נערה בחולצה כחולה – גבריאל בן שמחון
הוצאת ידיעות ספרים, 335 עמ'
קולו של המספר הוא קולו של יונתן
מרציאנו, בן 14, שעלה לארץ עם משפחתו מסְפְרו שבמרוקו, ומתגורר בחיפה בעיר התחתית. מגיל 14 ועד לשחרורו מהצבא כותב
יונתן יומן שבאים בו לביטוי כמה דברים. האהבה של יונתן לקולנוע, המציאות הדמיונית
מלאה צבע והשראה שהוא מפיק מהסרטים שהוא צופה בהם. האהבה שלו לנורית סתיו, הצברית
היחידה בכיתה של עולים חדשים, הנערה עם שתי צמות, שלבושה בחולצה כחולה עם שרוך
לבן, והרצון שלו כעולה חדש להשתלב בחברה הישראלית באמצעות הקשר איתה. דיברה אלי
מאד האהבה של יונתן לכתיבה, הכישרון שמתגלה בו לכתיבת שירים. כשהמורה מגלה שהוא זה
שכתב את השיר שכתב לנורית ותלה על דלת הכיתה שלה, היא אומרת לו: "מהיום אתה
משורר". ואבא שלו מודיע לו בגאווה: "מהיום אתה לא עושה יותר ספונז'ה.
אתה משורר." אביו של יונתן קונה לו מכונת כתיבה כדי שיכתוב את הסיפורים של
קהילה שהולכת ומאבדת את הקול הייחודי לה. נזכרתי בקטע הזה מהספר במפגש שהתקיים עם
ריטה, בו סיפרה שכשהתחילה להתפרסם כזמרת, ניסו למנוע ממנה לשטוף כלים בארוחה
המשפחתית, כי היא "זמרת".
אחד הקטעים הנפלאים ביותר בספר, הוא
הקטע שבו יונתן מביא את דודתו סולטנה שהיתה זמרת במרוקו אבל כאן לכולם דאגות פרנסה
ואין זמן לחגוג, אל בית הקולנוע "כרמל" לצפות בסרט. היא מגיעה לבושה
בשמלה מהודרת שהייתה עבורה שריון שהגן עליה מפני הסביבה החדשה. הצופים מתנגדים
לכיבוי האורות ולהקרנת הסרט ומבקשים לראות את האורחת, ולשמוע אותה שרה שיר חתונה
מרוקאי. ואז מתחילים לעלות לבמה עולים מכל מיני תפוצות, ומבקשים לשיר את השיר
שלהם. שיר פרטיזנים ביידיש, שיר ברוסית, בפולנית, רומנית. במקום "הגברת עם
הקמליות" קיבלו הצופים קונצרט של שירי עולים מכל קצות תבל.
גבריאל בן שמחון עלה לארץ ממרוקו בגיל
10, והספר שואב מההווי שהוא מיטיב להכיר ומהזיכרונות שהוא מנסה לְשַמֵר. הוא מספר
על החיים של עולים חדשים ממרוקו שהולכים ומאבדים את התרבות הייחודית להם, במדינה
שנראתה להם כמביאה את הגאולה המובטחת, אך תרבותם הולכת לאיבוד ב"כור
ההיתוך" הישראלי בשנות הקמת המדינה. אירועי ואדי סאליב מוצאים גם הם ביטוי
בספר זה.
בן שמחון הינו בעל קול ייחודי, עדין
ופיוטי, ציורי, שמח, שמעלה בפנינו תמונות חיות ונושמות של עולם שהולך ונעלם. העימות
בין התרבויות מתואר בלשון חומלת ואמפתית ללא נקיטת עמדה שיפוטית. ובכל זאת, ליבנו
נכמר:
ברדיו משמיעים את טוסקה של פוצ'יני, אבל
המשפחה והשכנים של יונתן מרציאנו לא מתחברים למוסיקה הזו. ברדיו לא משמיעים את
זוהרה, אום כולתום, ריימונד אבקסיס, סמי אל מגריבי כי "הרדיו שלהם. הארץ
שלנו, אבל אנחנו לא פה." אבל עבור יונתן מרציאנו טוסקה היא גשר שהוא מנסה
להקים אל ליבה של נורית סתיו, הצברית, מושא החלומות האולטימטיבי.
דרך עינו הרגישה והעדינה של שמחון, קמה
ועולה למולנו התמונה החיה והתוססת של תרבות צבעונית, מלאה מוסיקה וקסם.
"בסְפְרו מרחמים זה על זה, נותנים צדקה זה
לזה, מקוננים זה על מותו של זה, ושמחים זה בשמחתו של זה. כשמישהו מתחתן כל העיר
מתחתנת, וכשמישהו מת כל העיר מתה." הקהילה החמה הזו, שמאמינה בכישופים, בעין
הרע, באבנים שיכולות לעורר אהבה, ממשיכה להתקיים עוד זמן מה בואדי סאליב, בחיפה,
עד שהזמן וטרדות הפרנסה מפזרים את האנשים לכל רוח.
במפגש קוראים עם הסופר גבריאל בן שמחון,
התרשמתי מאד מהאיש העדין ומלא הקסם, שקולו צלול וחי וגם כשהוא מדבר, מילותיו
לוכדות אותך בצבע, צליל וכישוף.
אני מצרפת קישור לדבריה של נוית בראל
עורכת הספר:
סמטה במללאח של ספרו:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה