יום ראשון, 20 באוקטובר 2019

אי M

אי M - חביבה פדיה
ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 325 עמ'
כריכה אחורית:
אלינור נוסעת אל איים בים הדרומי עם מענק מחקר לעבודה גנטית-אנתרופולוגית. הרחק מהריסות חייה, אחרי מות אמהּ ולאחר גירושיהּ, היא מהופנטת אל חיות, מיתוסים, שבטיוּת וכוהנות גדולות. המסע הקיצוני אל תוך המקום הזר מתברר כמסע אל תוך עצמה ואל תוך חייה. היא מפרקת ובונה מחדש את המשפחה שעזבה ואת הגנאלוגיה שלה, המוכחשת. כצפוי או שלא כצפוי, הופך המסע גם למראה המשקפת את תמונת הישראליוּת שלה, אך בעיקר חושפת את שכבות התודעה שבין ציוויליזציה נשית לזו הגברית, בין אֵם ומאהבת לבין גבר ובן, מאבק שהשיח על המערב והמזרח הוא רק הערת שוליים בו.

***

הספר המם אותי בשצף הכתיבה, המחשבה, הרפרנסים של מיתוסים, קבלה, פילוסופיה, ההתעמקות במערכת היחסים שבין שתי הציויליזציות: גברים ונשים.

את חביבה פדיה שמעתי לפני כשנה בהרצאה באחד הכנסים. ונדהמתי מרוחב היריעה של הידע שהיא פורסת, של החשיבה הלא שגרתית והמרתקת שלה. אז רשמתי לעצמי משפט אחד שלה שהדהד בי: "כל שאינו מתגלה - גולה". כי כן, כי גלות היא להיות מחוץ לבית הפנימי שלך, להיות לא בתיאום וסינכרון עם האמת הפנימית, עם התחושות שלך, לשעבד את כולך לדברים חיצוניים, ולהסתיר את מי שאת באמת.
זה דבר שמאד נפוץ שקורה לנשים, בקשר שלהן עם גברים. הן נחבאות.
כך אומרת בספר: 
"הדרך היחידה שבה כל אחד ואחד מאיתנו הוא אלוהים, היא להיות מחובר לשמות ולסיפורים ולדברים." (עמ' 55).

אבל, מה שקורה לאלינור, הוא הניתוק מהשמות והדברים והסיפורים. הניתוק מבעלה, אבל בעיקר כואב הניתוק מעצמה. 
"מן פרידה ארוכה שבה הוא נוטש אך לא הולך לגמרי. הולך וחוזר. נוטש בחוץ ונוטש בפנים. והיא ילדה אחראית. חושבת על ייסוריו. ונושאת באיפוק ובשתיקה את הפרידה-לא פרידה הזאת. לא מצליחה להוביל למשהו אחר. לא לפרידה מוחלטת. לא לקרבת אמת." (עמ' 40).
ואז, היא נמצאת במצב של "גלות בתוך הבית. החסר התמידי באהבה." (עמ' 125.

העוצמה של הספר נעוצה במסרים שהם מאד עמוקים, אבל גם באופן המיוחד של כתיבתו. הספר כתוב בתנופה שבתוכה נערמים עלינו המחשבה, התכנים העמוקים, פיסות ידע יקרות ערך מעולמות התוכן העשירים של פדיה, מיתוסים, קבלה, דרשות, פיוט.
בתוך המסע המרתק הזה צריך לוותר על האפשרות לשים לב לכל ניואנס, כי כמעט כל מילה של פדיה טעונה ברבדים רבים, ובמקום זאת, פשוט להתמסר, כי הקריאה טוענת את המילים לתוכנו בכוח שמעבר להבנה המנטלית, בעוצמה רוחנית וברגש עמוק.

זה לא ספר "קל" לקריאה, אולי לא לכל אחד, אבל זה ספר שנוגע בנימי הנפש העמוקות.

יום שלישי, 15 באוקטובר 2019

עד שאומר שלום

עד שאומר שלום - סוזן ספנסר-ונדל
כנרת, זמורה ביתן, 352 עמ'


כולנו נמות יום אחד. זה ידוע לנו. ועם זאת, זה מוכחש, מודחק, מעורפל, לא ודאי, לא נמצא בתודעה היומיומית שלנו. אנו חיים את חיינו בתחושה שיש לנו נצח. זמן לטפל בדברים, לתקן קלקולים, זמן מספיק כדי להשלים עם מי שרבנו איתו, להבליג, לקרוא, לאהוב. מספיק זמן להגיד לאנשים האהובים עלינו, שהם אהובים עלינו, לעשות איתם דברים נהדרים שיישמרו במאגר החוויות שלנו.
ולכן, היום, כרגע, אנחנו עסוקים מאד בסידורים, בעבודה, בעניינים שהם לא באמת הדברים החשובים ביותר לנו.

