יום שישי, 27 בספטמבר 2013

סודו של הרבי

סודו של הרבי – יחיאל הררי
הוצאת ידיעות ספרים, 334 עמ'



ספר מרתק !
הספר מבקש לפענח את סוד הכריזמה של הרבי מלובביץ', מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי של חב"ד. בוחן את סוד כוחו והשפעתו. הספר מתאר את הביוגרפיה של הרבי, מתקופת ילדותו, לאורך שנות חייו ברוסיה, לימודיו בברלין ובפריז, לימודי הקודש וההשכלה הכללית הרחבה שרכש, נישואיו לבתו של האדמו"ר השישי של חב"ד, ומינויו כממשיך דרכו לאחר פטירתו. הררי מתאר את אישיותו של הרבי על בסיס תחקיר מעמיק שכלל עשרות מסמכים, התכתבויות, קריאה בכתביו, ראיונות שערך עם אישים בתוך החסידות ומחוצה לה.
במבוא לספר מתאר הררי את כוונתו, להציג איזון בין מבט קר ומנוכר מהצד, המחמיץ את ההבנה, לבין ראיה חד-ממדית או מוגזמת במשקפיים חסידיים. בנוסף, מבקש הררי להציג בחינה היסטורית שיטתית של המאורעות, בצד ניתוח הרבדים הפנימיים והעמוקים של תורת הסוד היהודית. בכל מטרותיו של הררי, עמד הוא בספר זה בכבוד ובהצלחה, בעיני. הספר אינו שופט או מבקר את חייו ובחירותיו של הרבי על פי איזה סולם ערכים מסויים. בכך כוחו של הספר. אין כאן נקיטת עמדה כזו או אחרת. זה אינו ספר "מטעם" והוא מציב ובוחן שאלות ללא משוא פנים.
לפי אפלטון, המנהיג צריך להיות פילוסוף, בעל הידע, הוא צריך לשרת את הצדק הנצחי ואת טובת הרבים, ואין הוא יכול להשתמש במנהיגות כדי לקדם אינטרסים אישיים שלו עצמו. הוא נתבע לצניעות, לויתור על רכוש פרטי, ולהקדשת כוחותיו וחכמתו למען טובת ההמונים שאותם הוא מנהיג. הוא צריך להיות אדם מוסרי, ונעלה על אחרים בחכמתו, תבונתו, ותכונותיו האישיות.
את כל אלה מצאתי ברבי שעל פי תיאור אישיותו ונוהגו בספר זה, בהחלט עונה על הגדרת מנהיג.
אישיותו של הרבי המתגלה בספר כובשת. זהו אדם אצילי, מסוגר, למדן גדול, אוטודידקט, בעל סקרנות יוצאת דופן, שהתאמץ לשפר את עצמו, להתקדם ולהרחיב את ידיעותיו כמעט בכל היבט של חייו.
הוא צנוע ונחבא אל הכלים, שבמחצית חייו הראשונה ברח ממינויים ומה"כבוד", וכל רצונו היה לשקוע בלימוד. בחלק השני של חייו קיבל על עצמו בעל כורחו את הנהגת התנועה. הצניעות, ואהבת האדם שבו, תשומת הלב שנתן לכל הפונים אליו, הימנעותו מהתנצחויות או ויכוחים, חברו לידע מעמיק ורחב שהפך את כתביו לחומרי לימוד מרתקים. זאת, ביחד עם האמינות של מי שאמר מה שחשב, והיה עקבי ברעיונותיו ובשיטתו. הרבי הציג עמדה ברורה ביחס למהותה של היהדות, כתורה כללית השייכת לכל אדם, ולתפקידה כמעניקה משמעות ומובן לחיים.
כדי להיות מנהיג אין די, כמובן, בתכונות אישיות נאצלות, כפי שהררי מלמד אותנו בפרקים המתארים את מהלך חייו ואישיותו. למנהיג צריך להיות מסר, ולרבי בהחלט היה מסר, כמתואר בפרק השביעי. בעולם של חיפוש, "הרבי שירטט עבור האדם בן זמננו את התכלית ואת המשמעות של החיים. הוא גילה בכתביו את ייעוד הבריאה וחשף את הכלים הנתונים בידי האדם להתגבר על אתגרי החיים ולמצוא את האיזון הנכון בין מרכיביהם. במילים אחרות, הרבי העניק לקוראיו משמעות לחיים ומסגרת אקטיבית להגשים אותה."
לרבי הייתה גם דרך ייחודית להפעיל את עצמו ואת כל חסידיו בהפצת המסר. הוא פילס דרך עצמאית שחרגה לעתים מה'מקובל' בחוגים החרדים, מתוך מחשבה על עתיד העם היהודי.
היהדות איננה, בשום פנים ואופן דת מיסיונרית. היהדות איננה חפצה להמיר אנשים על דתם ולהעביר אליה. יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה. מי שלא נולד לאם יהודיה ורוצה להפוך ליהודי, צריך לעבור תהליך מאד לא פשוט.
משום כך, אמירות המייחסות לחב"ד מיסיונריות חוטאות מאד לאמת ובעיקר נובעות כנראה מחוסר ידיעה וחוסר הכרה של הדברים כפי שהם. בעיניו של הרבי, כל אדם יכול להתחבר לפוטנציאל שלו בכל רגע מחייו, בין בגיל עשרים, בין בגיל שמונים. חשיפת הפוטנציאל קשורה, בעיניו, עם המהות היהודית שלו. משום כך, הפעולות שעושים השליחים של חב"ד נועדו לאפשר לאדם לגלות את המקור האלוהי המוסתר בנפש האדם.

