גנבת הספרים

 גנבת הספרים – מרקוס זוסאק

אופוס, 488 עמ'

 

השנה 1939, גרמניה הנאצית. זהו סיפור על ילדה קטנה, ליזל, שחיה עם משפחה אומנת לאחר שהוריה נלקחו למחנה ריכוז. הם דווקא לא היו יהודים אלא קומוניסטים. אבל כן יש יהודים בסיפור, מן הסתם, אחד מהם מוחבא על ידי ההורים המאמצים במרתף הבית, תוך סיכון משמעותי לכולם.

אני אקדים את המאוחר ואגיד שזה ספר נהדר. הוא כתוב טוב, הוא שונה, הוא מלא בתוכן ומעורר מחשבה, והקריאה בו סוחפת, שזה לא דבר של מה בכך לומר על ספר של כמעט 500 עמודים, ועל תקופה כל כך רעה בהיסטוריה.

הספר רחב היריעה מסופר על ידי המוות, שבניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא דווקא רגיש ומלא חמלה, שואל את עצמו שאלות על בני האדם, ודי לא מרוצה מהעבודה שלו (רק שיש לו בוס קשוח..). למעשה נדמה שבתקופה החשוכה הזו בהיסטוריה ובמדינה המסוימת הזו, כל החמלה כמעט נמצאת דווקא אצל המוות, כפי שניתן לראות כבר בעמוד השני שבו הוא מספר לנו:

"יכולתי להציג את עצמי כראוי, אבל זה לא ממש נחוץ. תכירו אותי די טוב ודי בקרוב על פי קשת רחבה של משתנים. די לומר שבזמן כלשהו אעמוד מעליכם בחביבות רבה ככל האפשר. נשמתכם תהיה בזרועותיי. צבע ייתלה על כתפיי. אשא אתכם משם מעדנות."

הספר תפס אותי ממש מההתחלה, בעמוד הראשון, כשהוא מספר לנו בלי כחל ושרק:

הנה עובדה קטנה

אתם תמותו.

שזה משהו שאנחנו בדר"כ יודעים בראש אבל די מדחיקים ברגש. למרות שאם היינו לוקחים את העובדה הזו ללב, אולי היינו משקיעים יותר אנרגיה ומאמץ להיות בני אדם טובים יותר?

השלב השני שהספר תפס לי את הלב, הוא בעמ' 25 כשהמוות מתאר איך ליזל הילדה תהתה "מתי בדיוק החלו הספרים והמילים לומר לה לא סתם משהו, כי אם הכול. האם כשעיניה נחו בראשונה על החדר ובו מדפים ועוד מדפים מלאים בספרים?"

מי שמכיר אותי יודע שספרים הוא האהבה הראשונה שלי בחיים, כמעט מאז שנולדתי, והכי עקבית (טוב נו הבנות שלי נולדו הרבה אחרי זה חח)

אז הספר הוא גם על זה, על האהבה לספרים, למילה הכתובה. אחד הספרים שהגיעו לידיה של ליזל הקטנה, נכתב על ידי היהודי שמסתתר במרתף של הנס ורוזה הוברמן. אנשים שהכי לא תתארו לעצמכם שיחביאו יהודי במרתף תוך סיכון לחייהם, ומצד שני הכי כן תתארו.

מקס כתב את הספר שלו עבור ליזל על הדפים של "מיין קאמפף" שהוא צבע בצבע לבן כדי שיוכל לכתוב ולצייר על גביהם.

הספר מצליח להאיר פן שפחות מובלט בישראל, של עד כמה לא היה פשוט בגרמניה הנאצית, להיות גרמני שלא רוצה להיות נאצי. שילמו על זה מחירים כבדים, כולל בעצם החיים.

הפרק שבו מסופר על צעדת המוות של היהודים דרך הכפר שבו ליזל מתגוררת אל דכאו, הוא פרק כואב, צורב, שורף, כמעט בלתי ניתן לשאת אותו. למרות שהכול מתואר בניסוח הרגיש הזהיר.

"פניהם הסובלות של אנשים ונשים מרוקנים הושטו אליהם, מתחננים, לאו דווקא לעזרה – הם כבר היו מעבר לכך – אלא להסבר. רק משהו שידכא את הבלבול הזה."

הצורך הנואש בהסבר לרוע האפל שתוקף אנשים שלא עשו כלום פרט לעצם היותם. הצורך הנואש בהסבר שיעשה לנו סדר בראש ובלב למה קורים לנו דברים איומים.

 

 

 

עינם הפקוחה של חפצים דוממים

 עינם הפקוחה של חפצים דוממים – פטריק רותפס

הוצאת אופוס, 141 עמ'

מה אפשר לומר על ספר שמתחיל בהקדמה של הסופר במילים: "אולי לא כדאי לכם לקנות את הספר הזה.". טוב, קיבלתי את עצתו, כי שאלתי את הספר בספרייה. הלאה. "חובתי להזהיר אתכם שהסיפור הזה קצת מוזר. הוא לא בנוי כמו סיפור רגיל." וגם בסוף הספר יש פרק של הערת המחבר ושם הוא אומר: "ידעתי, עמוק בליבי, שהסיפור החדש שלי היה נורא ואיום. תוהו ובוהו הרוס ומחריד. "הוא לא עושה את כל הדברים שסיפור צריך לעשות".

אכן, זה סיפור קצת מוזר. זה לא סיפור רגיל. אין לו עלילה. לא ברור מה קורה שם. למעשה, לקחתי את הספר הזה כי מישהי שקראה אותו ואני מעריכה, אמרה לי "אני לא מבינה מה הם רוצים ממני", ישר הבנתי שזה ספר שאני רוצה לקרוא. ואכן, זה סיפור מוזר. ומתוק. זה סיפור על מישהי בשם אאורי, שחיה ב"תחתון" שזה העולם שמתחת לאוניברסיטה. אנחנו מקבלים הצצה לחיים שלה, ואין שם "עלילה" או "קונפליקט" או כל הדברים שיש בסיפורים רגילים. היא רוקדת מחייכת אוספת חפצים, מזיזה דברים למקומות שבהם הם אמורים להיות מונחים, היא מכינה סבונים.

מה שכן יש כאן הוא התייחסות איטית, רגישה, עמוקה, ובלתי רגילה, אל התדר של העולם, אל מה שחפצים דוממים רוצים או צריכים, אל איך שהעולם ואנחנו בתוכו מתנהלים כשאנחנו בהרמוניה עם התדר של מה שיש.

"משהו היה לא כשורה בחדר הזה. לא משהו בולט. זה היה מקום טוב, מקום כמעט מושלם. הכול היה כמעט. אם זה לא היה יום לבן שבו הכול נעשה כיאות, אולי היא לא הייתה מבחינה שמשהו אינו כשורה. אבל זה היה יום שכזה, ולכן היא הבחינה." (עמ' 34)

"ליבה של אאורי פעם מהר יותר ויותר. עברו עידנים מאז מצאה מקום חדש לגמרי. מקום שהעז להיות הוא עצמו." (עמ' 35). איזה דבר מקסים ומופלא לומר על 'מקום' – שהוא מעז להיות הוא עצמו. כמה מאיתנו, בני האדם, שאנחנו לא 'מקומות', ואולי אנחנו קצת כן, עד כמה אנחנו מעיזים להיות אנחנו עצמנו?

"אאורי עצמה את עיניה והניחה את הסדין בחזרה במגירה, ובושה בערה בקרבה. היא הייתה יצור תאוותני לעיתים. רצתה דברים לעצמה. לסובב את העולם ולהפר את הסדר הנאות. לדחוף את כל הדברים במשקל רצונותיה." (עמ' 40). הסופר מתייחס אל אאורי כאל נערה קצת שבורה, מרוסקת. אבל איזו מתיקות יש באדם שחש באופן כל כך עמוק את הדרך שבה דברים צריכים להתנהל, את הסדר הנאות, את מה שלא יעלה על הדעת לעשות גם אם אני מאד רוצה במשהו. אם זה לא אמור להיות שלי אני לא אקח. כמה זה שונה מהאינטנסיביות שבה רובנו מתנהלים בעולם, לוקחים דברים, או עושים או דוחפים ומנסים לקדם ולייעל ולשנות, בעיקר רוצים לשנות כל הזמן. ולאן זה הולך, אנחנו רואים. משבר האקלים, מלחמות, הרג של חיות בכדי לספק את תאוות האכילה. אין הרבה עדינות או אלגנטיות או מחשבה באופן שהאנושות מתנהלת על גבי הפלנטה השברירית והקסומה שלנו, ואני חוששת שאין הרבה אאורי שיוכלו לשנות את מהלך הדברים.

וזה חוזר לאורך הסיפור המוזר והמתוק הזה, כל הזמן. "תשובות תמיד היו חשובות, אבל לא תמיד היו קלות. היא תצטרך לנהוג בסבלנות ולעשות את הדברים בדרך הנאותה." הדרך הנאותה. כל הזמן חשבתי על הדרך היפנית המעודנת – הסדר, הפשטות, האסתטיקה, פילוסופיית הקינצוגי שהופכת כלי קרמיקה שבורים לפריטים שבהם דווקא השברים מובלטים. אני לא יודעת אם הסופר חשב על יפנים כשכתב את הסיפור הקצר יחסית והתמוה הזה, אבל יש בו הרבה מאד מהעדינות של החיבור לכל מה שקיים.

באנגלית הספר נקרא The slow regard of silent things ויש משהו שונה בניסוח הזה לעומת השם העברי, למרות שהתרגום מביא יפה לביטוי הרבה מהמשמעות שבשם הזה. אבל הטיפול האיטי של החפצים הדוממים הוא משהו קצת שונה מ"עינם הפקוחה". ובספר הזה יש טיפול איטי בדברים. איטי, ומחושב, ושקול, ורגוע ומאד מקשיב.

אני אסיים במי שאנחנו, כולנו, שאיננו אאורי:

"המחשבות הובילו לאותה נקודה. דאגה. אנשים מוצאים מפתחות. אנשים פותחים דלתות. זרים מאירים סביב באורות שלהם. העשן שלהם. קולותיהם הנוערים. דורכים בכל מקום במגפיים הקשים והאדישים שלהם. מסתכלים בכל דבר בלי לחשוב למה גורם המבט. נוגעים בכל דבר ומזיזים אותו בלי לחשוב כלל על מה נאות ומה אינו נאות."

הקריאה בספר הזה היא כמו מדיטציה. זה אכן ספר לא לכל אחד, אבל למי שהספר מדבר אליו, יפיק ממנו המון.

 

 

 

בשורות טובות

 

בשורות טובות – ניל גיימן וטרי פראצ'ט

אופוס, 338 עמ'

 

סוף העולם אמור להגיע בשבת הבאה. הים יהפוך לאש, יירד גשם של דגים או צפרדעים וצבאות השמיים והשאול יסגרו ביניהם עניין. לשד מהשאול קרולי, וליריבו-חברו המלאך אזירפאל, זאת בעיה. לאחר שנים רבות בין בני האדם הם אוהבים את החיים כאן למטה (או במקרה של קרולי כאן למעלה) כך שהם חייבים לעצור את ארבעת מלאכי האפוקליפסה, להביס את צבא ציידי המכשפות, למצוא ולהרוג את האנטיכריסטוס, ולמנוע מהכול להתרחש. רק, שהאנטיכריסטוס הוא ילד חמוד בן 11, ואף אחד לא יודע איפה הוא כי הוא הלך להם לאיבוד.

העלילה מתגלגלת בהומור בריטי משובח ושנון, תוך התייחסות לסוגיות רציניות של דת, מהות האנושיות וטבע האדם, מה המשמעות או החשיבות של החיים, וכל זה, בניגוד למה שאתם יכולים לחשוב, ממש ממש בקלילות וללא מאמץ, כפי שגיימן (קורליין, לעולם לא עולם) ופראצ'ט (מעשי קסמים) יודעים היטב לעשות.