אבל לפעמים, המסך נקרע (באכזריות?) מעל עינינו ואנחנו מתוודעים לתודעת הסוף. זה קורה, למשל, כשהרופא אומר שנשאר לך פרק זמן של שנה בערך, לפני שמחלת השרירים הניוונית תחטוף ממך את החיים שהכרת.
זה מה שקרה לסוזן ספנסר-ונדל, ביוני 2011.  

"אילו הייתם עומדים למות, מה הייתם עושים? מה הייתם רואים? עם מי הייתם מבלים את השנה האחרונה שלכם?" שואלת אותנו סוזן. 
מה את עושה כשאת מגלה שנותרה לך - בעצם - שנה אחת של חיים שאחריה כלום לא יהיה כמו שהכרת. החיים היפים שלך, עבודה שאהבת, בעל אוהב, שלושה ילדים, בית נחמד. הסעות לחוגים, קיפול כביסה, כל המחול היומיומי של חיים שנחווים טובים. 

מה את עושה כשאת מגלה שנותרה לך שנה אחת?
התשובות יכולות להיות רבות, אני מהמרת שהראשונה בהן והשכיחה תהיה, אתפטר מהעבודה ואתחיל לעשות את כל הדברים שתמיד רציתי לעשות ולא מצאתי את הזמן.
אתם לא חושבים שזו תשובה ממש עצובה?

"ואז עלתה לנגד עיני השאלה הגדולה, לאן אני רוצה לנסוע? איך אני רוצה לחיות? מהי המשימה העיקרית של חיי?" (עמ' 40)
והשאלה הזו, הרי היא שאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו כל הזמן, כל יום, כי החיים שלנו מדודים וספורים. עשרות שנים, אל מול 4.5 מיליארד שנים של כדור הארץ. 

אז זה מה שעשתה סוזן: "לא היתה לי תוכנית להמשך השנה, חוץ מלהיות באושר. פשוט קפצתי על ההזדמנויות ברגע שצצו. הפלא של מעבורת החלל, הפשטות של יום בגן החיות. השלווה שברביצה עם גרייסי." (עמ' 51).

על כל פנים, מה שעשתה סוזן ספנסר, היה אכן להתפטר מעבודתה, פשוט מכיוון שמצבה הפיזי כבר לא איפשר לה להמשיך בה. ואז היא החליטה לייצר זיכרונות של אושר במשך השנה הזו, וגם לכתוב את הספר הזה, כדי להעניק למשפחתה ואוהביה את המתנה הזו, של הזיכרון החי, החם, המאושר, של היותה, לפני שלא תהיה עוד.
הספר מלווה את הבחירות שלה לחוויות המשותפות עם אנשים אהובים, את החקירה שלה של ההיסטוריה המשפחתית שלה, החיפוש אחר ההורים הביולוגיים, החיפוש אחר ההשפעה של הוריה המאמצים על חייה, של הוריה הביולוגיים, החיבור החדש למשפחה חדשה שמתווספת, החיבור המיוחד לבעל ולילדים ולאחות ולחברה.

הספר מלא בשמחה, בסעודות, בבקבוקי יין שנמזגים לכוסות, אירוח של חברים בבקתה אינדיאנית שבנתה בחצר ביתה, בטיולים שתמיד חלמה לנסוע ואין יותר תירוצים כדי לדחות אותם אחרי שהילדים יגדלו, אחרי שלחץ העבודה יפחת...
ולכן, זה ספר כל כך אופטימי בתוך העצב של חיים שמסתיימים, וכל כך חשוב במסר שלו. לחיות עכשיו, ליהנות, לאהוב, לחבק, לנסוע, לממש.

יום שני, 7 באוקטובר 2019

בארץ הדברים האחרונים

בארץ הדברים האחרונים - פול אוסטר
הספריה החדשה, 160 עמ'



כריכה אחורית:
אנה בלום נוסעת לארץ זרה לחפש את אחיה, כתב עיתון שהקשר עמו נותק. היא מוצאת עצמה במציאות שבה קרסו סדרי החברה וכל דאלים גבר. בעיר שורר מחסור במזון ורוב התושבים חסרי בית. הרחובות מלאים מהמורות, ובריונים עולים על גלי ההריסות וסוחטים דמי מעבר. תושבים רבים מתפרנסים מחיטוט באשפה, עיסוק המחייב רכישת רישיון ועגלת-קניות יקרה מפז. אין מייצרים דבר, ולא נולדים תינוקות. הגניבה אינה נחשבת עוד לפשע, אך אסור באיסור חמור לקבור את המתים. כי שריפת גוויות היא מקור עיקרי לאנרגיה. והעיקר: דברים נעלמים ונשכחים. התרבות הולכת ונמחקת ועמה כל מה שנתן פעם לחיים את צביונם האנושי. 

אנה – הנערה התוססת, בת-הטובים שמעולם לא חסר לה דבר – איבדה לכאורה הכל. אבל דווקא על רקע ההרס והאובדן הכלליים, חוזרים ומתגלים ערכים בסיסיים: הרצון לחיות, הידידות, האהבה, ואפילו כשהכל נראה אבוד, מתברר שיש עוד על מה להיאבק, יש עוד מה לאבד. 

זה אולי הקודר בספריו של אוסטר, אך לדעת רבים אחד המעולים שבהם. מ'יומנה של אנה פראנק', מהווי החיים מעבר למסך הברזל, מהמציאות הקשה של רחובות ניו-יורק, מחווייתו הפנימית והמשפחתית (שעליה כתב ב'המצאת הבדידות'), הוא רוקח חזון עתידני מאיים – שהוא גם משל מוסרי המציע שביב קטן אך מאיר של תקווה. 

======

זה ספר מאד, מאד קודר. אני לא יכולתי לקרוא אותו בשטף. בשלב מסוים הנחתי אותו בצד, וחזרתי אליו בין ספרים אחרים, לקרוא עוד כמה עמודים ולנוח. הספר אינו מחולק לפרקים, יש לו פסקאות שמתחילות בשתיים שלוש מילים מודגשות, ושם את יודעת שאת יכולה לעצור לרגע, להניח את הספר, ולהיזכר שיש דברים נפלאים בעולם הזה. יש גם את היופי והחיים.

וככה הוא מתחיל: "אלה הדברים האחרונים, כתבה, אחד אחד הם נעלמים ואינם שבים, אני יכולה לספר לך על אלה שראיתי, על אלה שאינם עוד, אבל אינני בטוחה שאספיק. הכול קורה מהר מדי עכשיו..."
ואז הספר מתחיל לעטוף אותך ברצף שצף של אירועים, התרחשויות, תהפוכות, שינויים. אנשים נעלמים. רחובות נעלמים. מזג האוויר משתנה באופן אקראי. בניינים נהרסים. מה שהיה קודם, לא בהכרח יהיה. קשרים בין אנשים הם ארעיים בהכרח. אם בכלל קיימים כאלה.

בתוך הכאוס הבלתי מובן הזה, בעיקר לא מובן כיון שאנה הגיעה לעיר הזו ממקום רגיל, מלונדון שמתנהלת כמו שאנחנו מכירים, ולא ברור מה קרה בעיר הזאת, הספציפית, שכל סדרי העולם התמוטטו בה, ובכן בתוך הכאוס הזה אנה מנסה לשמור על צלם אנוש, היא יוצרת קשרים עם אנשים, היא מסייעת, היא נעזרת, היא מקבלת ונותנת טיפול, עזרה, שיחה, היא פוגשת אנשים שמקדישים את הזמן שלהם לעשות משהו עבור אחרים, לכתוב ספר שמעלה את הסיפורים של אנשים שהיו ונעלמו, או להקדיש משאבים כדי לסייע לאנשים לרפא לטפל להאכיל, כל הדברים הקטנים האלה שעושים אותנו אנושיים.

זו דיסטופיה של עולם שפשט את הרגל, שאיבד את הרגיל והשגור, ומה נשאר?
תמיד הכי קשה לאבד כשאתה עדיין זוכר מה היה לך קודם. וגם כמה מעציב שאנחנו לא יודעים להעריך את מה שיש לנו עד שהוא הולך לאיבוד..

