מעשי קסמים

מעשי קסמים – טרי פראצ'ט

כנרת, 300 עמ'

כריכה אחורית:

קוסם נולד – כוח קסמיו העצום בא לו מבית אביו. בעצם קיומו הוא מביא את עולם הדיסק, הרוכב בחלל על גב צב ענק, אל סף מלחמה טאומאורגיקאלית.*

מי שמעיז לעמוד מולו הוא סתמרוח, כשף שנחשב, ללא הצדקה מתברר, כלא-יוצלח.

* דבר רע מאוד

עוד ספר הרפתקאות רב דמיון, שופע הומור וסוחף!

מאת סופר הפנטזיה הנודע טרי פראצ'ט

ספר על עולם של קסמים ומכשפים עם כובעים מחודדים וגלימות, ברמת נונסנס שחוצה את גבולות ההיגיון (חה!).

בגדול העלילה היא פשוטה, קוסם מגיע ומשתלט על עולם הדיסק, קודם על המכשפים, ודרכם על כל העולם, והיחיד שמצליח לעצור אותו, הוא סתמרוח, מכשף לא ממש מוצלח, שעל הכובע המחודד שלו כתוב "מחשף" וזה אמור להוכיח כנראה שהוא כן. זאת, בעזרת חבורה של אנשים די מוזרים.

אבל סתמרוח ממש לא מנסה להיות גיבור, למעשה, הוא ממש עושה ככל יכולתו כדי לא להיות גיבור, וכדי להצליח להתחמק מכל סיטואציה מסוכנת או שנשמעת כמסוכנת.

"לפני שעה פחדת שהעתיד שלך יהיה משעמם ועלוב."

"אני רוצה שהוא יהיה משעמם ועלוב," אמר סתמרוח במרירות. "אני פוחד שהוא יהיה קצר."

וגם זה:

"סתמרוח, אני מכירה אותך רק שעה, ומדהים אותי שאתה חי כל כך הרבה זמן!"

"כן, אבל אני חי, נכון? יש לי מין כישרון לזה. תשאלי את מי שאת רוצה. אני מכור."

"מכור למה?"

"לחיים, התמכרתי להם בגיל צעיר ואני לא רוצה לוותר עליהם"

משום מה, זה לא כל כך מצליח לו, ומשום מה הוא מוצא את עצמו היחיד שמעז להילחם נגד הקוסם, ואף לנצח אותו.

וכל זה קורה בשפה המיוחדת של טרי פראצ'ט עם ההומור האינטליגנטי והמוטרף שלו, ורק אחרי שאתה מסיים לקרוא אתה מתחיל לחשוב, על איך שבני אדם בעצם לא ממש יודעים מה גבולות היכולת שלהם, עד שהחיים לא מאלצים אותם לעמוד בפני קושי, או מכשול שמכריח אותם להתמודד ולגלות בעצמם כוחות.

ואני ממשיכה וחושבת, עד כמה שלא נכון לשפוט בני אדם על פי מה שהם ברגע המסוים, כי כל אחד יכול להשתנות, להתפתח, להתגלות כגיבור, לגלות יכולות וכישורים ורעיונות מדהימים.

ולכן, מכל הפנינים שהספר הזה מלא בהן, אביא שני ציטוטים שבעיני מסכמים את המסר של הספר:

"הכישרון רק מגדיר את מה שהאדם עושה, זה לא מגדיר את המהות שלו. עמוק בפנים, אני מתכוון. כשאתה יודע מה אתה, אתה יכול לעשות כל דבר." (עמ' 181)

"חיוני שתזכור מי אתה באמת. זה חשוב מאד. לא כדאי לסמוך על אנשים אחרים או על דברים אחרים שיעשו את זה במקומך. הם תמיד טועים." (עמ' 285)

חמשת רבעי התפוז

חמשת רבעי התפוז – ג'ואן האריס

כנרת הוצאה לאור, 336 עמ'

כריכה אחורית:

כשפרמבואז סימון בת השישים וחמש מגיעה לעיירה קטנה על גדות הלואר, התושבים אינם מזהים אותה. וכי מי היה מעלה על דעתו שהמסעדנית הזאת, המחזיקה במתכון סודי נחשק, היא בתה של האישה האחראית לטרגדיה הגדולה של העיירה? אבל העבר וההווה שזורים זה בזה באלבום המתכונים והזיכרונות שפרמבואז ירשה מאמה. עד מהרה היא תבין שבאלבום טמון גם המפתח לתעלומה ההיא.