ד"ר זקס שהיה הרב הראשי של בריטניה, לא הכיר את חב"ד, אבל לאחר שפגש את הרבי במסגרת מסע פגישות שערך עם כמה מגדולי הרבנים בארצות הברית, אמר עליו כך: "אנשים חשבו שהצלחתו של הרבי היתה בכך שהעמיד אלפי תלמידים. אך הם החמיצו את העובדה החשובה ביותר: מנהיג טוב יוצר תלמידים, אבל מנהיג מצוין יוצר מנהיגים. וזה מה שהרבי עשה בעבורי ובעבור אלפים נוספים... רוב האנשים מביטים על הזולת ורואים את מה שעומד לפניהם. אנשים גדולים מסתכלים על הזולת ורואים את מהותו הפנימית. אך גדולי הגדולים – והרבי היה גדול הגדולים – מביטים על הזולת ורואים מה הוא יכול להיות. זוהי גדולה."




 העתק ביתו של הרבי מאיסטערן פארקווי 770 בקראון הייטס, ניו יורק, שהועתק לכפר חב"ד:

יום שלישי, 24 בספטמבר 2013

הזמן השבור

הזמן השבור – אריאלה בנקיר
הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 454 עמ'
סדרת פרוזה-עשרה



מיקי גונן התייתמה מאביה שנהרג בתאונת דרכים. אמה נפטרה עוד קודם לכן, והיא מסרבת להצטרף לדודתה העוברת לגור בלונדון. במקום זאת היא נרשמת לפנימייה יוקרתית. חבריה לכיתה מציקים לה באכזריות, ומיקי מוצאת מקום מפלט קבוע בפינה חבויה בספרייה השקטה. יום אחד מיקי נשאבת לתוך ספר עתיק ומאובק בכריכת עור שמצאה על מדף, ועוברת לארמון המלכה בממלכה עתיקה בשם ארבוריאה, באי סרדיניה בימי הביניים. שם היא נאלצת ללמוד להתנהל בעולם עתיק שהחוקים שלו שונים, הטכנולוגיה לא קיימת. הבעיה העיקרית היא, שהספר שהביא אותה לארבוריאה התרוקן מהמילים, ומיקי לא יכולה לחזור לחיים שלה בשנת 2012 כל עוד הדפים החלקים לא יתמלאו בחזרה במילים. בינתיים היא לומדת לאלף בזי ציד, לירות בחץ וקשת, לגלף בעץ, להכין שיקויי מרפא, ללבוש שמלות במקום ג'ינס קרוע וטריקו (ולבישת שמלות בימי הביניים אינה כה פשוטה ודורשת סיוע של המשרתת), לרכוב על סוסים, זוכה לבן לוויה מקסים שיהפוך לאהוב ליבה, ולחברה טובה וקרובה. באופן כללי החיים בימי הביניים בממלכה העתיקה נראים טובים יותר מהפנימייה המנוכרת. אבל לא הכול טוב, מיקי נקלעת לסכנות חיים בסבך תככים ומזימות בארמון, וגם רוחות המלחמה מתחילות לנשב. בינתיים, האומנת הזקנה בעלת כוחות כישוף, שחלמה את בואה לממלכה, עסוקה באיסוף עשבים וצמחים שייצרו שיקוי שיאפשר להחזיר את האותיות לספר. מיקי מוצאת בספר רמז לגבי מותו של אביה, ונשאבת למסע של חיפוש אחר רמזים נוספים שיאפשרו לה להגיע לפתרון, מסע שיימשך גם לאחר שובה לפנימייה בשנת 2012.

