תחנה אחת-עשרה

 תחנה אחת-עשרה – אמילי סנט ג'ון מנדל

הוצאת בבל, 354 עמ'

 

נגיף שפעת גיאורגיה קטלני מתפשט במהירות מבהילה ומכחיד כמעט את כל האנושות. זה סוף העולם המוכר, אין עוד חשמל, טלפונים, טלוויזיה, תקשורת, אינטרנט. אין טיסות, רכבות, מכוניות. אין גבולות, מדינות, משטרה, חוקים.

מאז ומתמיד נמשכתי לז'אנר הדיסטופיה. קשה להסביר מדוע. הרי המציאות מספקת די והותר.

הספר הזה ראה אור ב- 2014, שש שנים לפני שכל העולם נכנס לחרדות עם הקורונה, שלא קיימה את מה שהבטיחה (לכאורה). מי שנולד לפני שנת 2000 בוודאי זוכר את החרדה העולמית מפני באג אלפיים שהיה אמור לשתק את כל המערכות. חשמל, מים, אינטרנט, מטוסים, והכול. גם אז זה לא קרה.

אבל הספר הזה ממחיש מה היה עלול לקרות, או מה יכול לקרות, אם נמשיך להיות שאננים לגבי אורח החיים שלנו, על פני הכוכב הכחול היפה הזה.

וזה מה שאני מוצאת בספרות הדיסטופיה. את ההמחשה החריפה של מה שחשוב, של מה שיקר ובעל ערך אמיתי, ועליו חשוב לשמור. הטבע, כדור הארץ שהוא הבית שלנו, בני האדם, החברה, התרבות, כל מה ששווה לחיות בעבורו. כי, כמו שכתוב על הקרוואן של "הסימפוניה" - קבוצה נודדת של שחקני שייקספיר ותזמורת שמנגנת בטהובן, ציטוט מתוך סדרת הטלויזיה "מסע בין כוכבים": "כי הישרדות לא תספיק."

זה לא מספיק לשרוד, כדי לחיות צריך משמעות, תוכן, יופי, יצירה, אמנות, עזרה הדדית, קהילה תומכת, אהבה.

יכול להיות שה"גהינום הוא הזולת". אבל מתי שהוא במהלך המסע מגיעה קירסטן למודעות לריקנות שמסביבה, להיעדרם של אנשים, סוסים, קרוואנים (של הסימפוניה הנודדת). "גהינום הוא היעדם של היקרים לליבך." היא חושבת. כמה עמודים הלאה, וקירסטן מתבוננת ביופיו של העולם אחרי שהתרוקן כמעט מאנשים. הטבע, שקיבל הזדמנות לפרוח בכל מקום, בעלי החיים. "אם הגהינום הוא הזולת, מהו עולם שאין בו איש כמעט?" היא מהרהרת. "אולי בקרוב האנושות פשוט תכבה ותיעלם? המחשבה הזאת עוררה בה שלווה, לא עצב. כל כך הרבה סוגים של בעלי חיים צצו על פני האדמה ואחר כך נעלמו. מה כבר יקרה אם עוד סוג ייעלם? וכמה אנשים עדיין נשארו בכלל?"

מעט בני האדם שנותרו על פני הפלנטה משוטטים בדרכים, מחפשים מקום שבו יש עוד אנשים, ממשיכים להחזיק בתקווה לפגוש את יקיריהם שאבדו. תיראו כמה יפה מתארת סנט ג'ון את הימים הראשונים שלאחר "הקריסה", עם איש אחד שהולך בדרכים.

ג'יוואן הולך ברגל מטורונטו דרומה לכיוון שיקגו. הוא הולך לבדו בדרך. "בתחילה היתה הקלה בבדידות,... אבל ככל שחלפו הימים החל לעכל את משמעותה של הריקנות הזאת. שפעת גיאורגיה היתה יעילה עד כדי כך שכמעט אף אחד לא נשאר."

לאחר כמה ימים של הליכה עם כמה אנשים שפגש בדרך, הוא ממשיך שוב לבדו. ואז "חש ג'יוואן שהוא נעלם לתוך הנוף, יצור קטן וחסר משמעות, נסחף לאורך החוף. מעולם לא חש חי כל כך או עצוב כל כך."

