אנונימיות מובטחת

 אנונימיות מובטחת – גריר הנדריקס ושרה פקאנן

ידיעות ספרים, 400 עמ'

 

לפעמים ספר הוא כל כך טוב, הוא תופס אותך כמעט מהשורה הראשונה, שכמעט נראה מיותר להרבות במילים. פשוט תקראו, ותגידו לי תודה אחרי זה.

כן, זה אחד מהספרים האלה שאני אומרת, פשוט תקראו. הוא כל כך טוב. הוא כל כך חכם. והוא מותח. ויש בו כל כך הרבה רבדים והוא מעורר מחשבה, והוא כתוב טוב, פשוט תקראו.

סיפור העלילה הוא כזה: ג'סיקה מתחילה להשתתף בניסוי פסיכולוגי של אתיקה ומוסר אצל ד"ר שילדס. היא צריכה לענות על כמה שאלות, לקבל כסף וללכת הביתה אבל השאלות נעשות יותר חודרות, והניסוי עובר לעולם האמיתי, והדברים הולכים ונעשים מורכבים, לא ברורים, ואפילו מסוכנים.

השאלות שג'סיקה נשאלת, הן שאלות שאי אפשר להימנע מלבחון אותן בעצמנו. איך אנחנו הקוראים היינו משיבים עליהן. איך אנחנו חיים את החיים שלנו. עד כמה ההתנהגות שלנו תואמת לערכים ולסטנדרטים שלנו?

קל לשפוט אנשים אחרים, אומר לנו העמוד הראשון בספר, והוא מפרט כמה סיטואציות שקל לנו לשפוט לרעה. ואז הוא מפרט מה מסתתר מאחורי התנהגותם, ולמעשה שואל: אבל מה אם הייתם יודעים את המניעים של אותם אנשים, מה אם הייתם יודעים מה מסתתר מאחורי ההתנהגות שלהם, האם גם אז הייתם שופטים אותם כך? "לכולנו יש סיבות למעשים שלנו. גם אם אנחנו מסתירים את הסיבות מאלה שחושבים שהם מכירים אותנו הכי טוב. אפילו אם הסיבות קבורות עמוק עד כדי כך שאנחנו בעצמנו כבר לא מסוגלים לזהות אותן."

אז על זה בעצם הספר. על חקירה אינטנסיבית של הסיבות הקבורות עמוק שהן אלו שמניעות אותנו גם אם אנחנו לא מזהים אותן, למעשה בדרך כלל איננו מזהים את הסיבות האמיתיות שמניעות אותנו.

הסתרתם פעם סוד ממישהו שאתם אוהבים כדי לא להעציב אותו? האם זו רמאות? או האם זו חמלה? האם שמרתם את הסוד כדי להגן עליו, או על עצמכם?

אי אפשר לכתוב הרבה על הספר בלי לספיילר, וזה יהיה ממש חבל ולכן אני לא.

הספר כתוב מנקודות המבט של ג'סיקה ושל ד"ר שילדס. מעניין האופן שבו זה נעשה. הדיבור הוא בגוף ראשון. אצל ג'סיקה הדיבור כולל מחשבות, רגשות, פעולות. אצל ד"ר שילדס, הניסוח הוא אחר, קר ומרוחק: האוכל "מוצא מתוך השקית ומונח על הצלחת" , "הצלחת מועברת אל קצה השולחן". משהו בתיאורים האלה בגוף שלישי סביל שחוזרים בכל הפרקים של ד"ר שילדס מצליח להעביר בצורה מופתית את האופי, האיפיון של הדמות הזו.

הכלל הראשון של הטיפול, הוא שהמטפל חייב להישאר תמיד מעין לוח חלק. האם בספר הזה המטפל נשאר לוח חלק? נשאיר לכם לגלות.

ספר נוסף של סופרות אלו שקראתי: הבעל של שתינו

כוחו של התת מודע

כוחו של התת מודע – ד"ר ג'וזף מרפי

עדכון: ד"ר איאן מק'מהאן, מהדורת המילניום

אור-עם, 285 עמ'.

 

מרפי הוא דוקטור לפילוסופיה ולתיאולוגיה, והוא משלב את הרוחניות עם מחקרים מדעיים כדי להאיר ולהבהיר את הקשר שבין מחשבותינו על החיים לבין איכות חיי היום-יום שלנו. מרפי נותן בספרו כלים שאמורים לאפשר לנו ריפוי, יצירתיות, שינוי חיובי בחיינו, הקלת כאב פיזי או חסימות מנטליות ולהגיע לזוגיות, קריירה מצליחה, מערכת יחסים הרמונית, בריאות, עושר ואושר.

נראה שיש רק דברים חיוביים לומר על מישהו שרוצה להעניק לנו את הכלים לכל הטוב הזה, ובאמת אין לי מילה רעה להגיד על מרפי.

רק ש. כן, רק ש. ובכן, הבעיה שלי עם ספרים מסוג זה היא, שאין דרך להוכיח את הנכונות של המסר שלהם. אם השגת את המטרה שהצבת לך, אז הכלים עובדים- יאאאייי. אם לא השגת – הכלים עובדים אבל אתה לא באמת יצרת את התהליך המנטלי הנדרש, לא באמת האמנת בזה, לא באמת הצלחת לשרש את המחשבות הרעות, הרגשות השליליים שמסכלים את הצלחותינו. כי, כמו שנאמר די בהתחלת הספר "ניסים קורים כשאתם מתפללים ביעילות".

