היעלמות

היעלמות – דבורה ויליס

הוצאת כנרת זמורה ביתן, 256 ע'מ

קובץ סיפורים קצרים,שבהם פורשת דבורה ויליס בלשון תמציתית ומדויקת מאד, סיפורי חיים, כואבים ונוגעים מאד, ובו בזמן לנוכח השפה הדיווחית והנייטרלית, שומרים על ריחוק שמאפשר להפיק מהם בעדינות רבה, עומקים בלתי מצויים. הסיפורים לוו אצלי במהלך הקריאה בפסקול שאיפיין אותם, וכך הם מובאים בסקירה כאן.

הסיפור הראשון "היעלמות" (כשם הספר) מספר על סופר מקומי שנעלם. מה קרה לפני ההיעלמות, מה קרה אחר כך למשפחתו. במילים פשוטות, בסגנון דיווחי, דבורה ויליס נכנסת ללב ומכווצצת אותו

Radiohead - How to disappear completely

"אחר כך היא היתה מחייכת מין חיוך מרוחק, והייתי יודעת שהחיים שלה בנויים מאינספור אפשרויות, שהחיים שלה מורכבים ומוזהבים."
נערה עירונית מפתה בוקר מזדקן שאשתו עזבה אותו, אלא שהיא חברה של בתו...
הסיפור: מזג האוויר מתוך "היעלמות" של דבורה ויליס

Damien Rice - 9 Crimes

בסיפור "לברוח", טום הוא חוקר במעבדה, שמתאבל על אשתו שנפטרה בטרם עת, ומנסה להיאחז בחיים שחי איתה, הולך מדי ערב לקזינו עלוב ומהמר, לא כדי להרוויח כסף אלא כדי לברוח מפני הידיעה שזה כבר לא קיים "...מפני שגם הוא יודע בדידות. הוא יודע את נעימותה ואת כוחה. הוא יודע שהיא בית שאתה יכול לגור בו, מקום שאתה יכול לראות בו את כאבך מרצד סביבך כמו להקת דגים. היא גם הרגל, והוא יודע כמה מבוצר וממכר הוא נעשה."

I've Got To See You Again - Norah Jones

בסיפור "עקבות" ציירת הנשואה לבלשן מספרת לנו על הסימנים, העקבות המרמזים לה על בגידת בעלה. 
"אם חקר המילים לימד את פיטר - ועל כן אותי - דבר מה, הרי זה כמה קל לשקר. כל מילה היא בלוף, אוסף קטן חסר פשר של צלילים שמתחזים להיות מה שאינם: חתול, בית, בעל. דמויות מגונדרות בנשף מסכות. וכולם מקבלים את ההלצה הזאת כאילו המילים, העטויות במסכות ובגלימות העיצורים שלהן, אינן מתחזות. כולנו שותפים לפשע, כפי שפיטר אמר לי פעם: די באמירת בוקר טוב לשכן כדי ליטול חלק בשקר הגדול."
כמובן שהאמירה של ויליס חורגת מהשקר של הבגידה להצצה זהירה בשאלה עמוקה יותר. האם הדיבור הוא ביטוי או כיסוי?

Pearl Jam - Footsteps

בסיפור החמישי "האנחנו האחרים", קארן, ליז ולורנס הם שותפים לדירה, סטודנטים שמתפרנסים מעבודות מזדמנות. קארן ולורנס הם גם זוג. אבל יום אחד האושר נפרם כשקארן (המדהימה) עוזבת את הבית עם בחור אחר, וליז ולורנס נשארים לבד לבנות את ה"אנחנו האחרים" שלהם.

Rod Stewart - I don't want to talk about it

"אנשים פשוט נעלמים." כך מתחיל הסיפור "לסמוך". וקצת אחר כך אומר המספר, האבא "העניין הוא שאנשים גם חוזרים. הם חוזרים בדיוק כשחשבת שהם כבר אבודים, כשכבר גמרת אפילו להתגעגע אליהם."
אלישיה גרה עם החבר שלה בוונקובר, הם לומדים רפואה. הרחק משם גר אבא שלה, שעובד קשה כדי לממן את הלימודים. הם בקושי מתראים או מדברים בטלפון, עד שפתאום בשיחת טלפון היא מקבלת - להפתעתו - את הצעתו לבוא קצת הביתה. מה יקרה בין שני אנשים שיש ביניהם קרבת דם וזיכרונות ילדות, אבל הם כה רחוקים זה מזו? עוד סיפור עדין וכה עצוב מתוך "היעלמות" על החיים, אנשים, ומה שביניהם.