האנשים מונים את השנים מיום הקריסה. הספר מתרחש בשנה העשרים אחרי הקריסה, ונע עם זיכרונותיהם של הדמויות אחורה לימים שלפני הקריסה, ולזמן כזה או אחר שלאחר הקריסה. פרק 6 מכיל רשימה חלקית של כל מה שאין יותר בעולם. שני עמודים שממחישים כמה אנחנו מחוברים וזקוקים לכל מה שקיים ונראה לנו חיוני, או נהדר, או שאי אפשר בלעדיו. תחשבו על תרופות. על כך שאפשר למות אחרי חתך באצבע מחיתוך ירקות לארוחת ערב, או נשיכה של כלב.

קארל חש שההבנה שהשינויים שהתחוללו בעולם יישארו על כנם, ומה שהיה לא יחזור, מאירה את זיכרונותיו באור חד יותר: "הפעם האחרונה שאכלתי גלידה בגביע בפארק, באור שמש. הפעם האחרונה שרקדתי במועדון. הפעם האחרונה שראיתי אוטובוס נוסע. הפעם האחרונה שאכלתי תפוז."

וזו האווירה בספר הזה. עצב, תוגה, געגוע למה שהיה, אבל גם התרוממות רוח של אלה שזוכרים, שהכירו עולם אחר, על כך שזכו ליהנות מדברים כאלה די זמן. והם גם לומדים ליהנות ממה שיש היום.

השורדים פותחים בית ספר עבור הילדים שנולדו אחרי הקריסה. שם מלמדים אותם שפעם היה אינטרנט, שקישר בין כולנו כך שנהיינו כמו כוורת דבורים ענקית. הילדים לומדים להביט במפות וגלובוסים, אבל הם לא מצליחים להבין את הקווים שמסמנים מדינות וגבולות. בין מי למי? והיה קשה להסביר להם.

תחשבו על זה רגע.

כל כך התרגלנו שזו המציאות, שככה זה אמור להיות. מדינות וגבולות ומלחמות ומאבקים. מי יגיע ראשון לירח, מי יפתח ראשון את פצצת האטום.

לא באמת אפשר להסביר את העיוות הזה.

וזה מה שאני אוהבת להיזכר בכל פעם מחדש, עם כל ספר או סרט דיסטופי. אנחנו צורת חיים אחת. חיים ומסתובבים על פלנטה שוקקת חיים שמעניקה את כל התנאים כדי לאפשר קיום טוב. ולא משנה צבע, מין, גזע, מיקום, כמה כסף יש לך, איזה "תפקיד" חשוב יש לך. אז על מה הגבולות והמלחמות?

הספר זכה לפרסים, והיה בין המועמדים הסופיים לפרסים נוספים, כיכב ברשימות רבי המכר של עיתונים וכתבי עת רבים.

ובצדק. ספר מרתק, מעניין, כתוב טוב, מעורר מחשבה.

 

מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות

ג'יין ג'ייקובס, בבל

ג'יין ג'ייקובס בספרה האלמותי, כותבת נפלא על איך לא נכון לתכנן עיר, ואיך כן צריכה להתקיים עירוניות חיה ותוססת. בפסקה הבאה היא מדמה את הרחובות הטובים, המדרכות הטובות לריקוד, ובדימוי הזה חיברה לי שתי אהבות, תכנון עיר ומחול:

"מתחת לאי הסדר לכאורה של העיר הישנה, בכל מקום שהעיר הישנה מתפקדת בהצלחה, מצוי סדר נפלא השומר על ביטחון הרחובות ועל החופש של העיר. הסדר מורכב, ובמהותו הוא סבך של שימושי מדרכה המביא עמו רצף בלתי פוסק של עיניים. הסדר הזה מורכב כל כולו מתנועה ומשינוי, ולמרות העובדה שאנו עוסקים בחיים ולא באמנות, אפשר לכנותו התבנית האמנותית של העיר, ולדמות אותו לריקוד - לא לריקוד מדויק וחסר תחכום שבו הכול בועטים ברגליהם בבת אחת, מסתובבים בהתאמה ומשתחווים לקהל כאיש אחד, אלא לבלט מורכב שבו לכל רקדן יחיד ולכל להקה אמנותית תפקידים מובחנים שמחזקים זה את זה באורח פלאי ומרכיבים שלם מסודר. הבלט של המדרכות הטובות של העיר, מעולם לא חוזר על עצמו במקומות השונים, ובכל מקום הוא שופע תמיד אלתורים חדשים."

