"את מי אנחנו רואים כשאנחנו רואים את עצמנו?
זאת השאלה."
בקיץ 1978 משתולל פירומן באזור כפרי בנורווגיה, מצית אסמי תבואה ובתי חווה, רכוש עולה בעשן, ארבעה אנשים מבוגרים כמעט מקפחים את חייהם. הפחד חודר אל הקהילה הכפרית השלווה, ובינתיים, אמא אחת מתחילה לאט להבין שכנראה מדובר בבנה שלה.
הסופר מתאר לנו את תהליך הכתיבה, את תהליך החקירה, הקריאה ביומנה של סבתא שלו, שיחות עם אנשי הכפר, קריאה במכתבים שכתב הפירומן מהכלא.
המספר, גאוטה הייוול, נולד בכפר בעת שיא אירועי השריפה ומעט לפני שהפירומן נתפס. כעת הוא חוזר לכפר ילדותו, אל העבר שלו כדי לאסוף חומר על השריפות ועל הפירומן, לנסות ולהבין מה קרה שם, ולכתוב על כך. במקביל, הוא חוקר את שורשיו שלו, מנסה להבין את הצורך שלו לצאת מהכפר, לברוח מהמסלול המקצועי שהותווה עבורו ולשנות כיוון, במקביל לניסיון להבין מה השתבש בחייו של הילד שהפך לפירומן.
"הם ייחלו לו כל כך, וכשסוף סוף בא לעולם הרגישו שקרה להם נס." מספר לנו הייוול. הוא מספר לנו על ילד שנולד לתוך אהבה גדולה, ילד יחיד ומוצלח, שהתחיל לקרוא בגיל צעיר, אהב לקרוא ספרים, מנומס ושקט וחביב ועוזר. כולם בכפר אהבו אותו. מה השתבש? מה גרם לילד להשפיל את מבטו כשדיבר עם אנשים? איזו בעירה פנימית גרמה לו להפוך לפירומן?
"מיהו הילד הזה שבא לעולם?" שואל הסופר, אבל לא מתייחס לתעלומה של הילד ההוא, שנולד מאהבה רבה כל כך, וצמח להיות פירומן, כפי שהיינו חושבים שכדאי לתהות. הוא שואל על עצמו. והתהייה מתגבשת פתאום לשאלה "מדוע?" מדוע הוא חוקר את שורשיו וילדותו שלו, כשהוא כותב על ילד אחר שנולד באותו מקום, כעשרים שנה לפניו, טופח וגודל באותה אהבה, והגיע למקום איום ואפל כל כך. מה בילד הזה, המצית בתים בשל נפשו הבוערת, משקף את הילד שגדל להיות סופר מוכשר?
היוול הילד, שגם הוא הוקף באהבה, שרצה להיות כמו האחרים, לא לבלוט, שהיה ילד טוב, שאהב ספרים.
ועוד ילד אחד יש בספר, ילד ששייך לדור של אביו של הסופר, ילד שחלה ומת בגיל צעיר, ונותר תעלומה. נער בהיר, קורן, כשכולם סביבו נשברו בעקבות מחלתו, הוא שמר על מצב רוח טוב. הייוול מנסה להבין את החיים החידתיים של ילד שהגורל המר לו אבל הוא נשאר שמח, חסר דאגה.
שלושה דורות של ילדים, כל אחד מהם צמח אחרת בתוך החיים שהוענקו לו. ההסבר כמו חומק מהמילים.
"הוא היה קורן כל כך" מספרת הדודה על הילד שהחיים שלו נעצרו בגיל צעיר.
"לא יצא ממני כלום", אומר הילד שהיה הבטחה כה גדולה אבל צמח להיות פירומן.
"אני אהיה סופר" מבשר הילד לסבתו, שנחרדת מכך שהוא הורס לעצמו את החיים.
החיים בכפר קטן מספקים לאדם מסגרת, שורשים, קהילה שמכירה אותו ועוטפת אותו, חיים של שגרה חמה וידועה. נוף ילדות רוגע, יערות שלווים ואגמים, בתים לבנים ואסמים צבועים באדום, ופרות נינוחות בעשב.
אבל הספרות, זו שאת אהבתה חלקו הסופר והפירומן, עושה הרבה יותר מאשר לאפשר לנו רגע של הנאה, או עיסוק קטן ש"יעביר את הזמן". הקריאה בספרים גירתה את הייוול לחלום, החלה לעורר בו את הכמיהה להסתלק משם. "משהו בי התחיל להיסחף למרחקים. איש לא שם לב בהתחלה, אבל משהו בי כבר מזמן עזב את עצמי ונסחף בתנועה איטית הרחק משם. בה בעת היה גם דבר-מה שביקש להישאר. משהו שרצה להישאר תמיד במוכר ובבטוח, בצפוי ובפשוט."
כל חייו הוא היה אחר, אומר לנו הייוול. "לא ידעתי מי אני, בעצם, פרט לעובדה שהייתי האחרון ברצף הדורות." ומדוע זה לא הספיק, הידיעה של רצף השושלת שלך, הידיעה לאן אתה שייך, הידיעה מאין באת. מדוע מייסרת אותו השאלה "לאן אתה הולך?". אז הוא ניסה להשתלב, להסוות את עצמו, להיות כמו כולם, "אבל לא הייתי כמו האחרים. קראתי ספרים."
והקריאה בספרים לוקחת את נפשך לעולמות אחרים, לתהומות ולגבהים, שואלת אותך שאלות, על החיים, על העולם הפנימי שלך, על זיכרון, על אובדן, על מה שמקשר בין הורים לילדים, על מה ומי אנחנו. "את מי אנחנו רואים כשאנחנו רואים את עצמנו?"
ספר נפלא, מיוחד, אחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות. קראתי אותו עד המחצית, ואז הנחתי אותו כיון שבתקופה עמוסה שהייתה לי לא יכולתי להקדיש לו את תשומת הלב שהגיעה לו. ובעת הנכונה קראתי אותו שוב מההתחלה. זהו אחד הספרים שארצה לקרוא שוב, זה ספר שמגיעות לו כמה קריאות, כמה ביקורים, בכל פעם שמתעוררת בנו אותה
תחושה פנימית, קטנה וסמויה של בעירה שמאיימת לכלותנו.