Damien Rice - Volcano

הסיפור "לזכור, לחיות מחדש" מעמת אותנו עם זיכרון טראומטי שקאסי לא מסוגלת להתגבר עליו, ועוד סודות ושקרים שטמונים במוחה ללא נחמה, ועם אמא שלה, שש עשרה שנה אחר כך, שמתחילה לאבד את זיכרונה. בין הזיכרונות והשכחה, בסדר הלא נכון – את מה שרוצים לשכוח לא מצליחים, את מה שרוצים לזכור לא זוכרים, עוברים החיים, אבודים, בודדים, חסרי אהבה.

13 Not Too Late - Norah Jones 

הסיפור "לכודה" מציב בפנינו סיטואציה שכיחה לעייפה, בעל, רעיה, ובחור צעיר. אבל באופן לא שכיח, הסיפור איננו מתקדם בקו לינארי. כל קטע מסופר כאפשרות. יש יותר מדרך אחת שבה זה יכול להתפתח, וכך אכן פותח הסיפור, וכך הוא מסיים. בין שני משפטים אלו מתפתח סיפור של אפשרויות. מה יכול לקרות או אולי קרה. חוסר היכולת שלנו לדעת מה "באמת" קרה, מקביל לחוסר היכולת של הגיבורה להחליט מה יקרה בהמשך. העדינות שבה מתוארת המורכבות של הדברים, עוברת דרך הפרטים הקטנים.

החמימות של השגרה הביתית, שהיא אהובה ויקרה, למול האפשרות לחוש מטורפת, נבוכה, מטופשת, פראית. הסיכון הזה. חיים. אנחנו חיים, מה זה אומר להיות חיים.

Alanis Morissette - Ironic

"הסתכלתי על עורה הצח ועל עיניה העצומות בעלות הריסים הצפופים. אולי זה היה בגלל אור הכוכבים, אבל מימי לא ראיתי אותה יפה יותר. אולי גופה הרצוץ עשה את פניה מרשימות יותר, מהממות יותר. המוות התחכך בה, והיא חוותה צער גדול מכל מה שרובנו ראינו עד כה. האובדן חי בה עכשיו, וזה ייפה אותה עוד יותר."

הסיפור: כיפת השמים.

Sun Kil Moon - Alesund 

הפרידה:

"אל תסתכלי עלי. אל תנשמי עלי. וכל פעם שאת רוצה לדבר איתי, פשוט תזכירי לעצמך שאת בכלל לא מכירה אותי." לא קל להיות אחות קטנה שמעריצה את אחותה הגדולה המרדנית בעיצומו של גיל ההתבגרות.

לא קל למרוד בהורים שאוכלים עדשים ופשתן, מגלגלים לעצמם ג'וינט של ערב, גוררים את הילדות להפגנות מחאה מול הסופרמרקט המקומי על היבוא של ענבים מצ'ילה. כשקלודיה צבעה את השיער לסגול, אמא שלה אמרה: "הי, יופי של שיער".

זה מעיק כמה שאתם אוהבים אותנו, אומרת ג'וני האחות הקטנה לאמא.

סיפור מתוק ומצחיק על משפחה אחרת.

Asaf Avidan - Different Pulses

קרבן אמצע החורף

קרבן אמצע החורף – מונס קלנטופט

פן הוצאה לאור-ספרי חמד-ידיעות אחרונות, 519 עמ'

בכריכה האחורית:

בשעת בוקר מוקדמת, בחורף הקר ביותר הזכור בשוודיה, נאלצת חוקרת המשטרה מלין פורס לצאת את דירתה החמה כדי לפענח מקרה רצח. גופה עירומה של גבר נמצאה תלויה על עץ ביער שמחוץ לעיירה לינשֶפּינג. כבר מתחילתו של הרומן ניצבת מלין בפני הרבה שאלות לא פתורות: מיהו התלוי? כיצד מצא אותו מוות שכזה? ומה פשר הפצעים המוזרים שעל גופו? מלין וצוותה חייבים לנסות לברר את האמת בקרב קהילה שמסרבת לחשוף את סודותיה, ולהתחקות אחר עקבותיו הקפואים של הרוצח אל הפינות האפלות ביותר של הלב האנושי.

***

"אם דוחקים את הרוע לפינה, הוא מכה..."

זהו ספר מתח שוודי אפל ומקפיא, שהגיבור הראשי בו הוא מזג האוויר הקפוא. הקור, השלג, מחביאים אך גם מביאים לביטוי את הרוע ההולך ומתגלה.

"הצינה מתיזה ניצוצות של זעם מחוץ למכונית. מעלות הקור כמו מתפתלות ברוח, משבים עזים מעיפים שלג מתוך הערימות המתות לצד הכביש, החומר ניתז בגלים שקופים אל השמשה הקדמית."

ובתוך הטבע הזועם והלא-חומל, מנסים מלין פורס, חוקרת משטרה, ועמיתיה לצוות החקירה, לפלס דרכם בקושי דרך רמזים שחושפים ובו בזמן מסתירים את האמת, שאליה הם חותרים.

איפה מסתתרת האמת? באפלה שמתחת לחזות החיצונית האנושית הרגילה. בנבכי נפשו של אדם. נפש שלא ידעה אהבה, האהבה הראשונית, הבסיסית, הנחוצה כל כך, אהבת אב ואם. זהו ספר מתח המתקדם בקצב איטי, כפי שמכתיב החורף המושלג, הכפור החיצוני, הבדידות של בני אדם בסביבה עוינת.

במקביל לחקירה, מתמודדים חברי צוות החוקרים עם נסיבות חייהם הפרטיות, הנפרשות גם הן בפנינו. מלין תוהה על אורח חייה, על האהבה המסתתרת ממנה. כיצד לגדל את ילדתה כך שתוכל להביא לביטוי את הטוב הבסיסי, שמלין מאמינה שנמצא בכל אדם, אם מאפשרים לו להתקיים, ומאידך, מבלי לגדול תמימה מדי, מוקפת אהבה עד כדי כך שלא תוכל להתמודד עם העולם שבחוץ, עולם שאיננו מחכה לאף אחד, "ובאי רצון רב מפנה לך מקום עמידה."

הקצב האיטי של הספר איננו גורע מהמתח ההולך ונבנה באיטיות, כי אם מיטיב להכניס אותנו לתוך עולם קפוא, לבן וקר שבו החקירה מתקדמת לאיטה, והחוקרים הולכים ומתמלאים חשש ככל שעובר הזמן, שמא לעולם לא יפתרו את התעלומה.

האירועים המתרחשים, איומים וחסרי חמלה אנושית בסיסית, מקבלים ביטוי בתיאורי הטבע הקשים:

"ענפים כמו נחשים, עלים ופטריות מרקיבות כמו עכבישים, וכמובן התולעים מתחת לכפות רגלייך, צבתות חדות החותכות בסוליות רגלייך. מי תלוי מהעצים? עטלפים, ינשופים, רוע חדש? האם הגיאוגרפיה של הרוע היא בליטות סלע קטנות וגאיות רדודות?"

בנוסף לכתיבה הלירית והסוחפת, גם הכריכה יפהפיה. מומלץ מאד.

היום שלפני האושר

היום שלפני האושר – ארי דה לוקה

הספריה החדשה, 137 עמ'

על מה הספר (מתוך אתר הספריה החדשה):

מחצר פנימית של בית-דירות גדול, בנפולי של שנות החמישים שעדיין חיה בצילה של מלחמת-העולם השנייה, מנסה ילד יתום בן 8 לצוד את תשומת-לבה של אנה, ילדה כבת-גילו, העומדת תמיד בחלון הקומה השלישית, ראשה שעוּן על ידיה, ומביטה בשמיים. יום אחד הוא מביט למעלה, אל הקומה השלישית, ואנה איננה. היא נעלמת לו מן הבניין ומן העיר, אך מוסיפה לגדול בתוכו. אבל היא עוד תשוב במפתיע, לקראת אמצע הספר, כששניהם יהיו בני 18, ותסעיר את העלילה. את הילד היתום הזה, שחי לבדו בחדרון שלו בלי לדעת דבר על הוריו, מגדל השוער של הבניין, בשל נסיבות עלומות שיתבררו רק מאוחר. יום-יום הוא משחק אתו בקלפים ומספר לו סיפורים צבעוניים על נפולי של שלהי המלחמה. כפית אחר כפית מנחילים לו סיפורי השוער ירושה, נעשים זיכרונותיו שלו-עצמו, נוטעים בו תחושת "השתייכות" – הרגשה יפה, שכמו הרוח הדרום-מערבית "מחזיקה מעמד שלושה ימים ומותירה אווירת ניקיון ברֵיאות".

דברים שנשארו איתי מהספר:

1. הסיפור על היהודי שהתחבא במשך חודש באולם שמתחת לפסל מפני הנאצים. הוא הצליח לברוח עם מכנסיים וכותונת, בלי נעליים, אבל לקח איתו חבילת ספרים. וכך מספר עליו דון גאטנו, השוער ש"אימץ" את הילד: "הוא הביא בתור דוגמה חגורה. אנחנו, הוא חשב, אנחנו חגורה סביב מותני העולם. עִם הספר הקדוש -  אנחנו רצועת העור שמחזיקה לעולם את המכנסיים מרגע שאדם הראשון שם לב שהוא עירום. פעמים רבות התחשק לעולם להוריד את החגורה ולזרוק אותה. העולם מרגיש שהיא צרה". איזו מטאפורה נפלאה לתפקיד של היהודי בעולם.
2. הדברים שאומר דון ריימונדו, בעל חנות ספרים יד-שניה. "בן אדם ממלא את המדפים בספרים לאורך חיים שלמים, והבן שלו מחכה לרגע שיוכל לרוקן אותם ולהשליך הכל. מה הם שמים על המדפים הריקים? גבינת קצ'קבל? העיקר שתסלק אותם מאיתנו, הם אומרים לי. וכאן מונחים חייו של בן אדם, הקפריזות שלו, ההוצאות הכספיות, הוויתורים, הסיפוק לראות את תרבותו גדֵלה בסנטימטרים כמו צמח". איזו נקודת מבט רגישה ולירית על איסוף הספרים, על המהות של אדם שמונחת בספרים שבחר לאסוף למדפיו.
3. הדברים שאומר דון גאטנו, שיודע לקרוא מחשבות: "קודם כל, אל תקרא להם אנשים, הם אינדיבידואלים, אחד-אחד. אם אתה קורא להם סתם אנשים, אתה לא שם לב לבן-אדם. אי אפשר לשמוע את המחשבות של אנשים, רק את אלו של בן אדם אחד בכל פעם".
4. הדברים שהילד אומר על אפלטון: "הסופר חייב להיות קטן מהחומר שהוא מספר. צריך שייראה שהסיפור בורח לו לכל עבר ושהוא מלקט ממנו רק קצת. הקורא נהנה מן השפע הזה, העובר על גדותיו, של הסופר. אבל אצל אפלטון הסיפור דווקא סגור כולו בתוך המכלאה שלו, הוא לא מניח לשום הבזק של חיים עצמאיים לחמוק החוצה. הדיאלוגים שלו ערוכים בסדרה של שניים – שניים, מכה ותשובה, וקדימה צעד". בתחילה התקוממתי נגד התקיפה של אפלטון, אבל אחר כך הרהרתי שוב בדברים שאומר דה-לוקה. הדיכוטומיה שבפילוסופיה המערבית בין רוח וחומר, בין נשמה וגוף, במידה רבה מבוססת על הפילוסופיה היוונית. 

הטירה של אמי

הטירה של אמי – מרסל פניול

הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 198 עמ'

 בפרק ה-11 לעונה השישית של "דוקטור הו", הדוקטור מנסה להרגיע תינוק בוכה, ולהחזירו לחיק השינה המנחמת. ואילו המילים שהוא אומר לו: "תהיה בשקט. לך לישון. באמת, תפסיק לבכות. יש לך הרבה למה לצפות. חיי אנוש רגילים על פני כדור הארץ. תשלומי משכנתא, עבודה משרדית, תחושה מטרידה וממושכת של ריקנות רוחנית. שמור את הדמעות לשלב מאוחר יותר."

המילים האלו מיטיבות לתאר את הספר הקטן והמקסים הזה, הכתוב בעיניו של ילד החווה חופשות נפלאות בבית הקיץ של משפחתו, קרוב לטבע, להרים, למעיינות, לצמחים, עסוק במסעות הצייד.

ויחד עם זאת, המפגש עם עולם המבוגרים, גם כילד, איננו נקי מרוע, קושי, או פשוט חולשה. הקול המספר, הוא קולו של הילד לאחר שבגר, ופגש את אותם "חיי אנוש רגילים", והוא משקף מבט מפוכח, נוגה מעט, אירוני, אך חומל. הילד מבין שהמבוגרים אף פעם לא עושים מה שמתחשק להם. אבל האם הילדים מבינים נכון את העולם כדי לדעת מה כדאי שיתחשק להם?

השניות הזו של המבט, של הילד ושל האיש שהפך להיות, באה לביטוי מצחיק ועמוק בקטע שבו מספר על חברו לילי, שמביט בו משתאה ואומר לו: "אתה מדהים". "מייד," מספר הילד/הגבר מרסל "לבשתי ארשת מדהימה". וכשלילי חוזר על המשפט "אין מה להגיד. אתה מדהים!", מספר לנו מרסל הבוגר "ההערצה המשתאה הזאת, שהחניפה ליהירותי, נראתה לי פתאום מטרידה מאוד, והייתי צריך להתאמץ כדי להישאר מדהים עד כדי כך."

האין כולנו מתאמצים כדי להיות מדהימים? וכמה זה מגוחך, שכן אנו מדהימים באמת כשאנחנו פשוט עצמנו. פשוטים, תמימים.

מאז המהפכה התעשייתית, עם התפתחות הטכנולוגיה, והמעבר למגורים בערי בטון, נוצרה התרחקות הולכת וגוברת של האדם מהטבע שסביבו. הניכור והזרות הולידו תשוקה ל"חזרה אל הטבע", לאותנטיות, לבלתי מעובד, לפשוט. מושג "הפרא האציל" מבטא את הערכים של חיים בהרמוניה עם הטבע, נדיבות, נאמנות וחוסר אנוכיות, תמימות, חוסר יכולת לשקר, בריאות וכושר, רתיעה ממותרות, אומץ מוסרי,

תבונה טבעית וחוכמת חיים.

כל אלו והשאלה עד כמה נכון לשאוף לחיים כאלו, באים לביטוי בסיפור הקטן-גדול הזה. המשפחה הנסחבת עם החבילות הכבדות לאורך קילומטרים רבים, בכל נסיעה של סוף שבוע לבית הקיץ, כיון שאינה יכולה להרשות לעצמה לרכוש סט נוסף של כלים ומצעים שיישארו באופן קבוע בבקתה, שלא לדבר על חוסר האפשרות לממן נסיעה למקום, אינם משקפים ערך של רתיעה ממותרות, אלא פשוט תקציב זעום של מורה שמשכורתו אינה מאפשרת את המותרות. ההליכה היא בריאה, אומר האב, אבל המסע הזה לא נעשה מטעמי בריאות וכושר, אלא מטעמי תקציב.

באופן מיוחד, העימות הזה בא לביטוי במשפט אחד קטן. כשאביו אומר: "כמה אנחנו חלשים כשהצדק לא איתנו." הוא מבטא את האמונה שאם אתה חי חיים של יושר והגינות, ושומר על ערכיך, אתה תהיה חזק. ברם, הילד מספר לנו "מאז לימדו אותי החיים שטעות היתה בידו: אנחנו חלשים כשליבנו טהור." הפער הזה, בין מה שנכון, לבין המציאות שקיימת, הוא בדיוק הסיפור של התבגרות והתפכחות. אין זה פלא, אם כך, שבסיום הסיפור חוזר הילד למחוזות החפץ של ילדותו, במסגרת "עיר קולנוע" שהוא מקים, דווקא באותה טירה שהפחידה כל כך את משפחתו אי-אז. הצילום המשקף כביכול את המציאות אבל למעשה מחליף אותה בדימוי של "מציאות", הוא אולי מה שהסופר אומר לנו שקורה לנו כשאנו גדלים, מתבגרים, מפסיקים לחוות את החיים באופן בלתי אמצעי ובמקום זאת "חווים את החיים".