מסתבכים בצרות

מסתבכים בצרות - קלי לינק
בבל, 373 עמ'

זהו ספר מכמיר לב, אבל גם מוזר ביותר.
קלי לינק לא כותבת סיפורים כדי לעשות לנו נעים בערב סתווי עם הספר, בכורסא, עם כוס תה חם וגרביים צבעוניים.
לא.

היא כותבת סיפורים שמגרדים, שמגרשים שדים, שמרחיקים חלומות. היא כותבת זוועות, אבל כותבת אותן בדרך קסומה.
הדמיון שלה מעיף אותה למחוזות מוזרים בהחלט.

הספר מחזיק תשעה סיפורים. חלק מהם תפסו אותי בגרון.

האנשים של הקיץ זה סיפור מוזר, קסום, סיפור אגדה שפוגש מציאות לא פשוטה של ילדה יתומה מאם שאביה נטש אותה ונסע לאן שהוא, כי הוא בטוח שהיא תסתדר איכשהו..
הסיפור זהות חשאית מדבר על מערכת היחסים הסבוכה בין שתי אחיות, על הניסיון להתבגר, להיראות כמו מישהי אחרת, בוגרת, מוצלחת, כמו שאת לא מרגישה שאת כזו.
מוסר השכל הוא סיפור על זוג גברים שהתקשרו עם פונדקאית כדי להביא ילד לעולם. כל הפחדים של מה שהזמן עושה לנו נמצאים שם. האם אהבה זה מספיק? 
החבר החדש הוא סיפור מסיבת יום הולדת של ארבע חברות. סושי ועוגה ותמונות לרשת, מתנות. משקאות. עלי ורדים. 
ועל ח ב ר שהוא בעצם סוג של בובה או משהו שמונח בתוך ארון מתים עד שלוחצים על כפתור ומפעילים אותו ואז הוא חי ומקסים. לאיינסלי יש שלושה כאלה (כי היא ממשפחה עשירה ויש לה כל מה שהיא רוצה), ואימי מקנאה בה. מה שיקרה בהמשך הוא מסוג הדברים שקורים בסיטואציה כזאת.
שני בתים הוא הסיפור שממש תפס אותי חזק. שישה אסטרונאוטים בתוך חללית. ישנים לפעמים גם מאות שנים עד שהמחשב מעיר אותם כדי לעשות דברים. כעת העירו אותם כדי לחגוג יום הולדת לאחת מהם. שתי ספינות חלל יצאו מכדור הארץ בשנת 2059. אחת מהן נעלמה לפני שלושים שנה. החלל הוא מקום של מסתורין. החלל היה מלא סודות. השישה יושבים ומספרים סיפורי רוחות רפאים. ואז הם רואים רוח רפאים שמעוררת בהם אימה ממשית. 
אור הוא סיפור על אנשים שיש להם יותר מצל אחד. או שיש להם מן תאום שמחובר אליהם. או משהו כזה.

בכריכה האחורית כתוב "אנשים מסתבכים בצרות, עושים טעויות נוראות. רובם אפילו ערים לכך שהם עושים טעויות נוראות, אלא שהם עושים אותן בכל זאת ואנחנו מבינים אותם, מזדהים איתם וחומלים עליהם."
מה המחיר של ההתבגרות? מה המחיר של ניסיון להימנע מטעויות? מה המחיר של ניסיון לחיות למרות הטעויות?

בכל זאת, אהבתי יותר את הקודם של קלי לינק שקראתי, "דברים מוזרים קורים". היה קל לי יותר להתחבר לסיפורים המוזרים, ולפענח מהם משמעות.

עוד תראה

עוד תראה – ניקולא פארג

הוצאת בבל, תרגום לנה אטינגר, 175 עמ'

"בחוץ זרחה שמש פוצעת. למטה, על המדרכה, התעקשו העוברים והשבים לחיות, לא מודעים לכך שארבעים מטר מעליהם, הפנו החיים את הגב בלי התראה מוקדמת לאיש שלעולם לא ילך עוד במדרכה בחוסר דאגה כזה."

