של הספר לא מבטיח טובות. אסתר עומדת להיכנס לחדר שבו ועדת הרופאים אמורה לקבוע אם היא כבר "בריאה" ויכולה להשתחרר מהמוסד.

אני רוצה להיות אופטימית, למרות הסוף הפרטי של הסופרת, למרות הסוף הלא ידוע של הדמות בסיפור, אני רוצה להאמין שאפשר לגשת נכון לקשיי הנפש, לבוא עם יד מרפאת לשבור את פעמון הזכוכית ולהכניס אור ואוויר.

אבל, זו הבחירה שלי, הספר לא "גמור" במובן הזה וכל אחד יכול לבחור כיצד הסיפור אמור להיגמר עבור אסתר גרינווד, או עבור כולנו.

הספר הזכיר לי את השיר האלמותי של נתן אלתרמן, ובו אסיים:

עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּךְ בִּשְּׂפָתַיִם כָּבוֹת.

עוֹד אַצְנִיחַ אֵלַיִךְ יָדַיִם.

עוֹד אוֹמַר לָךְ אֶת כָּל הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת,

שֶׁיֶּשְׁנָן,

שֶׁיֶּשְׁנָן עֲדַיִן.

כִּי בֵּיתֵךְ הֶעָנִי כֹּה חָשֵׁךְ לְעֵת לַיִל

וְעָצוּב בּוֹ וַדַּאי לְאֵין סוֹף.

וְחַיּי שֶׁכָּרְעוּ בְּלִי הַגִּיעַ אֵלַיִךְ,

הֻסְגְּרוּ לַחוּצוֹת וְלַתּוֹף.

אַךְ פִּתְאוֹם אַתְּ נוֹגַעַת כְּיַד מַבְהִיקָה.

אַתְּ פּוֹלַחַת כְּזֵכֶר נִשְׁכָּח.

הַדְּמָמָה שֶׁבַּלֵּב, בֵּין דְּפִיקָה לִדְפִיקָה,

הַדְּמָמָה הַזּאת

הִיא שֶׁלָּךְ.