אז מדובר בספר מצחיק, מרתק, חמוד, מעניין, מעציב, משעשע.

"ובדיוק כשאתה מתחיל לחשוב שהם מרושעים יותר מכפי שיוכל הגהינום עצמו להיות אי פעם, הפגין מישהו מהם יותר חסד מאשר היה בשמיים כולם. ובדרך כלל, היה אותו אדם עצמו מעורב בעניין. הבחירה החופשית, כמובן. דפק של ממש."

או:

"אני לא רואה מה נפלא כל כך בזה שבוראים בני אדם כבני אדם, ואחר כך מתעצבנים כי הם מתנהגים כמו בני אדם. בכל מקרה, אם תפסיקו להגיד לאנשים שהכול יסתדר אחרי שהם ימותו, אולי הם ינסו לסדר הכול כשהם עדיין בחיים. אם אני הייתי אחראי, הייתי מנסה לתת לאנשים חיים ארוכים יותר, כמו למתושלח. זה יהיה הרבה יותר מעניין ואולי אנשים יתחילו לחשוב על כל מה שהם עושים לסביבה ולאקולוגיה, כי הם עדיין יהיו בסביבה אחרי מאה שנה."

או זה, נו, אי אפשר כמעט להפסיק לצטט מהספר הנפלא הזה, וזו שיחה בין המלאך והשד:

"אתה חייב להודות שזו היתה ממש הצגה. כלומר, להצביע על העץ ולהגיד: "לא לגעת" באותיות גדולות. לא מתוחכם במיוחד, מה? אני מתכוון, למה לא לשים אותו על הר גבוה, או רחוק מאד? זה גורם לך לתהות מה הוא באמת מתכנן."

הייתי רוצה להעתיק את מה שקרה כאשר צלחת מעופפת נחתה על הכביש ושלושה יצורים מהחלל החיצון פנו אל האנגלי שהחללית שנחתה חסמה את המשך דרכו, וביקשו לברר (בנימוס אנגלי קורקטי) "בוקר טוב אדוני או גברתי או ניטרלי, זו הפלנטה שלך, לא?", ואז מה לגבי הצטברות רעלים חומצתיים, זיהום אוויר, החזר הקרנה של הפלנטה, ו-לא, זה לא אפשרי בכלל להעביר במילים שלי את כמה שזה מצחיק ועצוב בו בזמן.

אז מי שאהב את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ובמקרה עדיין לא קרא את הספר הזה או אם עוד לא הגעתם אליו, רוצו להשיג אותו לקרוא אותו כי זו קלאסיקה של מדע בדיוני / פנטזיה / ספרות אפוקליפטית.

 

כבלי קסם

כבלי קסם – אורסון סקוט קארד

הוצאת אופוס, 463 עמ'

אורסון סקוט קארד הוא סופר נפלא. כבר כתבתי את זה בסקירת תשעת ספרי "היקום של אנדר". אורסון סקוט קארד הוא סופר ענק. הוא בורא עולמות. הוא כותב סיפורים שגורמים לך להיכנס לתוך עולם, שמרתקים אותך, סיפור טוב, מהודק. מתחילים לקרוא ומיד עולם שלם קם ועומד ואנו בתוכו, מתבוננים באנשים (לא "דמויות") חיים, שלמים, מורכבים, הוא מתאר מצבים, מנתח מורכבויות של הפסיכולוגיה האנושית, מאפשר לנו להבין מה גורם לאנשים לפעול באופן שהם פועלים. הוא מעביר מסרים עמוקים, חשובים, בלי לוותר על קו עלילה רציף, מרתק, משכנע.

כבלי קסם עוסק במיתוסים ואגדות. מה המקור הקדום של האגדות, שעוברות מדור לדור?

איוון בן העשר מגיע לקרחת יער בהרי הקרפטים, ורואה נסיכה יפה ישנה על כן מוקף בעלי שלכת, ובתהום. אבל מתחת לעלים רוחשת נוכחות מרושעת שמבריחה אותו. המשפחה- שחזרה ליהדות, עוזבת את רוסיה לארה"ב. כעבור עשר שנים, איוון הוא סטודנט, שהלך בעקבות אביו הפרופסור להיסטוריה, ועוסק בשפות ופולקלור. בגיל עשרים וחמש לאחר שנפלה חומת ברלין הוא חוזר לרוסיה כדי להשלים את הדיסרטציה שלו על מקורן של אגדות עמים.

אבל המניע האמיתי לנסיעה שלו הוא אותה תהום עגולה ביער, שנסיכה יפה נמה שם. הרגע שבו ראה אותה בפעם הראשונה, שינה את חייו לתמיד. איוון חוזר ליער, מעיר את הנסיכה הנמה, מציל אותה מהדוב ועובר בגשר בלתי נראה אל העולם במאה העשירית.

כעת יצטרך להתמודד עם עולם שבו הכישורים הנחשבים והנחוצים, הם דווקא אלה שאין לו, הרי אף ילד היום איננו עובר הכשרה בלוחמה בחרב וחנית. מצד שני, הכישורים שיש לו, כמו הידע שלו בשפות עתיקות מאפשר לו תקשורת.

במאה העשירית הדמויות מהאגדות הן אנשים ונשים אמיתיים, ואיוון נוטל חלק במה שיהפוך עוד מעט לסיפור אגדה או לסיפור היסטורי. מצד שני, כשאיוון והנסיכה קתרינה יעברו בגשר אל העולם של איוון בסוף המאה העשרים, הנסיכה נוכחת לדעת שלא פשוט להגיע לעולם בזמן אחר, ומה שפירשה כטיפשות של איוון, היא כעת מבינה שמדובר בצורך להסתגל לעולם שהקודים שלו שונים.

בסופו של דבר איוון וקתרינה יצטרכו להלחם בבאבה יאגה שמצליחה לעקוב אחריהם למאה העשרים ובחזרה, הם ימלכו בממלכה העתיקה באושר ועושר, והמילים 'עד עצם היום הזה' מקבלות משמעות חדשה ומעניינת, כיון שהם עדיין ממשיכים לחצות את הגשר בין הזמנים כדי לבקר את סבא וסבתא בארה"ב...