קלמון בן ה-12 נהרג בתאונה מטופשת, כשנפל למסילת המטרו. אביו מנסה להתמודד עם החיים שלעולם לא ישובו להיות אותו דבר נינוח וחסר מאמץ שהיה קודם לכן.

הספר הוא מונולוג אינטנסיבי של האב האבל. הוא מכניס אותנו לעולמו, למחשבותיו, רגשותיו, בשיחותיו עם חברים שמנסים לנחם אך הרי אין באמת דרך לנחם הורה ששכל את בנו. זיכרונות צפים ומהם אנו למדים על מערכת היחסים של האב עם גרושתו ועם בן זוגה החדש. האב נפגש באנשים שהיו עדי ראייה לאסון, ומוצא עצמו מתנחם רק במחיצתה של אחת מעדות הראייה, שמשכילה להיות נוכחות מרגיעה ומנחמת. האב מתחשבן בכנות אכזרית עם עצמו שטרם האסון, נזכר בדרכים הטיפשיות או המרושעות שבהן התנהג עם בנו. כמו לדוגמא, הזלזול המופגן בטעם המוסיקלי שסיגל לעצמו כתוצאה מהשפעה חברתית, סגנון הלבוש שתואם למוסיקה – מוסיקת R'nB מתקתקה האהודה על חבריו לכיתה השחורים והערבים, שהאב יכנה לאורך הספר "הסעידים והבכארים".

מתוך זיכרונותיו השוצפים של האב אנחנו מקבלים תמונת חיים שיש בהם אהבה גדולה בין אב ובנו, ועם זאת, כל הדברים הקטנים שכולנו חווים עם ילדינו, עולים ומעיקים. מדוע התנהגנו כך? חוסר שביעות הרצון מבחירות שבחרו, הצורך "לחנך" שגורם לנו להיות נוקשים, לעתים שלא לצורך. שום דבר לא נחסך מאיתנו – כל המניעים הקטנים והאגואיסטיים שמתחת לרוממות הערכים והמטרות הנעלות כביכול.

באותו אופן כן וחד, מתמודד הספר עם סוגיית הגזענות החבויה היטב בנפשם של אנשים ליברליים ונאורים. כך גם עם תכונות האופי שהכתיבו את חייו של האב, את מערכות היחסים שלו עם נשים.

אל תתנו למיעוט עמודיו של הספר להטעות אתכם. הספר כתוב בסגנון צפוף ורדוף, תואם לגמרי לרגשותיו הסוערים של האב הכואב. אי אפשר לקרוא את הספר בבת אחת. כמעט קשה מנשוא לקרוא את הכאב הזה, החודר, הצובט בחדרי בטן. ויחד עם זאת ולמרות הקושי הרגשי, אל תוותרו על הספר הזה. זהו ספר חשוב וחזק.

הספר מסתיים באופן פתאומי, עם הצג הריק של מכשיר הטלפון שהסוללה שלו התרוקנה. כך ייראו חייו של האב ששכל את בנו, מעתה ואילך. מסך ריק מהבהב. 

האיש שהיה יום חמישי

האיש שהיה יום חמישי – גילברט קית' צ'סטרטון

הוצאת בבל, מאנגלית: משה דור, 239 עמ'

מה יותר פואטי, האם הכאוס, האנדרלמוסיה, ביטול של כל המוסכמות? או שמא דווקא אותו הדבר הנדיר, המוזר, להצליח לקלוע למטרה, שמא הקסם הוא דווקא כשהדברים קורים לפי התכנון?

"כל אימת שרכבת מגיעה לתחנה אני מרגיש שהיא הבקיעה את דרכה על פני סוללות של צרים, וכי האדם ניצח במלחמה נגד התוהו-ובוהו."

מזימה בעלת אופי אינטלקטואלי מאיימת על עצם קיומה של הציויליזציה. נראה כי עולמות המדע והאמנות חברו בחשאי כדי לצאת כנגד מוסדות המשפחה והמדינה. לכן, מוקמת יחידה מיוחדת של שוטרים, שהם גם פילוסופיים. תפקידם לאתר ביצירות האמנות את המחשבות שגורמות לאנשים לפשע אינטלקטואלי.