איך אומר מרפי: "כל אחד משתוקק לבריאות, לאושר, לביטחון, לשלוות נפש ולביטוי אמיתי. אבל כמה מאתנו משיגים דברים אלה?" אנחנו יודעים שאם נשנה את הדפוס המנטלי שלנו זה ישפר את מצבנו. אבל איך עושים את זה? אה, כאן בדיוק הגיע מרפי עם הספר החמוד שלו כדי ללמד אותנו איך.

העניין הוא, שאין ספק שבתוכנו, עמוק, שוכן החבלן הקטן, שמחבל לנו. ששולל את תקוותינו ואת ניצחונותינו. מאיפה הוא בא? מכל מיני קולות שקלטנו לאורך חיינו. ולכן, זו מלחמה. ממש כך. זה לא טיול בפארק עם כמה מילים נחמדות לחזור עליהן כמנטרה. זו מלחמה נוקבת בשליליות שלנו שככל שאנחנו "עולים עליה" היא לומדת להתחבא יותר עמוק ויותר ביעילות. אז ככל שאנו מפעילים את התפילה היעילה, עומדת לנגדה השלילה היעילה. וזו הבעיה שלי עם מרפי. הוא לא כל כך מתייחס לצד האפל של נפשנו שמחבל לנו ביעילות של האור שאנחנו רוצים להביא לשם.

הפרק הראשון הוא המקסים והמרתק בעיני בכל הספר. הכותרת שלו היא "בית האוצרות שבתוככם". בתוכנו, אומר מרפי, יש מחסן שבו אוצרות אינסופיים, תבונה אינסופית ואהבה חסרת גבולות שאנחנו יכולים לשלוף כדי לחיות את החיים בשפע, בשמחה ובאהבה.

הכוחות האלו נמצאים בתת המודע שלנו.

וזה לא מופרך, כי מסתבר ש-95% בערך מההתנהגות שלנו, נובעת מהתת-מודע שלנו, בעוד שהמודע, ההכרה, אחראים רק על כ-5%. אז למה שלא יהיה שם כוח נפלא שיכול לשמש אותנו כדי להביא לחיינו עושר, בריאות, אושר ושמחה?

החוק הבסיסי שעליו כל זה עובד הוא האמונה. אם נפסיק לאמץ לעצמנו אמונות מגבילות, אמונות טפלות, דעות ופחדים, ובמקום זאת נאמין באמיתות נצחיות, נוכל לזרוע בנפשנו כלומר בתת המודע שלנו מחשבות של אושר, הצלחה, ונקצור את היבול.

זה נראה מבטיח, כמו שנפוליון היל הבטיח לנו ש"חשוב והתעשר" או אנתוני רובינס שהבטיח לנו שנוכל "להעיר את הענק שבפנים", או כמו שאומרים היום בעדות הניו-אייג' "מחשבה יוצרת מציאות".

ואין לי ספק, שעלינו לקחת אחריות על המחשבות שלנו. לנתב אותן, לנווט אותן, לכיוונים חיוביים כי כשאנחנו לא הנווט, הן מנווטות אותנו לכיוונים שליליים. למה? ככה. כי ככה זה קורה. היום-יום שלנו מלא ב"למה עשיתי ככה?" ו"למה לא אמרתי כך וכך?" ו"למה אנשים עושים כך וכך?".

זאת עבודה. שלא יהיו כאן אשליות. זאת עבודה וזה לא כזה פשוט וקל.

הספר בנוי פרקים קצרים יחסית, ובהם סיפורי הצלחה, מסרים, שיטות ריפוי, שיטות להגיע לתוצאות רצויות או לשפע כלכלי.

לדמיין את המצב הסופי הרצוי, להרגיש אותו, ממש להרגיש איך זה כשאנחנו במצב הסופי הזה. ההפנמה של ההרגשה של אותו מצב סופי מבוקש, תעבור לתת מודע שידאג לממש את זה.

או- לתמצת את הרעיון למשפט קצר שיישאר חרות בזיכרוננו, ולחזור עליו שוב ושוב, ושוב. בעיקר לפני השינה. לדוגמא: "אני שלם, מושלם, חזק, אוהב, הרמוני ומאושר".

וזה בעצם מאותו הרעיון של תהילים יט, טו: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי.

ועוד כלים שכאלה לאורך הספר. פשוטים וקלילים, אם רק תאמין. ניסיתי במשך כמה זמן כל מיני תרגילים וזה פחות עבד לי.

אני לא שוללת את המסרים האלה, אין ספק שיש בזה הרבה נכון, אבל משהו בספר הזה קצת עצבן אותי, והתרגום ערכאי ולא כייפי. יחד עם זאת, אני די בטוחה שהרבה אנשים יפיקו ממנו תועלת רבה.

צ'לו לארוחת בוקר

צ'לו לארוחת בוקר – אילן עמית

ידיעות ספרים, 185 עמ'

 

שני חברי נפש מילדות מנהלים ביחד מכבסה תל אביבית קטנה. לעמוס ולחנה אין ילדים, היא מציירת ושוחה. יגאל נשוי לסוזי, לשעבר מלכת היופי של חיפה והיום אישה שמנה שלא מוצאת הרבה שמחה בחייה, וילדיהם, האחד רחוק מהבית ומנותק מהמשפחה והשני, "איטי".