לעולם לא עולם

לעולם לא עולם – ניל גיימן
הוצאת אופוס, 280 עמ'

מי לא תוהה לפעמים, אם החיים שיש לו, הם כל מה שיש. לעתים, השאלה תעלה גם אם מדובר בחיים טובים, עבודה טובה, בית נאה, משפחה אהובה, לגור בעיר, לצאת לבלות. במסלול הטוב הזה יש מגרעת – השגרה כופה עלינו להיות מי שמצפים מאיתנו להיות.
ובתחושת המחנק של הכלא של הצפוי, האם זה כל מה שיש?
"לרגע, לא היה לו שמץ של מושג מי הוא. זו היתה הרגשה משחררת להדהים, כאילו היה חופשי להיות כל מי שירצה להיות: כל אחד - לנסות ללבוש זהות כלשהי. הוא יכול היה להיות גבר או אישה, עכברוש או ציפור, מפלצת או אל."
ריצ'ארד כנראה שאל את עצמו, מבלי להיות מודע לשאלה שפעפעה בתוכו. ריצ'ארד גר בלונדון מזה שלוש שנים, עובד במקום טוב, יש לו ארוסה יפהפיה גם אם די שתלטנית. הכול מתנהל במסלול הרגיל, עד שהוא נתקל בנערה פצועה על המדרכה, ומחליט לעזור לה. המעשה הזה מוציא אותו מחוץ למסלול חייו הצפויים, אל העולם של לונדון התחתית, שבה נמצאים אנשים שנפלו בין הסדקים של העולם. לחרדתו הוא מגלה שהפך שקוף מבחינת האנשים בלונדון הרגילה. ריצ'ארד נאלץ לחיות בעולם החדש והמפחיד, שבו קסם ועוצמות, נערה ושמה דלת שמסוגלת לפתוח דלתות בכל מקום, אנשים שמנסים להרוג אותה, מלאך, איש שחי רק על הגגות, עכברושים חכמים, ואנשים שדוברים את שפתם, רוזן שחי בקרון רכבת, ציידת המחפשת אחר החיה שבמבוך מתחת ללונדון, ועוד טיפוסים צבעוניים ומוזרים. ריצ'ארד חובר לליידי דלת, לציידת בשם האנטר המשמשת כשומרת הראש שלה, ולמרקיז מסתורי שמסייע לדלת מסיבותיו. במסע המזכיר את מסעה של דורותי אל הקוסם מארץ עוץ, לכל אחד מהארבעה יש משהו שהוא רוצה להשיג, והרבה מה לאבד.
גיימן בורא עולם שלם, עם חוקיות משלו, דומה מאד לעולם שלנו אבל שונה, והשוני הוא שהופך אותו לכה מרתק, מסעיר וקסום. הספר שנון, מצחיק, מוזר ומפחיד ומאד סוחף. ועם כל אלה, הספר מעורר מחשבה, מעלה למודעות את אנשי הקצה המסתובבים בעולמנו בלתי נראים עבור האנשים ה'רגילים'.
הספר "מתכתב" עם שני ספרים אחרים שמאד נהניתי מהם "כריש זיכרון" ו"קוסם היונים" והוא מעלה שאלות מרתקות על זהות, על האנשים השקופים, על מה שבורגני ומקובל ונהוג, ועל חיים אחרים שמתנהלים בצד זה, ורובנו כנראה כלל לא מודעים להם. ועל המסתורין והפליאה שנעלמים מעינינו בשל מהלך חיינו השגור.
ציטוט מתוך הספר של שיחה שמעביר את כל מה שמצאתי בספר: הקסם, המוזרות, המיוחדות, הדיון בסוגיות כה מהותיות אבל באופן שנון ומשעשע:
"יש בלונדון בועות קטנות של ימים עברו, מקומות שבהם הדברים והמקומות נשארים כמו שהיו, כמו בועות בענבר", הסבירה. "יש הרבה זמן בלונדון, והוא צריך ללכת לאיזה מקום – לא משתמשים בכולו בבת אחת".
"כנראה אני עוד קצת שיכור", נאנח ריצ'ארד. "זה כמעט נשמע הגיוני".

ועוד משהו בעניין הספר המושך הזה. במאמר של ד"ר יואב בן דב ז"ל מצאתי משהו שמסביר איך לחיות באופן שנמלט מהציווי היומיומי של השגרה, מבלי ליפול בין הסדקים של העולם ולאבד את כל מה שטוב ונכון ומתאפשר בדרך החיים שבחרנו:

"בטכס כישוף יוצרים מעגל ונכנסים אליו, ובתוכו קורים דברים שחורגים לגמרי מהמציאות המוכרת, משהו שהוא ברמת טראנס. המכשפים חווים באופן אמיתי וברור דברים שבתפיסת המציאות הרגילה לא יכולים לקרות. אבל, ברגע מסוים הם יוצאים מהמעגל, וחוזרים לחיים שלהם, שבהם הם מתפקדים כאנשים רגילים. הדברים חייבים להיות בשליטה, וחייבת להיות יכולת לבחור לעבור בין העולמות. מי שנתקע בתוך העולם הזה הופך למשוגע שלא יודע איפה הגבולות. היה לי חבר שהוכשר ככהן וודו, והגיע להישגים מדהימים. בשלב מסוים הוא אושפז, כי לא היה ברור אם אל המלחמה מדבר מתוכו, או שהוא בהתקף פסיכוטי. הוא נכנס כל כך עמוק לעולם הזה, עד כדי שלא יכול היה לחזור למציאות השפויה. מהעבר השני, מי שתקוע במקום שלא יודע להשתגע, להיכנס לתוך המעגל, נשאר תמיד בחוויית שליטה, ומפסיד המון" 

אז זה בעיני המסר החשוב של הספר, לעבור בין העולמות, באופן מבוקר, נשלט אבל גם חופשי, כלומר איבוד שליטה מבוקר (דבר והיפוכו אבל זה מה שיפה בזה).