במועצה האנרכיסטית המרכזית הכלל עולמית יש שבעה אנשים, הנקראים בשמות ימי השבוע. הנשיא הוא יום ראשון, מטיל אימה ככוח טבע. השבעה נפגשים לארוחת בוקר בכל יום ראשון בשבוע, ומתכננים כיצד להרוס את העולם, לרצוח אנשי ציבור ולקעקע מוסדות שלטון. גבריאל סיים הוא בלש פילוסופי, החודר במסווה של אנרכיסט למועצה בתפקיד של "יום חמישי".

תפקידו של הבלש הפילוסופי הוא לסכל את המזימה. אלא, שסיכול רעיונות הוא הרבה יותר מסוכן והרבה יותר קשה מאשר סיכולם של מעשים פליליים. "מוחו של אדם הוא פצצה", אומר אחד מהם. "מחשבה הורסת רק מעצם כך שהיא מתפשטת."

בעולם הוירטואלי שלנו קל להבין את המשקל שיש למחשבה ויראלית המתפשטת במהירות ומשפיעה על הלך רוחם של בני האדם. תחשבו על המערכת הרציונלית, ההגיונית. בסופו של ההיגיון ממתין מושג האינסוף. משהו שבלעדיו המתמטיקה איננה יכולה להתקיים, ובו בזמן, מושג הקורא תיגר על המחשבה ההגיונית. תחשבו על תורת הקוואנטים, המצייתת דיה לעקרונות פיזיקליים על מנת לשרת אותנו בבנייה של מכשירים ומתקנים אבל התעלומות שלה הובילו גם מדענים, לקשור אותה לתורות רוחניות כאלה ואחרות (קראו את "הטאו של הפיזיקה", למשל).

בספר הזה, שום דבר איננו כפי שהוא נראה כלפי חוץ. חבורה של אדונים מהוגנים היושבים לארוחת בוקר צוהלת על מרפסת המסעדה, היא בעצם חבורת אנרכיסטים הזוממת מזימה אפלה ורצחנית. מי הם באמת אותם אנרכיסטים? מה מסתתר מאחורי כל אחד שאנו רואים? מי עוטה מסיכה? או בעצם, מי לא עוטה מסיכה? האם קיים משהו מעבר למראית העין? לפעמים יתברר שדווקא התחפושת חושפת את טבעו האמיתי של האדם.

המאבק של הבלש הפילוסוף הוא מאבק רוחני. ככזה, הוא מביא לביטוי את פחדינו וחרדותינו הסמויים והאפלים ביותר. ממה אנחנו פוחדים יותר, מהפרת הסדר, או מהשמירה עליו? מהשרירותיות של סיוטי הלילה, מכך שכל נס יכול להתרחש, או מהריק המחניק של המדע, מכך ששום נס אינו יכול להתחולל?

הספר נקרא בשטף ובעניין, ובו בזמן לא תוכלו להימנע מלעצור לרגע ולהרהר ברעיונות המפוזרים בו, להתעכב על משפט זה או אחר.

הטובע

הטובע - תומס ברנהרד 

הוצאת בבל, 184 עמ'

הספר מספר על שלושה חברים שנפגשו בבית ספר למוסיקה, האחד מהם הוא הפסנתרן גלן גולד, השניים האחרים, נוטשים את הנגינה בצל גאונותו של גולד, והשפעת המפגש הרסנית על כל המשך מהלך חייהם.

נראה לי שתומס ברנהרד, אם להשתמש במילים מתוך ספרו "הטובע", הוא "אדם מסעיר שמשתמש לרעה בשכלו ומביא את עצמו לידי אבסורד."

והנה המוטו של הספר, או שמא של הסופר: הכול שטויות. כל חיינו הם שטות אחת גדולה. אנחנו מדברים רק שטויות, כל מה שאנחנו אומרים הוא שטויות, אבל כל מה שנאמר לנו גם הוא שטויות. בעולם הזה נאמרו עד עכשיו שטויות בלבד (עמ' 76).

ברנהרד מדבר על בני האדם ומשתמש בתיאורים כמו "טמטום" "דוחה" "מתועב" "רקב" "גועל" "חסר טעם" "גרוטסקי" "מגוחך" "חסרי אופי מגעילים במהותם".

המספר רואה את הלכלוך והזוהמה שפושים בכל מקום, בפונדקים, במטבחים, בחלונות. הוא נהנה להביט בהרס – בהרס של פסנתר הסטיינוויי היקר על ידי בתו המטומטמת של מורה הכפר הטיפש, העלוב, לה נתן את הפסנתר במתנה ביודעו שהיא תהרוס אותו. הוא מביט באדישות בחדרנית הזורקת את הפח המלא בטיוטות שכתב וזרק לפח, של מה שלעולם לא יצליח להשלים כתיבתו.