"כולנו מקבלים דברים כמובנים מאליהם, וכשמדובר בדברים בסיסיים כמזון ומחסה, דברים שקרוב לוודאי מגיעים לנו מכוח זכות טבעית, עד מהרה אנו חושבים עליהם כעל חלק בלתי-נפרד מעצמנו. רק כשהם אובדים לנו, אנו מבחינים בדברים שהיו ברשותנו. משעה שהם מוחזרים לנו, אנו שבים וחדלים להבחין בקיומם." (עמ' 123)




יום ראשון, 6 באוקטובר 2019

ג'ים הילד

ג'ים הילד - טוני ארלי
עם עובד, 215 עמ'


ג'ים הילד שכב לישון בן תשע, ובלילה אירע נס, צמחה לו סיפרה והוא הפך בן עשר. כך נפתח הספר המקסים הזה, שמתאר שנה בחייו של הילד ג'ים, עם משפחתו שבה אם, ושלושה דודים, בעיירה קטנה בצפון קרוליינה.

אורח החיים הכפרי נפרס בפנינו, עם העבודה בשדות התירס, המנפטה, החווה, טחנת הקמח. אנו מלווים את הילד תם הלב שמתמודד עם הרצון להיות דומה לדודים שלו, היתמות והעצב של אמו שאינו חולף עם השנים, בשנה של התבגרות, של לימוד, של מסע של הנפש. הילד ג'ים לומד שהעולם הרבה יותר גדול מהעירייה הקטנטנה שבה הוא חי, שיש הרבה אנשים שהוא לא מכיר והם לא מכירים אותו. 

"שתי מחשבות עלו בראשו של ג'ים בבת אחת, מלוות בנימת השתאות: הוא חשב, אנשים גרים פה, והוא חשב, הם לא יודעים מי אני. ברגע ההוא נפתח העולם מסביב לג'ים כמו כפות ידיים קעורות שעד אותו רגע חבקו אותו בתוכן; הוא הרגיש קטן מאוד, כמעט בלתי נראה, באוויר הפתוח שביניהן, אבל ידע שכפות הידיים האלה לא ייתנו לו ללכת. זה היה כמעט כמו לעוף." (עמ' 61)

הספר כתוב כל כך טוב. כל כך נפלא. כתיבה מדויקת, תמציתית, ועשירה מאד. תיאורי הטבע והנוף, תיאורי הרגש והמחשבות. הדיאלוגים. כל מה שצריך להיות בספר, הוא נמצא שם והוא פשוט - "כל כך" ככה. כל כך טוב. 

אתם תקראו בביקורות אחרות שמדובר על ימי השפל הכלכלי, על אמריקה שלפני שהעולם הפך לכפר גלובלי. אבל אני קראתי את הספר בעיקר כמסע התבגרות של ילד בעולם של אנשים עובדים, אנשים שמשתדלים להיות טובים, לעשות את הדבר הנכון, לשמור על המשפחה שלהם, לשמור על הילד הזה, שמוגן ועטוף בארבעה מבוגרים אוהבים, ואין בספר הזה התחסדות, ואין בו ריגוש זול, הספר מרגש בדיוק כיון שיש בו תמצית טהורה של אנושיות.
ספר נפלא, רוצו לקרוא. 





יום רביעי, 2 באוקטובר 2019

כשנגמרו לה המילים


כשנגמרו לה המילים – חנה קלדרון
333 עמ'