הספר פותח בתיאור ארבעת הדמויות, באחת מפגישותיהם הקבועות בבית הקפה הקבוע, ומתחיל להיכנס לתוך נפשם, מחשבותיהם, מה שקורה ביניהם לבין עצמם. לאט לאט נפרשים בפנינו חיים רגילים, סתמיים, מלאים באכזבות של בגרות שלא מגשימה את החלומות והפנטזיות של הילדות.

מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים
שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים
שספר כל נמש חרש ובחול נרדם
מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?

(אהוד מנור)

הקצב האיטי שבו הספר מתנהל עלול להטעות ולגרום לקורא לחשוב ששום דבר לא קורה כאן בעצם ולמה להמשיך לקרוא?

אבל אלו החיים עצמם שקורים כאן, הדברים הקטנים שמרכיבים בעצם את הזהות שלנו, את החיים שלנו, את מי שאנחנו ואת הקשרים שלנו בכל המעגלים, עם האנשים הקרובים אלינו, משפחתנו, והחברים, לקוחות.

והחיים האלה הרגילים, מקבלים פתאום טלטלה כשכל אחת מארבעת הדמויות חווה דבר-מה או קורה לה דבר-מה שמשנה את הרגילות הזו מנער את המים השקטים וחושף סודות, קולות חבויים או כאלה שהודחקו והוחבאו עמוק עד כדי שכמעט ניתן היה לחשוב שהם לא קיימים. אבל הם קיימים, ועוד איך קיימים, והם סוף סוף מצאו סדק והם דורשים את ההקשבה להם.

"אולי גם האפיזודות המשונות שתוקפות אותו לאחרונה פשוט ייעלמו כלעומת שבאו, הוא מרגיע את עצמו. כמו המלחמה שבאה פתאום והסתיימה. אבל בלבו הוא יודע ששום דבר לא נעלם באמת. הכול מותיר משקע או צלקת.

הוא נושם עמוק. בתוך הראש יש לו וילונות שמרככים מעט את האמת המסמאת. אם מישהו יסיר אותם ייחרכו אישוני הנפש שלו והיא עלולה להתעוור."

 

דברים מתחילים לקרות בערך באמצע הספר, בהתחלה קטנים, אחר כך גדולים, ומהר מאד אפשר להבין שטוב מאד עשינו שהמשכנו לקרוא את הספר, שתופס אותנו בלב ובקשב עד לסוף הספר.

הספר כתוב טוב, ה"מוטוריקה העדינה" שבספר מפליאה לשרטט בקווים עדינים ומדויקים תחושות, מחשבות ופעולות.

אז ספר שנקרא בקלילות בשטף ובעניין, וגם מעורר מחשבות והבנות, מה עוד אפשר לבקש מספר?

להעיר את הענק שבפנים

 להעיר את הענק שבפנים חלק 2 – אנתוני רובינס

אור-עם, השלמת כרך ראשון עמ' 441-713

 

כותרת משנה של הספר היא: "כיצד ליטול שליטה מידית על ייעודכם המנטלי, הרגשי, הגופני והכלכלי"

רובינס ממשיך בחריצות את מה שעשה בחלק הראשון של הספר, לפרק לחלקים שניתנים להבנה ולעבודה, את המרכיבים שיאפשרו לקוראים להשיג שליטה, לעצב את חייהם, להגדיר את הערכים שלהם המהווים המצפן האישי, להגדיר את הכללים ולהסדיר הלימה בין הערכים בינם לבין עצמם, ובין הערכים לבין הכללים באופן שיאפשר ליצור תהליך של התקדמות שאין בו סתירות פנימיות.

בחלק השלישי בספר רובינס יוצא למסע שאפתני בן שבעה ימים "על מנת לעצב את חייכם", כשבכל יום מקבלים משימה לעצב ייעוד רגשי, גופני, בתחום מערכות היחסים, כלכלי, שלמות אישית, לשלוט בזמן החיים, ולבסוף מנוחה ושעשוע כי "אפילו אלוהים לקח יום חופש אחד!".

ובסופו של דבר, רובינס עובר למרחב הכללי האנושי, ומדבר על האתגר העילאי, כיצד כל אדם אחד יכול לעשות שינוי עצום בעולם, בין בפעולה שמשנה את המציאות, בין בסדרה של פעולות קטנות שגם להן יש משמעות – את זה הרי כבר למדנו בכרך הראשון. זוכרים שמו"פ? שיפורים מתמידים ובלתי פוסקים. כל צעד קטן, כל שיפור קטן, הוא בעל השפעה אדירה.

רובינס מגדיר תהליך של התניה נוירואסוציאטיבית, שמאפשר ליצור שינוי:

כמו סטיבן קובי העיקר להתחיל בעיקר גם רובינס מדגיש את החשיבות של ערכים כמצפן שמכוון את כל החלטותינו. מדגיש, כי כל החלטה מסתכמת בהבהרת ערכים. מוסיף ומדגיש את החשיבות להבהיר לעצמנו מה חשוב לנו ביותר בחיינו, ולהחליט כי נחיה על פי ערכים אלה, בכל תנאי. העקביות בעמידה בערכים, או במילים אחרות לפעול בהתאם לאמונותינו באשר למשמעותם האמיתית של החיים, היא הדרך לזכות באושר ארוך טווח.

מקור החבלה העצמית, או אי היכולת לממש, נובע מסתירה בין ערכים. ולכן חשוב לנתח ולחקור ולהגיע לרשימת הערכים שבאמת תאפשר לנו לשנות את חיינו.