הכותב רדוף בפחד מהחובבנות, מהשטחיות, מחוסר היכולת להגיע לכלל שלמות.

מבחינתו, השלמות היא הכול או לא כלום. אם אי אפשר לעשות משהו בשלמות – החיים, הפילוסופיה, המוסיקה, אין טעם לעשות בכלל.

זו גישה שאני בשום אופן לא יכולה לקבל אותה. גישה הרסנית, פסימית, דורסנית.

הספר סובב סחור-סחור במחשבתו של המספר, אחד משלושת החברים, החושב ונזכר בעבר ומנתח את שלושת הדמויות על מעלותיהם ובעיקר על חסרונותיהם. שב ובוחן את הסיבות לכשלונות שלו ושל ורטהיימר, ואולי בעקיפין מייחס כישלון גם לגלן גולד.

יחד עם זאת, נקודה אחת (קטנה) של אור בתוך הספר, כשמסביר המספר "כל אדם הוא חד פעמי, ובאמת, כשלעצמו הוא יצירת האמנות הגדולה ביותר בכל הזמנים". המספר ממשיך ומסביר, כי ורטהיימר לא היה מסוגל לראות את עצמו כיצור חד פעמי, כפי שכל אחד יכול ואף חייב להרשות לעצמו אם אינו רוצה להתייאש. לכן התייאש. דומה כי למרות ההכחשות, למרות הניסיון להצביע על ההבדלים שבינו לבין ורטהיימר, גם המספר עצמו התייאש, או שמא מראש לא ניסה כלל.

אכן, כל אדם הוא יצור חד פעמי, ומכאן מתחייבת בעיני גישה שמוקירה ומעריכה את החיים, שלו ושל זולתו.

הספר כתוב במשפטים ארוכים, כמעט ללא נקודות והפסקות, ללא חלוקה לפיסקאות או לפרקים. הספר כתוב בדיוק כפי שמחשבתנו לעתים הולכת וסובבת ללא לאות סביב הנושא שמעסיק ומטריד אותנו, ללא מנוחה, תוך חזרה על מילים ומשפטים. משום כך הספר נקרא כמעט ללא נשימה, ואכן תוך יום וקצת סיימתי את הספר. אי אפשר היה להפסיק. למרות שמאד רציתי, למרות שמאד לא אהבתי את מה שקראתי. אי אפשר שלא להמשיך לקרוא.

הספר כתוב בכישרון מפליא, אין ספק בכך, והקריאה בו חוללה בי תגובות רגשיות כמו גם עוררה מחשבות רבות. אין ספק שניתן, על בסיס הספר, לעורר דיונים רבים ומרתקים על טיבה של האמנות, על האופן הראוי לחיות, עד כמה צריך למצות את החיים, עד כמה צריך להתאמץ למצות את הפוטנציאל, מה טיבם של בני האדם, ועוד ועוד שאלות נכבדות.

יחד עם זאת, הספר היה עבורי קשה מנשוא. כמו המחזות של חנוך לוין, הספר מגחיך את בני האדם, מאיר את האנושות באור גרוטסקי ומכוער מאד. יש בכך מסר, כמובן.

גישה אנינה לאמנות, מחייבת ומצדיקה שהאמן ישפוך את קרביו לתוך יצירתו, יבליט את הצדדים הלא חיוביים, ישוטט בבוץ שבתוך נשמתו וישפוך אותו החוצה. אם היצירה מתמקדת בצד היפה, הנכון, הטוב, רואים בכך נאיביות וחוסר תחכום.

ואני טוענת, שיש, כמובן שיש, מקום גם לגאולה מתוך הביבים, אבל לא חייבים לראות הכול במשקפיים שחורים, לא חייבים דווקא להתמקד בלכלוך וברוע.