המשכוכית

קוני ויליס – המשכוכית

הוצאת אופוס, 248 עמ'

ספר חביב, קריא וזורם מאד, מבלי לפגוע ב"רצינות" שלו. סנדרה פוסטר הינה מדענית המועסקת בחברת הייטק וחוקרת אופנות, טרנדים ושגעונות, במטרה לנסות ולגלות איך הם התחילו, מה, או מי, גורם להתחלת אופנות וטרנדים. בינתיים היא מתמודדת עם מזכירה כחולת שיער ולא יוצלחית, נפגשת עם מדען אחר בחברה החוקר את תורת הכאוס, מנסה להתמודד עם מבול הטפסים והניירת שהבוס מייצר, ומביאה לבנין עדר של כבשים במסגרת של עבודת מחקר משותפת עם חוקר הכאוס. קוני ויליס מספקת פרטי מידע על אופנות וטרנדים, כמו גם על הדרך שבה הושגו פרצות דרך מדעיות גדולות – במקרה. או שמא לא במקרה? מה מוליך את האקראיות במערכת הכאוטית ? ולאן זה הולך? בינתיים, סנדרה ובן נאבקים בעדר כבשים שמוכיחות שהן באמת טפשות כמו שחשבנו, ומבינים שהדבר היחיד שיציל את המחקר שלהם היא "המשכוכית", הכבשה שהעדר כולו הולך אחריה. בסיכום, ספר ממש חמוד למי שהרגע סיים ספר כבד, רציני, וזקוק למנוחה.

קוסם היונים

קוסם היונים – מייגן לינדהולם

הוצאת אופוס, 233 עמ'

ספר מעניין מאד ולא שגרתי. מסוג הספרים שמחלחלים לאיטם בעת שהעמודים נפרשים בפני הקורא. "על מה" הספר?

ברחובות סיאטל המכונה "עיר האזמרגד" בשל הנופים הירוקים הנשקפים בה מכל מקום, מסתובבים תושבים שמחים ומסבירי פנים. בעצם, אנשים כמונו, בעלי בתים, משפחות, עבודה, הנעים במסלולים השגורים בין נקודות הפעילות הרגילות שלהם. ביניהם מסתובבים אנשים אחרים. חסרי בית, קבצנים, נוודים החיים בשולי החברה, נברנים המתקיימים ממה שהם מוצאים בפחי האשפה. בכל עיר גדולה ישנם כאלה, היושבים ימים שלמים על ספסלים, מנסים להתחמם במקומות ציבוריים הומי אדם. אבל מתוכם מעטים, שהם שונים לגמרי. אנשי הקסם. אכן נותרו מעטים מהם, אבל הם שם, בעלי קסם עתיק יומין, נושאים עימם אחריות כלפי החברה, זו המתעלמת מהם בהיותם מבחינתה חסרי-בית וחסרי זהות. לקסם הזה יש כללים ברורים וחדים, שעליהם למלא בקפידה. וכך זה קורה: "אתה מתעורר ביום שאחרי, ויודע ששום דבר שוב לא יהיה כפי שהיה. יש כאלה ששומעים קולות, ואחרים מודעים פתאום לדממה המוחלטת של העולם. כמה מאיתנו מתמלאים בתכלית נוראה, ואחרים מרוקנים מכל שאיפה ונפתחים לזמן עצמו.". האיש שאיננו זוכר את שמו, המתקרא קוסם, צריך להאכיל את היונים ולשמור עליהן, להקשיב לבני האדם, לומר להם את האמת גם אם היא קשה, ותמיד לתת יותר מכפי שקיבל. רק כך יוכל לשמור על הקסם שלו.

צל אפל של רוע קדום מגיע אל העיר. רק קוסם יכול לעצור בעדו, כיון שזו ההתמודדות שלו. זו המלחמה שלו. יחד עם זאת, אם הוא ייכשל, כולם ישלמו את המחיר.

אתם חושבים שכבר קראתם את "הארי פוטר" אבל הספר הזה הוא משהו אחר לגמרי. אם קראתם את סדרת "ארץ ים" של אורסולה לה גווין אתם יותר קרובים.

ובכל זאת, הקסם הוא לא בהכרח הנושא העיקרי של הספר. או לפחות לא בצורה שקראנו בספרי קסם ופנטסיה אחרים. הקסם בא לביטוי כאן בדרך אחרת לגמרי. אחת השאלות המרכזיות שהספר מציב היא, מה טיב המציאות. יש את המציאות המוחשת, הגשמית, שאנו רואים. המציאות המוסכמת על כולנו כ'מציאות'. אבל בצידה יש עוד מציאויות. יש מציאות של חלום, ושל אגדה, ושל קסם. מציאות שבה העיר והאדם, הטבע והצרכים הגשמיים, כולם מחוברים ביחד ברשת אחת גדולה. העיר סיאטל משמשת כאחד הגיבורים הראשיים בספר הזה. יחד עם קוסם, המשוטט ברחובות, עולה על אוטובוסים באזור הנסיעה החופשית, נכנס לבניינים, אנו שומעים על ההיסטוריה של העיר, של בנייניה. דרך עיניו של קוסם, יש בעיר הזו קסם מיוחד. העיר נרתמת לסייע לו למצוא את מעט הכסף עבור כוס הקפה הבאה שלו, או לפנות עבורו שולחן בבית קפה שבו נותרו שאריות אוכל.

אתה יכול להיות מחובר למציאות החיצונית, ולחיות חיים מאד ריקים, ואתה יכול לבחור להתחבר ל'רשת', ולהיות קרוב אצל האמת הפנימית שלך, ולא בהכרח לענות על מדדים מוסכמים של 'הצלחה'.

הנושא העיקרי של הספר, אם כך, הוא נפש האדם. וההתמודדות הקשה, העיקשת, התמידית שבתוכו בין הכוחות השונים המושכים בו. ההתמודדות עם השדים הפנימיים, עם מה שהכי מפחיד אותך, והדרך לאסוף את הכוחות שצברת בתוך האמיתות שבהן חיית עד כה.