לאורך הספר עוברת מיקי תהליך פנימי של התבגרות וצמיחה מתוך עצם ההזדמנות שהשינוי במקום ובזמן מאפשר לה, למצוא את הציר הפנימי שלה. היא מלאת סקרנות, שואלת ולומדת ומנסה להבין כל דבר שהיא נתקלת בו, היא לא מוכנה להשלים עם עוול וחוסר צדק, ומוכנה אף לסכן את עצמה למען עשיית הדבר הנכון בעיניה. מיקי שתחזור לפנימייה שוב לא תהיה אותה נערה חריגה, שקטה ומופנמת שמקבלת בהכנעה את ההצקות של חבריה לכיתה. 

אתם אולי אומרים לעצמכם, ילד שנשאב לתוך ספר? כבר קראתי כאלה. יש סיבות טובות לקרוא את הספר הזה. זהו ספר שהוא רומן היסטורי, שיש בו קצת מדע בדיוני או פנטסיה, הרבה סיפור חניכה, והוא מעניין מכול הבחינות האלה. אריאלה בנקיר כותבת בצורה מרתקת. הספר מבוסס על תחקיר מעמיק שלה של ההיסטוריה של ארבוריאה, ושל החיים בימי הביניים. בסוף הספר פירוט קצר של הבסיס ההיסטורי לסיפור. אנו מקבלים הצצה מרתקת ומלאת חיות להיסטוריה של ממלכה עתיקה שרוב הסיכויים שלא שמעתם עליה בלימודי ההיסטוריה בבית הספר, כמו גם לחיי היומיום בימי הביניים ברחובות ובשווקים, בארמון, ובשדות. בנקיר מצליחה להטמיע את הפרטים הרבים בסיפור באופן אינטגרלי ובחוכמה, כך שהתקופה קמה ועומדת לנגד עינינו ללא צרימה. הצבעים, הריחות והקולות. כמו שכל ספר טוב עושה, הוא מעמת אותנו מול מה שנראה לנו מובן מאליו במאה ה-21, ומאפשר להביט בו בעיניים חדשות.
ספר מקסים, שבסיומו ברור שיהיה לו המשך, מיקי כנראה תעבור לשיקגו במאה ה-19. יש למה לחכות!

יום רביעי, 4 בספטמבר 2013

אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים – ג'ון גרין
הוצאת ידיעות ספרים ספרי חמד, 286 עמ'
  


סיפור אהבה בין שני צעירים, בת 16 ובן 17 שנפגשים בקבוצת תמיכה לילדים חולי סרטן. כבר ברור שרומן נעורים פשוט וקליל לא יהיה כאן. זה ספר על צעירים שכשהם אומרים שהם "נקי כבר שנה וחודשיים" הם מדברים על הסרטן.
כבר כתבו הרבה ספרים על אהבה, ברור, אבל ספר טוב מצליח למצוא את הזווית השונה, המדויקת, שתצליח להביא תובנות על החיים, לגעת בלב, וזה מה שהספר הזה עושה.
זה ספר עצוב וכואב הכי מצחיק שתקראו, שנון ומקאברי ומכמיר לב. "הכאב דורש שירגישו אותו", כתוב בספר שהייזל קוראת. וזה נכון, אי אפשר לעבור דרך החיים בלי לאפשר לעצמנו לחוש. גם את הכאב. ועם זאת, יש לדעת איך לראות אותו בהומור, לא לטבוע בתוכו.
"בעולם הזה אפשר לבחור, אני מאמינה, איך לספר סיפורים עצובים, ואנחנו בחרנו באפשרות המצחיקה"
אומרת הייזל, וזה בדיוק מה שקורה בספר הנפלא הזה. אחד הספרים המקסימים שקראתי בשנה האחרונה.