טוב, זה השלב ששוב רובינס המעצבן נוסע לו לפיג'י, יושב לו במלון המקסים והוא מלא בהשראה, וכותב בלי הפסקה במרפסת הראשית של המלון. האם אפשר לשבת בפינת האוכל בדירה ביפו וגם כן לכתוב את רשימת הערכים? אשאיר לכם להחליט.

בפרק הבא מדובר על כללים, והכותרת: "אם אינכם מאושרים, זו הסיבה!". אני חושדת שאינני מאושרת כי הפרק מתחיל כך "בעודי כותב מילים אלה, אני משקיף על האוקיינוס השקט העמוק והכחול מאתר הנופש "איילנד ריג'נסי וויקולואה" באי הגדול של הוואי". אני יושבת בדירה ביפו, הנ"ל, ופתאום הכול נראה מאד לא כחול ועמוק. וכל הנסיעות האלה שלו, למרות שיש לו טירה בשווי 4 מיליון דולר בקליפורניה (גם את זה הוא טרח לגלות לנו באחד הפרקים הבאים).

אבל צחוק בצד, (דמעה כחולה ועמוקה), המסר לגמרי חזק: שום דבר לא חייב לקרות כדי שתרגישו טוב. כל עוד אנחנו מעצבים את חיינו כך שאושרנו תלוי במשהו שאינו מצוי בשליטתנו, אנו עתידים לחוות כאב."

רכישת שליטה על הכללים שלנו באמצעות השאלות:

v    מה צריך לקרות על מנת שתחושו מצליחים?

v    מה צריך לקרות על מנת שתחושו נאהבים על ידי ילדיכם, בן או בת זוגכם, הוריכם, יתר האנשים החשובים לכם?

v    מה צריך לקרות על מנת שתחושו בטוחים בעצמכם?

v    מה צריך לקרות על מנת שתחושו כי אתם מצטיינים בתחום כלשהו בחייכם?

בפרק הבא מדובר על זהות, שהיא האמונות שלנו שמגדירות את מהותנו, את הדברים ההופכים אותנו לייחודיים. הדברים שאותם אנו יכולים לעשות, או לא לעשות, נובעים מאמונותינו בנוגע לשאלה מי אנחנו.

וכך תעשו:

ועכשיו אנחנו יכולים להמציא את עצמנו מחדש לפי רצוננו!

את פרק 26 אני ממש נהניתי לקרוא. זה הפרק שבו רובינס יוצא מעצמו ומעצמנו, ומסתכל על העולם בעיניים של מי שחש שהוא, ואני, ואתה ואת כולנו אחראים לאיך שהעולם ייראה ואיך שהאנשים בתוכו יחיו – באמצעות הפעולות שלנו. זה מתחיל ב"מה היה קורה אילו הייתם עוברים בחנות המכולת, ובמקום לשוטט באורח סתמי מהארטישוק לחצילים, הייתם מבחינים ומכירים בכל אדם שעל פניו חלפתם באמצעות חיוך עליז? מה היה קורה אילו הייתם מחמיאים בכנות לזר? האם הייתם יכולים לשנות את מצבו הרגשי במידה מספקת כך שיוכל להעביר את המחמאה או החיוך לאדם הבא שהוא יפגוש?"

זה ממשיך בנקיטת עמדה מאד נחרצת, ומאד חשובה כשהיא מגיעה מאדם כל כך פופולרי שנחשב כ"גורו של הצלחה", בעניין כריתת יערות הגשם שהיא מתקפה מזעזעת על המערכת האקולוגית שלנו, ונובעת מהרצון להכשיר שטחי מרעה עבור בקר. אכילת בשר אחראית לכריתת היערות, להתחממות הגלובלית, להכחדת זנים, למחלות לב וסרטן, לבזבוז אדיר של מים! לצריכת אנרגיה בכמות מטורפת, וכן, לרעב בעולם, כי שטח האדמה שמשמש עבור המזון לבקר שאנשים אוכלים, היה יכול לשמש כדי להאכיל את כל הרעבים בעולם.

אז ההחלטה מה תאכלו היום, היא בעלת השפעות הדרגתיות משמעותיות, ויוצרת סדרה שלמה של אירועים ופעילויות המעצבים את איכות החיים על פני כדור הארץ. זוכרים את השיעורים הקודמים על צעדים קטנים שיוצרים שינויים מתמשכים בחיינו? אז כזה, רק בקנה מידה גלובלי.

רובינס מסיים במסר הבא: המשמעות והמטרה מאחורי אירועים מסוימים הן בלתי ניתנות לידיעה. זהו המבחן העילאי של אמונתנו. המסר, לחיות את החיים במלואם כל עוד אנחנו פה. לחוות הכול. לטפל בעצמנו ובחברינו. ליהנות, להיות מוטרפים, להיות מוזרים, ליהנות מהתהליך, ללמוד מטעויות, למצוא דרכים להשתפר, לא לנסות להיות מושלמים, לנצח במשחק החיים. להניח לאנושיות שלנו להיות העיקרון המנחה של חיינו, אבל לא להתייחס לחיים ברצינות רבה מדי ולא לאבד את הספונטניות, העונג שנובע מהשתטות ומילדותיות.

 

 

 

 

להעיר את הענק שבפנים

 להעיר את הענק שבפנים – אנתוני רובינס

הוצאת אור-עם, 431 עמ'

חלק 1 (כרך ראשון בן 431 עמ')

 

טוני רובינס הוא מרצה, מנטור, יועץ אישי ומפורסם כ"גורו" של אימון אישי. באופן אישי, יש לי רתיעה קלה מאנשים שמפורסמים כ"גורו"אים, אלא אם מדובר בדלאי למה ושכמותו. אז ניגשתי לספר בעמדה של שמירת דיסטנס. לא הולכת לצלול לתוכו או מאד להתאהב בספר.

מתוך כך, הקריאה בספר הפכה לסוג של קריאת פנאי, והתגלתה כמהנה מאד. הספר כתוב בשטף והקריאה בו קולחת כאילו זה ספר פרוזה ולא ספר של עבודה עצמית שדורש עצירה, התבוננות, חשיבה וכתיבה. כמובן, שבסופו של דבר מצאתי את עצמי כותבת רשימות ועושה את העבודה..

הספר נפתח בציטוט:

"עמוק בתוך האדם שוכנים אותם כוחות רדומים; כוחות שהיו מדהימים אותו, שמעולם לא חלם לזכות בהם; כוחות אשר ישנו את חייו מקצה אל קצה אם יתעוררו ויוכנסו לפעולה."

ונמשך במסר של רובינס כיצד לפעול, צעד אחד צעד לעורר את אותם כוחות רדומים, שהוא מכנה אותם "הענק שבפנים".

רובינס בא מעולם ה-nlp שהוא ראשי תיבות של תכנות נוירולוגי לשוני. זוהי שיטה המציעה מגוון טכניקות ומיומנויות שמטרתן יצירת השפעה ושינוי במחשבות, רגשות והתנהגויות ובאמצעות טכניקות אלו, שינוי של הרגלים, דפוסים ואוטומטים (Programming) ורתימתם להשגת תוצאות.

הספר מחולק לפרקים קצרים יחסית, כשכל פרק עוסק בנושא שהוא תת-נושא של הנושא הכללי, כיצד לעורר בתוכך את הכוחות העצומים והמדהימים שיש בך.

הספר שזור בביטויי האמון של רובינס ביכולת של כל אחד מהקוראים לעשות את הפעולות ולהגיע לתוצאות, וזה נפלא. הספר שזור גם בשיתופים של רובינס בסיפורו האישי, חלקם אמינים ומעוררים הערכה, וחלקם – איך לומר? קצת מרגיזים, כמו הסיפור שלו על הדרך המופלאה שהובילה אותו לרכוש אי קטן בפיג'י, שמסופר תחת הכותרת "כישלון בהגשת יעד עשוי להוביל להשגת יעדיכם האמיתיים." כן, בטח, כל אחד שנכשל בהגשת יעד מוצא את עצמו רוכש אחוזת נופש מרהיבה בפיג'י.

עכשיו ניכנס ממש קצת ובתמצית לתוכן הספר.

הפרק הראשון עוסק בחלומות של ייעוד. כאן מדובר בעיקרון של ריכוז עוצמה. כאן מוגדרים הצעדים ליצירת שינוי ארוך טווח. להגביה את אמות המידה, לשנות את האמונות המגבילות (לדוגמא, לי יש אמונה מגבילה שלעולם לא יהיה לי כל כך הרבה כסף שאוכל לרכוש אחוזת נופש מרהיבה בפיג'י), רכישת שליטה רגשית, גופנית, כלכלית, בתחום מערכות יחסים.

הפרק השני מדבר על החשיבות של קבלת החלטות לגבי איך נרצה לראות את עתידנו, ולנקוט בפעולות המתאימות. ההחלטה היא מי ומה אני מתחייבת להשיג ולהיות בחיי. לדוגמא, אם אני רוצה בעוד עשר שנים לרכוש אחוזה בפיג'י, אני צריכה לבדוק כמה כסף נדרש לשם כך, ולתכנן כיצד לפעול, במה לעבוד וכו' בכדי שבעוד עשר שנים יהיה בידי הסכום המספיק. שלוש ההחלטות השולטות בייעוד שלנו הן: במה אתמקד; מה משמעותם של דברים עבורי; מה אעשה בכדי ליצור את התוצאה הרצויה;

הפרק השלישי עוסק בכוח המעצב את חיינו:  הצורך להימנע מכאב והתשוקה להשיג עונג. היכולת להתמיד בשינוי שהחלטנו עליו (לדוגמא, להפסיק לעשן) טמונה בכך שאנו מקשרים כאב או עונג למצב הנוכחי, ועל מנת להשיג שינוי נדרש ייחוס של עונג לשינוי שהחלטנו עליו ובייחוס של כאב להמשך המצב הנוכחי. הדגש: מה שחשוב הוא האופן שבו אנו מפרשים את האירועים, ולא האירועים עצמם! כל דבר בעל ערך דורש להבקיע מבעד לכאב לטווח קצר (הימנעות מגלידה) על מנת לזכות בעונג לטווח ארוך (גוף רזה).