יש גם הבחירה, הנוראה לעתים, בין האמת הפנימית לבין מה שמקובל כ'נכון', ומוסכם ולכן מתוגמל מבחינה כלכלית.

זו, למשל, עוד שאלה שעלתה בעיני מן הספר. הכלכלה המודרנית, והאופן שבו היא פועלת, דורסת את בני האדם ודוחסת אותם לתוך הציווי המחמיר שלה כיצד לפעול, ובסוף כל יום עבודה יורקת אותם לעוסים, כשלעתים כל שנותר להם הוא שארית של כוח להיגרר לאיזה פאב קרוב ולהשתיק עם הרבה אלכוהול את היללה הפנימית הזו.

בסופו של דבר, קוסם לא יוכל לברוח מההתמודדות החזיתית מול הרוע האפל המאיים עליו. מחיר כבד ישולם.

קורליין - ניל גיימן

קורליין – ניל גיימן
הוצאת אופוס, 132 עמ'

זהו ספר לכל גיל, לכל מי שעדיין חי בו הילד שמאמין שבחושך, בחדר שלו, מתחבאים דברים שאין להם שם.
כמובן, שהחדר הזה יכול להיות בתוך הנשמה שלנו, עם כל הדברים שנמצאים שם ואין לנו דרך להגיע אליהם, או שאנחנו מעדיפים לא להביט בהם.
 ולכן, למרות שהספר מזכיר את "אליס בארץ המראה", וגם את "האריה, המכשפה וארון הבגדים", זה לא ספר לילדים. או לפחות, לא רק.
 ניל גיימן בורא אגדות מודרניות שבהן הפנטסיה והקסם והבלתי-אפשרי זולגים ומחלחלים לתוך היומיום בדרכים שבתחילה נראות לגמרי טריוויאליות, עד שפתאום משהו הופך את הכול למוזר מדי, ואפילו מאיים.
קורליין היא ילדה בת 11 שעוברת עם הוריה לדירה בבית ישן במקום מבודד למדי, ועתידה להתחיל ללמוד בבית ספר חדש. בינתיים עדיין חופש, הוריה עסוקים בעבודה ומבקשים שהיא לא תפריע להם, והיא משתעממת, ולכן יוצאת לסייר בבית ובסביבה. היא פוגשת את השכנים המוזרים – שתי זקנות שמגדלות כלבים ופעם היו שחקניות תאטרון מפורסמות, זקן שמאלף עכברים ויום אחד הם ייצאו במופע מוסיקלי. ויש גם חצר ענקית עם גינה, ובאר חסומה ויער. ביום גשם היא נאלצת להישאר בדירה, ובמסגרת הסיורים המשועממים בתוכה, (כמה חלונות יש בבית, כמה דלתות?) היא מגלה דלת שנפתחת לשום מקום, לקיר לבנים שכנראה נבנה כדי לחלק את הקומה לשתי דירות. אבל לילה אחד, קורליין עוקבת אחרי צל שחומק בחדר, ומגלה שהדלת לא נפתחת אל קיר. היא עוברת לדירה בבית אחר, הזהה לבית שלה, ובה הורים אחרים שדומים להורים שלה אבל מרעיפים עליה תשומת לב ואהבה, בחדר שלה ארגז עם הרבה צעצועים מוזרים ומרתקים. כאן מתחיל הסיפור. כמו בכל סיפור אגדה טוב, יש דברים רעים שאורבים, יש אנשים כלואים, וקורליין תצטרך להתמודד עם הפחדים שלה בהרבה אומץ ותושייה ולהציל את כולם, ואת העולם.
 בתוך התהליך היא תתבגר ותגלה דברים חשובים על עצמה, כמו למשל התובנה הבאה: "אני לא רוצה את כל מה שאני רוצה. אף אחד לא רוצה. לא באמת. איזה מין כיף זה יהיה אם אני פשוט אקבל את כל מה שאני רוצה? סתם ככה, ובלי שום משמעות? מה אז?"
 ניל גיימן מעגן בספריו מחשבות מעניינות על זהות, זיכרון, מה המשמעות של שם, האם השם של הדבר בונה את המשמעות שלו?
"לחתולים אין שמות", אמר החתול.
"לא?" שאלה קורליין.
 "לא", אמר החתול. "לכם, בני האדם יש שמות. זה כי אתם לא יודעים מי אתם. אנחנו יודעים מי אנחנו, אז אנחנו לא צריכים שמות."

הדרקון הלבן

הדרקון הלבן – אן מק'קאפרי

הוצאת אופוס, 451 עמ'

השלישי בסדרת "דברי הימים של פרן", אחרי מעוף הדרקון ומסע הדרקון.

רות' הוא דרקון יחיד במינו, הדרקון היחיד הלבן בכל כוכב הלכת פרן. הוא גם קטן במימדיו לעומת הדרקונים האחרים, וכמעט כל בני פרן לא מצפים שיצליח לעשות דבר כלשהו. הקשר שבין רות' לבין  הרוכב שלו, ג'אקסום, גם הוא חריג, שכן בדרך כלל ההטבעה של דרקון ורוכב תיעשה עבור אותם אלה שיועדו להיות רוכבי דרקונים. אבל ג'אקסום מיועד להיות לורד מאחז ולא יתכן שיהיה דרקונאי וינטוש את מורשתו.

השניים מתאמנים בחשאי, ומתברר שלדרקון הלבן יש תכונות מופלאות. הוא יכול לחזור בזמן לכל רגע בעבר באופן מדויק, הוא מתקשר עם הלטאשים הססגוניות, יש לו זיכרון.

לאורך הספר מתבגרים הן הדרקון, והן רוכבו. ההתבגרות כרוכה ביכולת לגלות שליטה עצמית, לפעול מתוך מחשבה, לרתום את להט הנעורים וההתלהבות בשירות המטרה שהגדרת לעצמך. ההבנה של מורכבות החיים, של הרבדים הנסתרים שבכל דבר, שלא תמיד ברור על פניו מה הדבר הנכון לך, האם מה שאתה רוצה הוא מה שיהיה טוב ונכון עבורך?