ברנהרד מתבונן בבני האדם ומבחינתו רובם הם 'טובעים', אנשים ללא מוצא. ורטהיימר, תמיד מסתובב סביב ההתאבדות, עד שהצליח לבצע אותה, כל ימיו סביב הנושא הזה. תמיד קרא ספרים שבהם מדובר על מתאבדים, על מחלות, מוות, סבל של בני האדם, חוסר המוצא, חוסר הטעם, חוסר התועלת שבחייהם, שבהם הכול שוב ושוב הרסני וקטלני (עמ' 71). זו בדיוק הסיבה שבגללה לא אהבתי את הספר, זו הסיבה שבגללה לא אקרא ספרים נוספים של ברנהרד. כיון שאני אינני רוצה למלא את חיי ואת מחשבותי ברוע הזה, בסבל ובהרס ובחוסר המשמעות שהוא ממלא בהם את עולמו.

הזיית ניו יורק

הזיית ניו יורק - רם קולהאס

הוצאת בבל, 320 עמ'

ספר חשוב ומומלץ מאד, של האדריכל הידוע רם קולהאס. בספרו מתייחס קולהאס לאדריכלות של מנהטן כתוצר של תיאוריה לא מנוסחת, שבמרכזה, לדעתו של קולהאס, טמונה הכוונה לחיות בתוך פנטזיה, להתקיים בעולם שהוא כולו מעשה ידי אדם. המניפסט של בירת המאה ה-21 מבטא את האופן שבו האנושות מתבוננת וחושבת על העיר, על האורבניזם, ולמעשה (אם יותר לי להרחיב) על החיים בכלל, על מטרת החיים ועל מקומה של ישות עליונה יותר בתוך המערכת הזו - למעשה, לפי הניתוח של קולהאס, העדרה של ישות רוחנית גבוהה יותר מתוך המשוואה של הקיום המנהטני.

אדריכלות, תמיד, היא יותר מאשר "סתם" לבנות בנין. אדריכלות היא תפיסה פילוסופית, חברתית, אתית, כלכלית, סוציו-אקונומית. בניגוד למשקל ולרצינות של הדברים, הספר של קולהאס זורם וקריא מאד.

הדברים שעולים מתוכו, התמונה של אמריקה וההשפעה שלה על העולם, שינו לי את נקודת המבט ממש תוך כדי הקריאה.
השיא הגיע בפרק שמתייחס לבנין מועדון הספורט של הדאוןטאון בקצה הדרומי של מנהטן, על גדת נהר ההדסון.
בפתיח לפרק מצוטט שיר של בנג'מין דה קסרס, "מראות ניו יורק", שבין היתר אומר: "אנחנו בניו יורק מתענגים על המסות השחורות של המטריאליזם. אנחנו בטון. אנחנו גוף. אנחנו סקס. אנחנו זכרים עד העצם. אנחנו סוגדים לחומר, לאנרגיה, לתנועה, לשינוי."

ניסיתי לחפש בגוגל את השיר הזה ולא מצאתי בשום חיתוך. במקום זה, באחד החיפושים עם מילות מפתח מהשיר, מצאתי למרבה הפלא מאמר על הרבי נחמן מברסלב שנותן בדיוק את הקונטרה למה שנאמר לעיל.
"חיותו של האדם, חיוניותו, היא בחינת רוח. בניגוד לחומר הדומם והמוגבל, הרוח מתייחדת בסגולתה לזרום, להיות דינאמית, בלתי נתפסת ואינסופית."
"את הריקוד דורש רבי נחמן בדברי חז"ל 'לבו נשא את רגליו'. ביטוי זה מתפרש אצל ר"נ לא כניב בלבד אלא כפשוטו. ברגיל נוטים אנו לחשוב, כי הרגלים הן הנושאות את הלב ומוליכות אותו, אבל מסתבר שיש פעמים שדווקא הלב הוא הנושא את הרגלים. דרשה זו, מתקשרת כך נראה לרעיון המופיע בכמה ספרי חסידות, בו נדרשת הרגל — כהֶרְגֶל. פעילותה של הַרֶגֶל עלולה להפוך למכאנית, ל'חסרת רוח', עד שילך האדם לאן שרגליו מוליכות אותו כמצוות אנשים מלומדה, ללא התכוונות פנימית. נשיאת הלב ע"י הרגלים משמעה, שגם פעילויות חיצוניות (כגון הליכה, מעשה ידיים, דיבור) תעשנה 'מתוך הלב', מתוך פנימיותו של האדם".