למעשה, בניגוד לשם הספר, לרות בת ה-82 לא נגמרו המילים, נגמרה לה האפשרות לתקשר את המילים שהיא חושבת, החוצה, אל אנשים אחרים.
וזה מה שקשה כל כך בעניין השבץ המוחי. הגוף לא פגוע, המוח פועל, רק התמסורת נפגעה. אז רות, שהייתה אישה דומיננטית, תקשורתית, לא יכולה לדבר, לא יכולה לכתוב, וגם לקרוא לא ממש. הגוף הוא כלא למחשבות ולרגשות שלה.
את הרצון שלה למות, היא דווקא כן מצליחה לתקשר לילדיה, שנאלצים לשתף פעולה עם אמם, הדומיננטית גם במצבה זה, בכדי לחפש פתרון שיאפשר המתת חסד.
"דיכאון, זה לפקוח בבוקר את העיניים ולהבין שכלום, פשוט כלום. אני לא יכולה לעשות כלום, ולכן לא רוצה כלום. ומה שאני כן יכולה – תלוי בעזרה. אין לבד. אין לקום וללכת לאן שבא לי. וכשצריך משהו, צריך להסביר כל פעם מחדש בגמגומים ובתנועות. ומה עם דברים מסובכים? אותם בכלל אסור לי לרצות כין אין לי כוח להתחיל להסביר למה אני מתכוונת...
ואני שואלת אותך, בשביל מה המאמץ לשרוד? זה לא חיים."
מונולוג מפוקח, חריף, חשוף, בעמ' 221-224.
מה באמת הדברים החשובים בחיים, ועבור מה כדאי ושווה להתאמץ לשרוד? שכל אחד יתן לעצמו דין וחשבון וינסח לעצמו מה חשוב.
ותוך כדי התהליך, והמצוקה שמתלווה אליו, חווים בני המשפחה גם את מצוקות היומיום, את מצוקות העבר שרודף, את החיים היומיומיים שהם- מה שהם – יפים, נשגבים, קטנים, קטנוניים, מלאים במהמורות בקשיים באי נוחות, וברגעים של עדינות ושל עונג.
זהו ספר חשוף וכאוב, שמציג סיטואציה מאד לא פשוטה במשפחה, ההזדקנות של הורה והמחלה הארורה שגוזלת ממנו את מי שהוא היה, ואת עצם הרצון שלו לחיות, הפרידה מההורה, שבעצם זה לא משנה אם זה בא כמכת גורל או מבחירה שלו מתי ללכת, בכל מקרה זו פרידה. רק שכאן מספיקים להיפרד. המסע של המשפחה לשווייץ גדוש בנופים קסומים, רגעים של שקט מופלא, ויחד עימו, משהו שרוחש מתחת לפני השטח ואי אפשר להכיל אותו כשהוא כל כך נורא ומחריד.
זה ספר חשוב והוא מעורר דיון חשוב.
מילה על הכתיבה. הגר ינאי העורכת כותבת על כך "הרומן... נכתב בתנופה, מקהלת הקולות הדוברים, הבהילות, החיוניות, הסלנג, ההומור השחור וזרם התודעה".
לי היה קשה, לאורך השליש הראשון של הספר, עם סגנון הכתיבה. לרגעים שקלתי לנטוש את הספר. הבהילות הורגשה, התנופה הורגשה כאילו הסופרת דוחקת ודוחפת אותי להתקדם הלאה, להבין מהר מה קורה ובכל אופן גם אם לא הבנתי, להמשיך, כי אין זמן, אבל בתוך זה הרגשתי שהולך משהו לאיבוד. כמעט אין מקום לעצור ולכאוב עם הדמויות, להרגיש אותן, כמעט אין מקום לנתח לבד את הדברים כי הכול נמסר, ונמסר תוך כדי מירוץ קדימה. הנה לדוגמא בעמ' 48: "שוש הגיעה הרוסה לגמרי.......והנה עוד הזדמנות לדמעות ולתמיכה משפחתית, בעוד גלי מרגישה מעוכה לגמרי מהרגשות העזים שהציפו אותה בגלל הבילוי הממושך עם רות, בלי שזכתה לטיפת שקט כדי לפרוק אותו, ורק אלון היה על אדרנלין גבוה מהמחמאות שקיבל מהקליינט שלו על החקירה הנגדית, והיה לו כוח להכין לכולם תה צמחים..." וזה ממשיך ככה עוד ועוד. וזה פשוט עמוד שלם של המון פרטים ומידע שנמסר כל כך "בתנופה" ו"בהילות" שאפשר לחטוף אסתמה רק מהקריאה. אני סברתי שחלק מהעניין הוא, שהספר נכתב על ידי מי שעוסקת בכתיבה עיתונאית ולא בפרוזה.
על כל פנים, בעמודי המונולוג שציטטתי מהם לעיל, התמרדתי, ועצרתי והאטתי את קצב הקריאה, כי זה היה בעיני ליבת הספר.
ובכן, למרות שלא התחברתי לאופן הכתיבה, אין ספק שהקריאה בספר זורמת בשצף קצף עד לסיומו, ולמרות הכול איננה פוגמת בחשיבות שלו.