"לעתים קרובות כל-כך באחרונה החל להבין שדברים אינם כפי שהם נראים. היו פנים נסתרות לכל דבר. אתה חושב שהשגת את שרצית, וכשאתה מתבונן מקרוב, מתברר שהוא לא מה שנראה לך מרחוק."

הקשר המיוחד שבין הדרקון הלבן לרוכבו יוביל למעשים רבי אומץ ותושיה שיצילו את העולם שלהם ממלחמה כוללת ואכזרית, ואף לתגליות מדהימות.

גם בספר השלישי מתעלה מק'קאפרי על עצמה, יוצרת עולם מרתק על כל פרטיו. תיאורי הנוף, מזג האוויר, האנשים, המבנה הפוליטי והכלכלי של החברה, תהליכים שעוברת החברה ושעוברים אנשים בתוכה.

מקום חשוב ניתן לשאלה של מה היעוד של אדם, מה תפקידו בעולם הזה, והאם יש לו אפשרות להימנע מלמלא את תפקידו – האם יש לו זכות כזו?

"הוא מתקדם בצעדים שאין לשנותם לעבר אירוע שנקבע מראש ושום דבר לא יכול לעוצרו עכשיו."

מסע הדרקון

מסע הדרקון – אן מק'קאפרי

הוצאת אופוס, 369 עמ'

השני בסדרת "דברי הימים של פרן", אחרי "מעוף הדרקון"

קורי הכסף הקטלניים שוב צונחים מ"הכוכב האדום" אל פרן. רוכבי הדרקונים נלחמים בהם באוויר, פולטים להבות שמשמידות אותם בטרם יגיעו לאדמה ויאכלו כל חומר אורגני על האדמה.

אבל הכול יותר מסובך הפעם. לאחר שבעמל רב הצליחו לנתח את הדפוס של נפילות הקורים ולבנות לוחות זמנים, הכול משתבש. הקורים נופלים לא בעיתוי הנכון, לא במיקום הנכון, וגם לא במשך הזמן שלפי הלוחות הכתובים.

בספר הקודם עברו רוכבי הדרקונים הותיקים דרך ה"ביניים" המקפיא, חסר הזמן והתחושה, 400 מחזורים קדימה בזמן כדי לסייע למעטים שנותרו להילחם בקורים. כעת מתברר שלא קל להסתגל לכך שהזמנים השתנו, והם ממשיכים לדבוק בדרכיהם הישנות, ומקוממים בכך את רוכבי הדרקונים הנוכחיים, ואת שאר אנשי כוכב הלכת.

בנוסף גם הפוליטיקה השלטונית על הכוכב כבר אינה כל כך נוחה, ושוב עולים קולות כנגד רוכבי הדרקונים על אופן התנהלותם ועל זכויות היתר, שקשה לאחרים להשלים עימם, מבלי שייתנו את הדעת לכך שאלו מסכנים את חייהם בהתמודדות עם הקורים הקטלנים.

ההיסטוריה של המין האנושי רצופה שכחת הבלתי נעים, הבלתי רצוי, אומרת מק'קאפרי. מקור אימת העבר ייעלם אם מתעלמים מקיומו, הכול משגשג, ולמה לדאוג לעתיד רחוק ובלתי ידוע?

אבל החיים הם לא רק הישגי הנעורים. "תקופת ההתבגרות היא שלב בחיים, לא קריירה בפני עצמה. כשאדם מתבגר, הוא מבין שהחיים גם נמשכים." כך בחייו של אדם, כך בחייה של אומה, או כוכב לכת. פ'לאר, המנהיג הנבון מנסה לתמרן בין הלחצים השונים והרצונות המנוגדים, ולנתב את כולם לעבודה משותפת למען מטרה שצריכה להיות חשובה לכל מי שחי על כוכב הלכת – הדאגה להישרדות של כולם, תוך שמירה על ערכים של הגינות ושיתוף.

"אני חושב שאתמול הבנתי עד כמה צרה יכולה להיות דעתו של אדם, הדואג רק למה שצריך להיות שלו, עד שהוא שוכח מה יש לו, ומה הוא צריך לעשות." אומר אחד מרוכבי הדרקונים הותיקים, המתחיל להבין שאין מנוס מלקבל את שינויי העתים ולהסתגל למצב החדש, על דרישותיו. התעקשות דוגמטית על האופן שבו התנהלו הדברים עד כה, מונעת מהאדם לראות את התמונה הגדולה.

אן מק'קאפרי, רוקמת בכישרון רב עולם שלם, על נופיו, אנשיו, הפוליטיקה שבו, חלוקת המעמדות, דרך החיים שבו. מקסים האופן שבו היא משלבת לתוך הסיפור טכנולוגיה עכשווית ושגורה לנו, במסגרת המאמצים שעושים האומנים בעולם זה להצליח להבין ולפתח טכנולוגיה שהייתה ידועה לקדמונים ואינה מוכרת בעולמם. כמו מכשיר "רואה רחוק" שמאפשר להביט דרכו לכוכב אחר, או מכשיר "כותב רחוק" שמאפשר להעביר מסרים מיידיים על פני מרחקים. 

מתוך העולם שבראה מק'קאפרי היא מעמידה מראה שמשקפת את דרכי ההתנהגות, החשיבה וההתנהלות של בני האדם. כך, שהספר, שנקרא בשטף כסיפור מעשה מרתק, מתיישב לו במגירת ה"היום הבנתי משהו חדש". 