פרק 4 עוסק במערכות אמונה. שוב, העיקרון הוא- לא אירועי חיינו מעצבים אותנו, אלא אמונותינו בנוגע למשמעותם של אירועים אלה. הבעיה היא, שאנו נוטים להתייחס לאמונותינו כאילו היו מציאות, במקום פרשנות שלנו לאירועי העבר. כאן לדוגמא נכנסות אמירות שמייחסות למחלה קשה מתנה לחיים, כמה שגרם לאדם לשנות את נקודת המבט וההתייחסות שלו לחייו. מה שחשוב, הוא לא איזו אמונה היא "אמת", אלא איזו אמונה מחזקת אתכם. כאן צריך להיזהר משלושה דפוסי אמונה המחלישים: קביעות ("זה תמיד קורה לי"), כוללנות ("אני אוכל יותר מדי = כל החיים שלי נהרסו"), ייחוס אישי (זו לא פעולה מסוימת שבעייתית, אלא אני כישלון). כאן נכנסת הגישה היפנית "קייזן"- שיפור מתמיד, הדרגתי, נמשך. צעדים קטנים ובלתי פוסקים. רובינס מכנה זאת "שמו"פ- שיפורים מתמידים ובלתי פוסקים".

פרק 5 שואל האם שינוי יכול להתרחש בן רגע? ורובינס טוען שכן. כאן הוא מתבסס על גישת התכנות הנוירו-לינגוויסטי (nlp) אך משתמש בביטוי- התנייה. ליצור שינוי, ואז להתמיד בתחזוקה שלו. כאן נכנס לתמונה המוח שלנו עם הכוח שלו לייצר את מה שאנו מבקשים ממנו, ולכן כדאי לדעת מה אנחנו אומרים לו ומה אנחנו מבקשים ממנו.

פרק 6 מתייחס למדע ההתניה הנוירו-אסוציאטיבית- מפורטים שישה צעדים איך לקשר תחושות בלתי נסבלות של כאב להתנהגותנו הישנה, ותחושות מדהימות של עונג להתנהגות החדשה.

פרק 7- איך להשיג את מה שאתם רוצים באמת. מה אתם רוצים באמת? מדוע אתם רוצים זאת?   וצריך לקשר זאת לרגש, לחוש את זה בגוף. רגש נוצר על ידי תנועה, הבעת פנים (תנועה של שרירים), תנוחה, נשימה, להשתמש בגוף ככלי להשגת הרגש הרצוי. ליצור דפוסים של תנועה היוצרים ביטחון, תחושת עוצמה, גמישות, כוח אישי והנאה. ועוד: להתמקד במה שרוצים להשיג, לראות את התמונה, להרגיש את זה בגוף.

פרק 8 עוסק בחשיבות של לשאול את השאלות הנכונות, שנותנות תשובות טובות. לדוגמא "כיצד אוכל לשנות את מצבי?" "מה יכול לשמח אותי?" "מה ממש נהדר בחיים שלי כרגע?" "מה אוכל ללמוד מהמצב הזה?" יש לשים לב להנחות מוקדמות הטמונות בשאלות שאנו שואלים. "מה ממש מחורבן בחיים שלך?" לעומת "מה ממש נהדר בחיים שלך?". "למה אני תמיד מחבל במאמצים שלי?" לעומת "איך אפשר ללמוד מהבעיה הזאת, כך שלא תתרחש יותר?"

שאלות לפתרון בעיות:

1.      מה נהדר בקשר לבעיה הזאת?

2.      מה עדיין אינו מושלם?

3.      מה אני מוכן לעשות על מנת להביא זאת למצב הרצוי לי?

4.      מה אני מוכן להפסיק לעשות על מנת להביא זאת למצב הרצוי לי?

5.      כיצד אני יכול ליהנות מהתהליך?

שאלות העוצמה של הבוקר:

1.      מה משמח אותי בחיי כעת?

2.      מה מרגש אותי בחיי כעת?

3.      מה גורם לי לחוש גאווה בחיי כעת?

4.      מה מעורר בי הכרת תודה בחיי כעת?

5.      מה גורם לי לחוש את ההנאה הרבה ביותר בחיי כעת?

6.      למה אני מחויב בחיי כרגע?

7.      את מי אני אוהב? מי אוהב אותי?

שאלות העוצמה של הערב:

1.      מה ניתן לי היום?

2.      מה למדתי היום?

3.      מה תרם היום הזה לאיכות חיי?

 

פרק 9 עוסק באוצר המילים עבור הצלחה עילאית.  המילים בהן אנו משתמשים על בסיס קבוע, משפיעות גם על האופן שבו אנו מתקשרים עם עצמנו, ולכן, על החוויות שלנו. שינוי אוצר המילים השגור שלנו, שבהן אנו משתמשים כדי לתאר את רגשותינו, הוא לכשעצמו ישנה את האופן שבו אנו חושבים, מרגישים וחיים. לדוגמא: במקום "כועס" או "מעוצבן" אפשר לומר "נרגז" "מוטרד". ואז אפשר להחליף מילים מחלישות במילים מעצימות, מילים טובות במילים נהדרות ופשוט להפוך את הרגשות והחוויות שלנו לאדירות.

פרק 10 עוסק בכוחן של מטאפורות לשנות את הגישה לחיים. האם החיים הם "מבחן", או שהם "משחק", או "ריקוד"? כשהמצב נראה קודר, האם "זה יימשך לנצח", או ש"לחיים יש עונות ועכשיו אני נמצא בחורף"? איזה משני הדימויים מאפשר תחושה טובה יותר? האם הגוף שלי הוא "מקדש לנשמה שלי" ולכן, חשוב מה אני אוכל ואיך אני מטפל בו?