חמשת רבעי התפוז הוא סיפור בלתי נשכח על אימהות ובנות, על עבר והווה, על התמרדות וכניעה.

זה ספר שקוראים אותו לאט. שקוראים אותו תוך כדי שרוצים לא לקרוא אותו אבל אי אפשר שלא לקרוא אותו. ספר שהוא מריר כמו תפוז, וגם מתוק קצת, כמו תפוז, וגם קצת קשה, כמו לחלק תפוז לחמישה רבעים.

זה ספר שלוקח את הזמן לחלחל אליך, ועד אז, לא לגמרי ברור לך מה הוא עושה לך, אבל כשהוא עושה את זה, או כשתשימו לב שהוא עשה את זה, לא תוכלו להניח עד סיומו.

פרמבואז חוזרת לעיירת הולדתה, משקמת את בית החווה ומקימה מסעדה שבה היא מבשלת אוכל, מסעדה שהופכת למוצלחת ומבוקשת. אבל זו אישה מעשית שלא עושה דרמות. האוכל, גורמה לפי מבקר המסעדות שפרסם כתבה על המסעדה שלה, הוא מבחינתה פשוט אוכל. 

כך היא אומרת:

"בשבילי אוכל הוא פשוט אוכל, תענוג לחושים, יצירה בת חלוף מתוכננת בקפידה, כמו זיקוקין די-נור, לעתים עבודה קשה, אבל אין להתייחס אליו ברצינות. לא אמנות, למען השם; נכנס מקצה אחד ויוצא מהאחר."

הספר בנוי במסע בין ההווה לבין העבר, אבל בדרך שקושרת הכל יחד, כי כך זה, מה שקורה היום איננו מנותק מכל האתמולים של האדם. הדברים שעשה, הדברים שקרו לו, הדברים שלא עשה.

אישה מבוגרת, מחייה את העבר הפרטי שלה ושל העיירה הקטנה שבה גדלה, באמצעות חזרה לבית ילדותה, מקימה לתחיה מחודשת את המתכונים של אמה, ויחד עימם גם זיכרונות מרים מהילדות הלא פשוטה, בצל המלחמה והכיבוש הנאצי, אבל יותר מכך, בצל אם שהיתה "אחד מאיתני הטבע", אלמנה שלא היה לה זמן לתענוגות, אישה קשה ואפרורית שהשיער שלה מתוח בחוזקה לאחור והפה שלה צר ומהודק ואין בגופה שום חיבוק אמהי עבור ילדיה.

הו, הדברים שלא אמרנו. כמה הם עלולים להיות משמעותיים. האהבה שלא העזה לבוא לביטוי מילולי, בוודאי שלא גופני, מצד האם לילדתה, יצרה שנאה ונקמנות אצל הבת, עד כדי כך שרגע נדיר וחולף של התקרבות מצד האם מתפרש אצל הילדה כמו הבעת חולשה שמשמעותה, "ניצחתי".

התהליך של ההיזכרות, שמלווה בפיענוח של המסרים באלבום שהאם הורישה לפרמבואז, אלבום שעיקרו מתכונים, אבל מתברר גם כיומן שאוצר בשפה לא מובנת שיש לפענח, ובכתב זערורי, משפטים, פסקאות קטנות שיש לחבר לסיפור בתהליך איטי של פענוח והיזכרות, תהליך שמייצר בסופו של דבר תמונה חדשה של המציאות שהייתה אז.

כך אנו נחשפים למציאות של פרמבואז הילדה בת התשע, ובמקביל לתהליך הפענוח, תובנות (או הבנות) חדשות נולדות ואנו מבינים מחדש את מה שהיה אז.

ובתהליך הזה יש איזו הפשרה, איטית, תהליך של רקמה חדשה שנוצרת בין הבת והאם. בין הבת הזקנה לבין האם שכבר איננה.