מעוף הדרקון

מעוף הדרקון – אן מק'קאפרי

הוצאת אופוס, 308 עמודים

סיפור המעשה:

בכוכב הלכת השלישי במערכת רוכבאט יש אוויר, מים וכוח משיכה נוח. בני האדם במסעות הגילוי שלהם ביקום, גילו אותו ויישבו אותו חיש מהר, כינו אותו פרן, ולאחר מכן עזבו את המושבות שעל פרן לדאוג לעצמן. לרוכבאט יש כוכב לכת זר, אדום, שחג סביבו במסלול אליפטי תועה. אחת למאתיים שנה הוא מתקרב לפרן, ובעת אותה קרבה, צורת החיים הילידית של הכוכב האדום מבקשת לעבור לפרן בעל האקלים הנוח יותר. קורי כסף צונחים מהכוכב האדום אל פרן ומאיימים להשמיד כל צורת חיים אורגנית. במאבק נגד פלישה זו נעזרים בני האדם בדרקונים, שיכולים לעבור למרחקים כהרף עין, ושהם בעלי תכונות טלפתיות. בני אדם שניחנו בשיעור גבוה של אמפתיה וכושר טלפתי הם רוכבי הדרקונים. אך, לאחר שפרן השתחררה מהסכנה, מאבדים הגיבורים את מעמדם וסיפורי הגבורה הופכים לאגדות. בתחילת הספר אנו פוגשים את לסה שנותרה בחיים במשך עשור לאחר רצח משפחתה על ידי השליט שכבש את המושבה המשפחתית, ועתה הייתה מוכנה לצאת ממקום מחבואה ולתבוע לעצמה את זכותה מלידה. קורי הכסף הקטלניים, הניגרים מן הכוכב האדום, שבים לאיים בהשמדת כל ניצוץ חיים בפרן, והדרקונים הטלפתיים האדירים, אשר הגנו על פרן מאז ימי הקדמונים, התמעטו ומספרם זעום. הם לבדם לא יוכלו להגן על כוכב הלכת בשעתו הקשה ביותר. נחישותה ואומץ לבה של לסה דרושים כעת לפרן כולה.

מעוף הדרקון הוא הספר הראשון בדברי הימים של פרן, הסדרה של אן מק'קאפרי.

"מתי אגדה היא אגדה? מדוע מיתוס הוא מיתוס? כמה עתיקה ונשכחת צריכה להיות עובדה כדי שתורד לדרגת מעשייה? ומדוע מתקבלות עובדות מסוימות כמי שאין לחלוק עליהן, בעוד שאחרות מאבדות כל תוקף ולובשות אופי חסר יציבות?"

כך מתחיל המבוא לסיפור, וכאן מתגבש המסר שהספר מבקש לבחון. ולפני שהדרקון יתחיל לעוף באוויר, המילים האלו זורקות אותי למיתוס הלאומי שלנו, על עם שיוצא לנדודים במדבריות, חוצה ימים שנבקעים עבורו, מקבל ספר שנחצב ממילים קדושות שנאמרות על ידי קול ללא מראה או דמות, ומגבש דת חדשה ומרהיבה. כמה זמן צריך לעבור מאז שרות תאמר לנעמי "אל אשר תלכי – אלך", כדי שזה יהפוך לסיפור אגדה שימשיך להקסים אותנו לאורך הדורות? כך נוצרה מערכת חדשה של אגדות ומיתוסים.

פ'לאר הוא אחד הבודדים שמאמין במסורות העתיקות המועברות בשירים על ידי נוגני הנבל שזה תפקידם, להעביר את ההיסטוריה אל ההווה. איך חש אדם אחד שהאמת שהוא דבק בה איננה נחלת הכלל, ואף זוכה לגינוי ולבוז? אי אפשר שלא לחוש בהקבלה לדת היהודית, כשקוראים על אנשי הדרקונים, הממשיכים לְשַמֵר את המסורת העתיקה, למרות שרובם איבדו את העיגון של ההוראות והכללים בעובדות ובעצמם כבר אינם בטוחים שאין מדובר במיתוס. 

מק'קאפרי שואבת אותנו בכישרון רב לתוך סיפור שאי אפשר להפסיק לקרוא. היא מפגישה אותנו עם  אנשים שחווים דברים, שפועלים בעולם, שמרגישים, חושבים, מחפשים משמעות וייעוד לחייהם.

"אני מאמין שהחיים אינם מתמצים בגידול דרקונים ובתחרויות של אביב. זה לא די בשבילי. והבאתי גם אחרים לכך שירחיקו ראות, מעבר לשיקול הפרטי הצר. נתתי להם מטרה, משמעות."
"האמיני יחד איתי, לסה, כל עוד אין לך סיבה לא להאמין. אני מכבד את ספקותייך. אין כל רע בהטלת ספקות. זה מוביל לפעמים לאמונה חזקה יותר, אבל האמיני יחד אתי עד האביב."
"תחת חסותו למדה כי החיים אכן אינם מתמצים בגידול דרקונים ובתחרויות אביב. החיים הם מאבק לעשות את הבלתי-אפשרי - להצליח או למות, תוך ידיעה שניסית!"

לא משנה אם מדובר בגידול דרקונים, משימה שממילא נשמעת מרתקת ועטורת תהילה הרבה יותר מאשר כביסות והחלפת חיתולים, אם מדובר בהשכמה כל בוקר לעבודה – גם אם מדובר בעבודה מעניינת, חשובה ואהובה, אם בהשכמה לתפילות ובשמירת מצוות, מה שחשוב הוא ה'איך' הפנימי של המעשים שלנו. מה שחשוב הוא החיפוש התמידי, הבלתי נלאה, אחר המשמעות שתלווה כל פעולה, או מחשבה, או רגש, המאבק לעשות את המיטב ואת המרב האפשרי לכל אדם, במסגרת תהליך מתמשך של התפתחות אישית ושל למידה. אדם שואף להביא לביטוי את הכישורים והיכולות שלו, לבטא את היעוד שלו במסגרת הכלים שניתנו לו, דווקא לו, במיוחד ובשונה מאחרים.

וכשכל אדם מביא את עצמו למקסימום שלו, כולם מרוויחים. בסיפור של מק'קאפרי, זו אישה שמממשת את הייעוד שלה ללא חשש, באומץ לב, תעוזה ותובנות נדירות שמאפשרות לה להילחם מעבר למקום וזמן:

"לסה הרגישה כי סוף-סוף קיבלה עליה את תפקידה במלואו: כאשת-הוויר וכבת זוג, לעזור לפ'לאר לעצב אנשים ומאורעות במשך מחזורים רבים לעתיד לבוא – כדי להבטיח את פרן מפני הקורים."