הקוסם האחרון

הקוסם האחרון – ליסה מקסוול
הקיבוץ המאוחד, 592 עמ'



כריכה אחורית:



בניו יורק של ימינו הכישוף כמעט נכחד. המעטים שסגולת הכישוף נשמרה אצלם – הכְּשופים - חיים במסתרים ומסווים את מהותם האמתית. כְּשופים שנכנסים למנהטן נותרים לכודים בה בגלל הסף, מחסום של אנרגיה אפלה שמאלץ אותם להישאר באי. חציית הסף תעלה להם באובדן הסגולה המיוחדת להם ולפעמים בחייהם.

אסטה הכְּשופה היא גנבת מחוננת. היא אומנה לגנוב חפצים מכושפים מהמסדר המרושע שיצר את הסף. היא גם ניחנה בסגולה לשנות את הזמן לצרכיה ולכן יכולה לגנוב מהעבר ולאסוף את החפצים הללו עוד לפני שהמסדר מגלה את נוכחותה. הכשרתה נועדה בעצם להכין אותה למבצע סופי ומכריע אחד: לחזור ל-1902, לגנוב ספר עתיק שמכיל את סודות המסדר – והסף – ולחזור אתו אל ימינו, לפני שהקוסם הכריזמטי הארט דאריגן יצליח להשמידו ויגזור בכך את עתידם.

אבל ניו יורק של אותה תקופה היא עולם מסוכן. כנופיות אכזריות ואגודות סתרים שולטות בו. בעולם הזה, הרוחש כשפים, מראה העיניים מתעתע, וכמוהו הקוסם עצמו שמרתיע את אסטה אבל גם מושך אותה. כדי להבטיח את עתיד הכְּשוּפים, ייתכן שאסטה תיאלץ לבגוד בכל ידידיה מהעבר.


****    ****    ****    ****    ****

 אין יותר טוב מלצלול לתוך דפים שמקימים עולם שלם, עולם של פנטסיה וכישוף, קסמים וסמלים ומעברים בין זמנים, שכבות של היסטוריה.


אסטה היא כשופה שהסגולה שלה היא לעבוד עם הזמן, לשנות אותו, לעכב אותו וגם לעבור בין זמנים. היא עוברת אחורה בזמן כדי לגנוב חפצים קסומים מהמסדר שרודף אנשים כמוה לאורך השנים. 

המסע שלה מאה שנה אחורה, לניו יורק של שנת 1902 מאפשר לנו להיות נוכחים בזמן האיטי של תחילת המאה העשרים. זמן שבו ברחובות נשמע שקשוק גלגלי העץ של המרכבות ותקתוק פרסות הסוסים, הרחובות מעלים צחנה של זבל ובשר נרקב, ואמבטיה היא מצרך מותרות של אלה שידם משגת לאפשר לעצמם דירות מוארות נקיות ומרווחות.

העיר שלה, של אסטה, עיר מהירה ותוססת, מלאה בתאורת חשמל ומכוניות מהירות ואנשים ממהרים, נמוגה אל צללי הזמן בעת שאסטה פוסעת אל העיר שבה כנופיות נלחמות זו בזו, התככים אינם מאפשרים לה לבטוח באיש מלבד עצמה, ולעתים גם בתחושותיה שלה היא תתקשה לבטוח.  
בינתיים, כמו כל סוכן סמוי, אסטה נתקלת בקושי לברור בין הנאמנויות שלה, לחברים שהיא יוצרת בעיר הישנה, אל מול החברים שהשאירה מאחור, בעיר העתיד שלה, והמידע החלקי שהולך ונאסף, משנה בכל פעם את נקודת המבט שלה על המשימה ששלחה אותה לעבר הרחוק.

וכמו בסדרת ספרי "נוכרייה", התנועה בין הזמנים מעוררת את הפרדוקס של התאבלות על אנשים, שרק הרגע נפרדה מהם, אבל למעשה הם מתים כבר מאה שנה, והאם היא יכולה לחזור שוב כדי לפגוש אותם שוב?

590 העמודים נסחפים במהירות עם הקצב המהיר של ההתרחשויות, התפניות, המתח לדעת מה יקרה, והתובנות הקטנות שעולות תוך כדי כך, על האופן שבו אנשים נרתעים ממה שאינם יכולים להבין, מנסים להשמיד את מה או מי ששונה מהם באופן שמאיים על דרך ההסתכלות שלהם על העולם, על שכבות הזמן שנערמות בהיסטוריה האנושית, בהיסטוריה של הערים ושל מקומות המגורים.
מומלץ בחום.