חיפוש אחר האמת

חיפוש אחר האמת מסע באימן, זאב בן אריה

הוצאת פראג, 288 עמ'

כריכה אחורית:

מה מביא קצין גולני צעיר, בן למשפחה ירושלמית מפוארת, לנטוש את המסלול הברור וללכת לחפש אחר משהו אחר.

משהו שהוא מעבר לקרירה כסף רכוש. רוחניות, אולי אמת. מפגש עם דרך האימן מסיט אותו מהמסלול של בני גילו וחבריו, ומביא אותו להקדיש את חייו ללימוד תורות ודרכים רוחניות: דרך ארוכה ופתלתלה שראשיתה התלהבות, לימוד, התנסות, התפכחות, ואף מעורבות בהקמת ישוב חדש למחפשי דרך כמוהו. אכזבה, נישואין, ילדים, פרידה ובתוך כל זה חתירה ללא לאות למקום שבו הרוח חופשיה והנפש ...

האם הוא לבד? או שיש מטרה משותפת לכל המין האנושי?

הספר המרתק של זאב בן אריה מתאר מסע חיים של חיפוש אחר אמת. לאחר שבן אריה הצעיר פוגש באגודת האימן הוא צולל לתוך חיים רוחניים במלוא המוטיבציה, המסירות, והדבקות (כמעט כתבתי: דבקות במשימה, כי אכן קצין הגולני לשעבר, נכנס לתהליך עם הרבה הגדרת משימות ודבקות בהן).

הספר כתוב מנקודת מבט אוהבת, ועם זאת מאוכזבת, וכמובן שאפשר להבין זאת כמי שהיה שם ועזב, מהסיבות שבגללן עזב.

אבל ככה זה, וכמו שנאמר במשלי: 

"נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב" 

ואצל בן אריה זה מאד מורגש.  האהבה לדבר הזה, הפצע, והרצון לשמור על כבודו של הדבר שמילא את החיים שלו במשמעות, למרות האכזבה והפרישה.

וזה מאד מכבד ומאד מוערך בעיני.

לא נכון למחוק את מה שהיה ולהכתים הכול בגלל שסיימת להיות במקום הזה, לעשות את הדבר הזה, שהיה מאד נכון לשעתו ומאד מעצים ומגדל ומפתח ותורם. נכון לשמור ולטפח את הטוהר הזה שבתחושה שאני עושה עבודה מוכוונת מטרה, והמטרה היא להגשים יעוד אנושי בחיים האלה, ללמוד ולהתפתח ולהיות כל יום יותר טוב מאתמול.

האסתטיקה של האימן היא מרהיבה, המטרות והכוונות הנעלות מרחיבות נפש, והתורה של האימן עמוקה ורצינית ונוגעת ביסודות ממש של הקיום האנושי, ושל הקיום בכלל. בסודות של הבריאה, ובתפקיד של האדם בתוך כל המערכת הזאת.  

זו פעם ראשונה שהתורה של האימן נחשפת לציבור הרחב, וזה מוזר, בעולם שבו גם הקבלה פתחה שעריה לציבור, וגם הבונים החופשיים, לא היה ברור מדוע בחרו לשמור בסוד, חלק מהכתבים אפילו בפני החברים באגודה. 

זאב בן אריה הצליח, באומץ ובכנות לחטט בפצע הזה, ולנסות להבין מה גרם לכישלון של משהו שהיה יכול ואמור להיות פעילות מפוארת. 

כמובן שהאגו קיים גם במקומות הרוחניים, אנחנו יודעים את זה ובכל הדתות והכתות. חבל שהאימן, שהיה שם הרבה לפני הניו אייג', לא הצליח לכבוש לעצמו ולסלול לעצמו דרך, כי האימן נשא בשורה הרבה יותר עמוקה ורצינית מהרבה סדנאות שרצות היום בשוק הניו אייג', לא הבטיח אינסטנט רוחניות בשקל, אלא הגדיר עבודת חיים, מסע של חיים שלמים שנעשה מדי יום ביומו של חתירה למעלה תוך לימוד מעמיק של כתבים אזוטריים.

אני מאד מסכימה עם המסקנה של בן אריה (עמ' 285 פסקה אחרונה), שהדבר הנכון בזמן הזה הוא דת אישית. ללמוד דברים ולאסוף מכל מה שמרגיש נכון ושמשתלב נכון לתוך הפסיפס האישי.