פרק 11 עוסק בעשרה רגשות של עוצמה. רובינס מסביר שהרגשות בכללותם נועדו לסייע לנו, עלינו להשתמש בהם על מנת ליצור את התוצאות הרצויות. הרגשות שאנו מפרשים כשליליים הם למעשה קריאה לפעולה. כעת הוא מפרט שישה צעדים לשליטה רגשית, ואת עשרת הרגשות השליליים שהם איתותי פעולה, מה המסר שלהם וכיצד לטפל בהם. וכן עשרה הרגשות של עוצמה שאת זה כייף לפרט: אהבה, הכרת תודה, סקרנות, התלהבות, נחישות, גמישות, ביטחון עצמי, עליזות, חיוניות, תרומה.

פרק 12 אומר לנו להציב יעדים לטווח קצר, בינוני וארוך, לרתום את הכלים שדובר בהם בפרקים הקודמים, על מנת להשיג את היעדים. וכמובן, לחיות את החלום היום ולא "יום אחד".

לבסוף בפרק 13 מוצע אתגר מנטלי בן עשרה ימים שנקרא "דיאטה מנטלית"- לא פשוט!

 

 

 

 

 

 

העיקר להתחיל בעיקר

 העיקר להתחיל בעיקר – סטיבן קובי

אור עם, 462 עמ' (כולל נספחים, הערות, ביבליוגרפיה)

 

איך לדבר על ספר שליווה אותי במשך חודש שלם וגרם לי להתאהב בו? או, למעשה, הרבה יותר מחודש. כמעט חמישה חודשים הספר מלווה אותי. זה הלך כך. שאלתי את הספר בספרייה, התחלתי לקרוא. אחרי כ-50 עמודים חשבתי לעצמי, שאת הספר הזה אני רוצה אצלי בבית, ולקרוא ולסמן עם מרקר משפטים מעוררי השראה. החזרתי את הספר לספרייה ורכשתי את הספר במתנה לעצמי. התחלתי לקרוא אותו שוב מההתחלה. ואז קרו החיים, עם כל העומסים שלהם, והסימניה נשארה בעמ' 100 בערך למשך כמה זמן. עד שהגיע חודש החגים ונתן לי את הזמן והמרחב להתחיל שוב מחדש, ולגמוע את הספר הזה בלגימות איטיות, והמשכיות, כמו שמגיע לספר משובח.

אז מה "העיקר" של העיקר להתחיל בעיקר?

חיים משמעותיים, אומר קובי, עניינם במה שאתה עושה, ומדוע אתה עושה זאת, יותר מאשר באיזו מהירות אתה עושה זאת.

בום.

אני הבן אדם ש"מתקתק" עבודה בקצב שאין הרבה כאלה, מבלי לוותר על איכות העבודה. אני זו שמתקתקת סדר וארגון בבית, שממלאת את החיים שלי בהרבה עיסוקים ותחביבים וספרים ולימודים. ואני מצליחה לעשות את זה כי אני הבן אדם שלא מתבטל. שמשתמש בזמן שלו, שלא מבזבזת זמן על דברים לא חשובים.

אבל קובי אומר שלתקתק את החיים זו לא הדרך.

אז בואי נקשיב ונראה על מה הוא מדבר, חשבתי לעצמי. פתחתי את הראש ואת הלב ונתתי לספר להיכנס ולעשות את העבודה שלו.

החלק הראשון בספר נקרא "השעון והמצפן" וכבר הכותרת מסקרנת אותי, כמי שיש לה אפליקציה של מצפן בסלולרי, וגם כותרת המשנה: "כמה אנשים על ערש דווי מצטערים שלא בילו יותר זמן במשרד?"

בשנה של הקורונה, כשהכול היה סגור, והחיים הצטמצמו לעבודה חיונית, ואחר כך הביתה לבשל ולאכול ואולי קצת לעשות יוגה, אבל בלי כל שאר הדברים, ועם כמות עבודה שמשום מה שילשה את עצמה, מצאתי את עצמי שרוב הזמן שלי מוקדש לעבודה. וזה לא היה כייף. ולא, ממש לא חשבתי שבסוף ימי אצטער שלא ביליתי יותר זמן במשרד. היה לי ברור שאצטער שלא ביליתי יותר זמן עם המשפחה שלי, עם החברות והחברים שלי, כלומר, עם האנשים שחשובים לי.

הדברים החשובים שמעניקים עושר ומשמעות לחיים, אינם נוטים ללחוץ עלינו או להפעיל אותנו, מכיוון שאינם "דחופים". וכך קל לדחות את הפגישה עם הבת שלי כי נכנסה ישיבה חשובה בעבודה, בשעות אחרי הצהריים.

החיים, אומר קובי, הם יותר מן המשפחה שלך, או המשרה שלך או מערכת יחסים כלשהי. החיים הם כל אלה יחדיו. זיהוי העקרונות שלאורם אתה חי, זיהוי התפקידים, זיהוי היעדים שלך, מאפשר לזהות את הדברים החשובים לנו ולמקד את המאמץ בעזרה בצמיחתם, בטיפוח והגברת יכולותינו האישיות בארבעת התחומים שקובי מזהה כמהותיים לכל אדם- הפיסי, החברתי, המנטלי והרוחני.

מהו "הטוב ביותר" עבורנו? מה מונע מאיתנו להקדיש לו את הזמן והאנרגיה שהיינו רוצים להקדיש לו? אולי יש בחיינו הרבה דברים "טובים", שמונעים מאיתנו להשיג את הטוב ביותר?

