וניל

וניל – בתאל ביאו

ידיעות אחרונות- ספרי חמד, 285 עמ'.

מכריכה אחורית:

לירז שותקת. היא לא יודעת מה בדיוק גרם לה לשתוק, אבל זה מה שהוביל אותה לאשפוז במחלקה סגורה, הרחק מכל מי שהכירה, ומהחיים הקודמים שלה. כעת היא מוקפת בנערים ונערות שזרים לה, בפסיכיאטרים שנותנים כדורים מבלי להבין אותה, בחלונות מסורגים ועם רצון לברוח מסודות המאיימים להתגלות. אל תוך הבדידות הזאת מתפרצת אלכס, נערה קשוחה וטובת לב, המנסה לפרום את קשר השתיקה של לירז.

====

בפרקים קצרים, פורשת לירז את הוויית חייה, את המתרחש במחלקה הסגורה, ואת המתרחש בנפשה הסגורה והמסוגרת שאינה חושפת גם עבורה עצמה, את המים האפלים שרוחשים מתחת לשתיקה שלה.

שתיקה עמוסה, חריפה, חדה כתער. שתיקה שאין שום ספק שמסתירה תחתיה אירועים חריפים, חדים, כואבים עד אין יכולת לשאת.

מה גורם לילדה יפה, מוצלחת, תלמידה טובה וספורטאית טובה, להתכנס אל תוך תהומות של השתבללות שאין היא מתירה, באמצעות שתיקתה העמוקה, שום קצה חוט שיפרום את חומותיה?

איך מתמודדים עם השתיקה הזו, האנשים שסביבה, הוריה, דודתה, הפסיכולוגית שלה, החבר שלה, והחברה החדשה לחדר במקום הסגור הזה, זו עם השיער הכחול הזוהר, שמבינה אותה על אף שתיקותיה, ושאיננה נכנעת לשתיקותיה.

ומה קורה כשהדברים מתחילים סוף סוף לצוף, לאט לאט החוצה, להתפוצץ את דרכם אל המודעות ומבקשים למצוא פיתרון.

כל אלה נכתבים בשפה שהיא בדיוק. לא רגשנית מדי, חסכנית אבל מצליחה להעביר את סערות הנפש הפגועה, והפרקים הקצרים יוצרים זרימה קצרת נשימה, ומאפשרים לעצור מפעם לפעם, להניח את הספר כדי לעכל את מה שעבר דרכו.

איך קורה שאדם מאבד את יכולת הדיבור? הספר עוקב אחר מנגנון ההתגוננות שהנפש של לירז בחרה לה, כשאינה מסוגלת להתמודד עם מה שאירע. העבודה הזהירה של חקירה חייבת להיעשות ביד עדינה כדי לא לפגוע עוד, כדי לייצר סביבה בטוחה כדי לאפשר לדברים לעלות.

אנחנו מתחילים להבין מה קרה, לפני שלירז מאפשרת לעצמה להבין, אבל לא מפחית במאום מהמתח הפסיכולוגי שמייצר תהליך החקירה הזה.

הספר מסווג בקטגוריית ילדים ונוער, אבל אל תיתנו לזה להטעות אתכם. זהו ספר לכל גיל, לכל מי שספרות עבורו נועדה, בין היתר, להביא לביטוי את נפש האדם, על חולשותיה וכוחותיה.

בית התה על פס המוות

בית התה על פס המוות – דניאל אדלסון

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 215 עמ'

הספר נכתב בהשראת סיפור אמיתי. בשנת 2014 אחד ממסלולי הטיול היפים בעולם, על רכס האנאפורנה בנפאל, הפך למלכודת מוות למאות תרמילאים שנלכדו בסופת שלגים. 43 מטיילים נספו, בהם ארבעה ישראלים. דניאל אדלסון היה העיתונאי שנשלח לסקר את האירועים עבור ידיעות אחרונות. הספר הוא ספרו הראשון, שנכתב בהשראת אותם אירועים.

ספר שנכתב על ידי עיתונאי עלול ליפול למלכודת ה"עיתונאיות", להיות ספר מדווח, ולהיקרא ככתבת עיתון שהתארכה יתר על המידה.

לא זה המקרה בספר הזה. פרוזה משובחת, כתיבה מעולה, בשפה צעירה ועכשווית אבל בהחלט ספרותית, קצב מותח שמקשה להפסיק לקרוא, ספר מרעיד לב, חווית קריאה כהלכתה. איפיון הדמויות מטופל בדרך טובה. כנראה שמי שעשה את המסלולים האלה מכיר את ה"קייטנה" הישראלית הזו, הרכב הדמויות המגוון שיוצר כמובן סיטואציות של קונפליקטים והשלמות. זה לא גורע מחוזקו של הספר להעביר את הדברים ולאפשר לחוות אותם גם למי שלא עשה את המסלולים האלה של "הטיול הגדול".