החיים רצופים בהתמודדויות עם דברים לא נעימים שקורים. חלקם קשים, חלקם מתסכלים, חלקם סתם לא נעימים. אין לטעות: גם בדברים החיוביים יש התמודדות. כל קשר בין אנשים טומן בחובו מפגש (ולעתים עימות) עם חלקים בתוכנו. הסופר ג'ון גרין מצליח להראות לנו איך חברות, אהבה, תמיכה יכולות לנבוע ממקום אמיתי, מהותי וכנה. הבחירות שאנחנו עושים, איך לנהל את החיים שלנו, איך לנהל את התקשורת שלנו עם אנשים אחרים, הן אלו שצובעות את החיים שלנו בצבע שבחרנו. האם נבחר לראות את הכול קודר ואפל, או שנבחר לראות את נצנוץ הכוכבים בכוסות השמפניה.
אביה של הייזל אומר לה שהיקום רוצה שנבחין בו, לכן אנחנו שם, בעלי תודעה. הייזל חושבת לעצמה שמה שאנחנו רוצים הוא, שהיקום יבחין בנו, שיהיה לו אכפת ממה שקורה לנו, כאינדיבידואלים. שלכאב ולסבל שלנו תהיה משמעות.

תת נושא נוסף בספר הוא הספרות, הכתיבה, נושא שכמובן מדבר אלי מאד.
"לפעמים את קוראת ספר, והוא ממלא אותך בדחף משיחי ואת משוכנעת שעולמנו ההרוס לא יצליח להשתקם אלא אם כן כל בני האנוש כולם יקראו את הספר הזה. אבל לפעמים את קוראת ספרים, שאי אפשר לספר עליהם לאנשים כי הם כל כך מיוחדים ונדירים, ושלך, שהרעיון לפרסם בציבור עד כמה את אוהבת אותם נראה לך כמו בגידה."

הייזל ואוגאסטוס חולקים אהבה לספר מיוחד, נדיר, שאין לו סוף, ולאורך הספר הם מנסים לאתר את הסופר, כדי שיכתוב את הסוף, או לפחות יספר להם מה קרה אחר כך, לאנשים שבספר. לא לדמות המרכזית, שדי ברור שמתה אחרי סוף הספר, אלא לדמויות המשנה.

אבל איזו אכזבה. כשהם פוגשים בסופר, הם מוצאים איש מר נפש וגס רוח. וכך הוא אומר להם: "האמנם תחושת המשמעות החולפת שמעניקה לנו האמנות היא אכן בעלת ערך? או אולי אין ערך לדבר מלבד בילוי הזמן המוקצב לנו בנוחות מרבית ככל האפשר? מה צריך סיפור לשאוף לגלם עבור קוראיו?"
בדו שיח מרתק בין הייזל לבין הסופר, הוא מסרב לספר לה מה קורה עם דמויות הספר לאחר סיומו. אנחנו מדברים על רומן, הוא אומר לה, לא על מיזם היסטורי. אבל היא מתעקשת. די ברור מדוע כל כך חשוב לה לדעת מה קורה לאנשים האחרים אחרי סוף הסיפור. הייזל חולה סופנית, ולאורך הספר היא מוטרדת בשאלה עד כמה עצם קיומה בחיים של אנשים אחרים, יפגע בהם לאחר הסתלקותה. היא חשה כמו רימון שעתיד להתפוצץ ולהרוס את החיים של הסובבים אותה.

"אני לא רוצה לעשות לך כזה דבר, לעולם" אומרת הייזל, וכך הוא עונה לה: "זה לא יהיה לי אכפת, הייזל גרייס. זאת תהיה בעיני זכות גדולה, שתשברי לי את הלב", ועל הדרך היא שוברת לנו את הלב ומצחיקה אותנו בו בזמן.

הרעיון של הסופר, גרין, כפי שהוא מציין ב"הערת סופר" בראשית הספר הוא, שסיפורים מומצאים יכולים לשנות משהו בעולם. אני מסכימה איתו. אני חושבת שהקריאה בספר בוראת עולם מתוך המילים, בתוך הראש שלנו והלב שלנו, מייצרת משמעות, מייצרת תובנות, מייצרת תהליך של בחינת מציאויות חלופיות.