הספר מנתח ומסביר איך נמצא מהם העקרונות שיהיו נר לרגלינו ואיך אנו מגדירים לעצמנו את המטרות שיאפשרו לנו "להציב את הסולם על הקיר הנכון", כדי שלא נמצא את עצמנו מגשימים מטרה ומגלים שנותרנו בתחושת חוסר סיפוק עמוק, כיון שטיפסנו בסולם על הקיר הלא נכון.

זהו ספר של חקירה אישית איטית ומעמיקה. הספר שלי מרוצף בסימונים במרקר ובדפים מקופלי אוזניים. לאורך קריאתו שלחתי ציטוטים מתוכו לאנשים אהובים. מבחינתי הספר ראוי לקריאה נוספת, והוא יישאר על השולחן ולא יונח על מדף בספרייה.

נערי הכרך

 נערי הכרך – ס"א הינטון

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 158 עמ'

 

מהכריכה האחורית:

פוניבוי יכול לסמוך רק על האחים שלו. ועל החברים שלו. אבל זה לא מספיק.

בעולם שלו יש שני סוגים של נערים: גריזרים וסוצים. לסוצים יש כסף, והם יכולים להתחמק מכל צרה. הגריזרים, לעומת זאת, חיים בשולי החברה ויודעים שהסוצים אורבים להם בכל פינה. פוניבוי שייך לגריזרים ותמיד היה גאה בכך, אבל לילה אחד האלימות בין הכנופיות מסלימה והתוצאות קשות מנשוא.

===

זהו רומן התבגרות שנכתב על ידי הסופרת האמריקאית ס"א הינטון בשנת 1967, בהיותה בת 15. בשנת 1983 הופק סרט בשם זהה לספר בבימויו של פרנסיס פורד קופולה, ובשנת 1990 הופקה סדרת טלוויזיה שממשיכה את עלילתה מהמקום שהסרט הפסיק.

======

זה ספר שקוראים בנשימה אחת ונשאר איתנו עוד הרבה אחרי הקריאה. הספר כתוב כל כך טוב וכל כך אמין והוא כל כך מרתק שפשוט מפליא שמי שכתבה אותו היא נערה בת 15. הכריכה של הספר מציעה שהסיפור הוא על כך ש"בתוך תוכם, עם כסף או בלעדיו, כל הנערים מרגישים אותו כאב נורא". זה נכון, זה על זה. אבל זה לא רק על זה. יש בספר רבדים נוספים, שנרקמים לתוך הסיפור ברגישות רבה של נערה עם עין בוחנת.

"תישאר זהב" אומר ג'וני לפוני בוי, ומתכוון למשמעות של השיר הזה, של רוברט פרוסט:

פוני בוי וג'וני מתחבאים בכנסייה ישנה ונטושה לאחר אירוע אלימות קשה. פוני בוי הוא נער בן 14 תלמיד טוב שאוהב לקרוא, לצפות בסרטים ולצפות בשקיעות. הוא מצטט את השיר לג'וני, וזה מגיב:

"אתה יודע, אף פעם לא שמתי לב לצבעים ולעננים ולכל הדברים האלה עד שהתחלת להזכיר אותם כל הזמן. כאילו הם לא היו שם לפני כן."

בעיני, זה קטע חזק מאד בסיפור. האפשרות לפתוח עולמות שקודם לכן לא היו מוכרים ולכן לא היו מיודעים לאדם, היא אפשרות מלאת עוצמה שטמונה בלימוד, בידע, בהשכלה, לאו דווקא השכלה פורמלית.

האפשרות הזו היא בדיוק מה שנמנע מחבורות הנערים המתגוררות בצד הלא נכון של העיר, ובצד הלא נכון של הרמה הסוציואקונומית, ושל האפשרויות הכלכליות.

אלא, שמסתבר שזה לא מסתכם בכך.

כיון שהנערים שמתגוררים בצד הנכון, ויש להם כל הכסף וכל החינוך וכל האפשרויות שההורים שלהם פורשים בפניהם, מקדישים את זמנם להתהולל, להשתכר ולהתעלל ב"גריזרים". גם הם לא רואים שקיעות ועננים ואת כל הדברים האלה.

איך מוציאים מבן אדם את הצד הטוב, המאיר שלו, ואיך גורמים לבן האדם להוציא החוצה את הצד האלים, הכועס, השונא? מסתבר שכסף ותנאי מחייה טובים הם לא תנאי הכרחי. צ'רי רואה שקיעות אבל לא יכולה לדבר עליהן עם החברים הסוצים שלה. דארי, האח הגדול שקיבל על עצמו את פרנסת משפחתו הקטנה הכוללת את שני האחים, סודה-פופ ופוני-בוי (לאבא שלהם היה דמיון יצירתי), היה יכול להיות תלמיד מעולה בקולג', לו היו לו אפשרויות כלכליות.

"לכולם קשה", מסבירה צ'רי (הסוצית) לפוני בוי - שייקח לו זמן, והרבה אירועים קשים כדי להבין שכן, גם לבני הטובים לא קל. ומבחינות מסוימות, אפשר למצוא יתרון בהשתייכות לכנופייה של הגריזרים, שבה מתקיימים הערכים של חברות, הרבה תמיכה ומשפחתיות חמה.

זה "התפסן בשדה השיפון" פוגש את "בעל זבוב", והתהליך המואץ של ההידרדרות מוביל לתוצאות טרגיות.