מבחינתי, אחד ה"מאבחנים" של ספר טוב, הוא שכשאני בעבודה, אני חושבת על הדמויות בספר, רוצה כבר שיסתיים יום העבודה כדי לחזור הביתה ולהמשיך לקרוא ולראות מה קורה איתן, וזה היה כאן. מאבחן נוסף הוא שהספר שולח אותי לבדוק כל מיני דברים בגוגל, ואכן כך קרה גם כאן.

מעבר לכך, הספר מעלה סוגיות אוניברסליות שאף פעם אינך יודע כיצד תתמודד איתן ב"זמן אמת". האם לנטוש את המטייל שתש כוחו, או להישאר איתו ולסכן את חייך? איך מתמודדים עם תחושת האשמה הזו? האם הפורטר שהוביל אותך והציל את חייך הוא קדוש, או שמאחורי המעשים מסתתרים אינטרסים אחרים? ועוד.
הספר כתוב בפרקים קצרים, ונע קדימה ואחורה בזמן עם פלאשבקים לעבר של כל אחת מהדמויות כך שאנו מקבלים ריבוד של מעשיהם ומחשבותיהם כעת, על ההר, על רקע מה שהביא אותם לשם. הקפיצות הקצרות מאד תורמות בכך שהן מספקות את הריבוד הנוסף מבלי לאבד את הקצב של העלילה.
ולבסוף, יש לשבח את הכריכה היפהפיה.

מומלץ בחום.

קישור לסרט של בן שני על מור ספיר, אחד מהמטיילים שאיבד את כל עשר אצבעותיו על האנאפורנה:

בחזרה לאנאפורנה

מומו

מומו – מיכאל אנדה

זמורה ביתן, 219 עמ'

מומו הילדה נרתמת למלחמה בגונבי הזמן. מי היא מומו? מנין הגיעה? מדוע הילדים אוהבים לשחק איתה ומדוע המבוגרים באים לספר לה על צרותיהם? מדוע היא צריכה להילחם בגונבי הזמן ומי הם בכלל?

כל אלו, והרבה הרבה יותר מזה, בספר קסום שמכיל הרבה יותר מאשר עלילתו, שגם היא לכשעצמה מתוקה ומקסימה.

מומו היא ילדה שיודעת להקשיב. להקשיב באמת, זה משהו שרובנו לא כל כך יודעים לעשות. אבל היא יודעת להקשיב כל כך טוב, שהאדם שהיא מקשיבה לו מגלה להפתעתו שצצות במוחו מחשבות נפלאות, רעיונות וסיפורים, הוא מגלה מה הוא בעצם רצה, או מוצא ביטחון או שמחה, או טעם ותכלית.

והיא יודעת להקשיב כל כך טוב, עד כדי כך:

"לפעמים, לעת ערב, אחרי שכל ידידיה הלכו איש אי לביתו, נשארה עוד יושבת זמן רב, יחידה לנפשה בחוג האבן של האמפיתיאטרון העתיק שמעליו נתקמרה כיפת השמים על כוכביה הנוצצים, ופשוט האזינה לדממה הגדולה. אותה שעה דומה היה עליה כי יושבת היא בתוך קונכיה גדולה, כשאזנה כרויה אל עולם הכוכבים. ודומה היה שהיא שומעת מוסיקה חרישית ואדירה כאחת, הנוגעת בלבה נגיעה מופלאה."

אז זוהי מומו.

ועכשיו לגבי הזמן. מהו הזמן?

"יש סוד אחד גדול, שהוא עם זאת ענין של יום-יום. כל בני האדם שותפים בו, כל אחד מכירו, אבל רק בני אדם מועטים מאד נותנים עליו אי פעם את דעתם. רוב האנשים מקבלים אותו סתם כמות שהוא, ואינם תוהים עליו כהוא זה. והסוד שמדובר בו הוא הזמן. למדידתו יש לוחות שנה ושעונים, אבל אין זה מלמד אותנו הרבה. שהרי, כידוע לכול, יש ששעה אחת ויחידה נראית בעינינו כנצח, ולעומת זאת אפשר ששעה אחת תחלוף כהרף עין. הלוא זה תלוי בחויות שחוית בתוך אותה שעה. כי זמן הוא חיים. והחיים שוכנים בלב."

אז זהו. זה ספר שיש בו סיפור עלילה מקסים ולא ממש מציאותי, אבל – אולי קצת יותר מציאותי ממה שנוח לחשוב.. הוא כתוב נפלא, הוא נקרא בשטף, ומשאיר אותנו עם הבנות ומחשבות.

הזמן בידיים שלנו, וכדאי להקדיש חלק ממנו לקרוא את הספר המתוק הזה.