מהספר עולה דמותה של אמריקה, ובייחוד ניו-יורק, כרומי החדשה, המעצימה את תרבות הגוף, את החומר, את השינויים והקידמה התמידיים המוחלים ללא הרף על החומר. את הרוח, אמריקה לא ממש צריכה במשוואה הזו שלה.

ללא ספק ספר חשוב ומעורר מחשבה.

---------------------------------------------

מתוך ויקיפדיה:

אדריכלות היא נושא רב תחומי, הכולל בתוכו מתמטיקה, מדע, אמנות, טכנולוגיה, מדעי החברה, מדעי הסביבה, פוליטיקה, היסטוריה, פילוסופיה וכדומה. במילותיו של ויטרוביוס, "האדריכלות היא מדע, שתלוי במדעים רבים אחרים, ומקושט בחכמות רבות ומגוונות: ובעזרת האדריכלות ניתן לשפוט את יצירות האמנות מהתחומים האחרים". הוא מוסיף כי אדריכל צריך להיות מצוי היטב בתחומים כמו מוזיקה, אסטרונומיה, וכו'. הפילוסופיה היא החביבה ביותר; למעשה יש תמיד התייחסות לפילוסופיה של כל אדריכל כמדברים על הגישה שלו. רציונליזם, אמפיריציזם, סטרוקטורליזם, פוסט סטרוקטורליזם, ופנומנולוגיה הם כולם גישות פילוסופיות שמשפיעות על האדריכלות.

דברים מוזרים קורים

דברים מוזרים קורים – קלי לינק

הוצאת בבל, 258 עמ'.

הספר מורכב מ-11 סיפורים. כפי שמבטיח שם הספר, קלי לינק אכן מקיימת. דברים מוזרים בהחלט קורים בסיפורים שלה. איש מת שולח מכתבים לאשתו, חייזריות בלונדיניות פולשות למנהטן, זוג בירח דבש משתתף בתחרות יופי אפוקליפטית, בלשית צעירה ניזונה מחלומות של אנשים, ילדה נעלמת כדי להתחבר אל הוריה הרחוקים, נערה יחפה עושה מסע ארוך ומדמם אל מלכת השלג כדי לחפש את אהובה שנעלם.

הסיפור 'מסעות עם מלכת השלג' ממשיך ללכת איתי הרבה לאחר שסיימתי לקרוא את הספר. הנערה ההולכת יחפה בדרכים, שברי זכוכית נתקעים ברגליה והיא מדממת והולכת. "חלק ממך כל הזמן נוסע מהר יותר, כל הזמן נוסע קדימה. אפילו כשאת נעה, זה אף פעם לא מספיק מהר כדי שהחלק הזה יהיה מרוצה." והנערה הזו היא כל אישה בעולם המודרני, מסובכת עם הפער בין האגדות למציאות. "גבירותי." פונה אלינו המספרת "האם עלה על דעתכן שאגדות אינן מתחשבות בכפות הרגליים?" והיא מזכירה לנו את בת הים הקטנה שויתרה על זנבה תמורת אהבה, הילדה שנעלה את נעלי הריקוד האדומות המקסימות שלא חדלו לרקוד עד שנאלצה לגדוע את כפות רגליה, ועוד. לינק משחקת עם אגדות הילדים ומחדירה מסר חד כדוקרן קרח.

הסיפורים סוריאליסטים, כתובים היטב, ומשלבים מרכיבים של ספרי מסתורין, מתח ואימה עם מרכיבים של אגדות ילדים, מדע בדיוני. המוח של קלי לינק מסתובב באזורים מוזרים ביותר.

הסיפור "מים מגב של כלב שחור" גרם לי לעצור ולשאול "מה ל---?!" וזה הסיפור השני. בערך במחצית הספר הפסקתי לקרוא לכמה חודשים, ואז חזרתי להמשך הקריאה.

הסיפור "נשף הניצולים או המסיבה של דונר" הזכיר לי את הסרט הניצוץ. ג'ק ניקולסון מסתובב במסדרונות עם העיניים המוטרפות שלו, ואי אפשר להפסיק לצפות בו למרות האימה המלווה את הסרט, אימה שאין לה שם, ולעתים זוועות שאינך רוצה לראות.

וזה הבהיר לי את מהות התחושה שמלווה את קריאת הסיפורים. הקריאה בספר נעה בין ההנאה מהמשפטים השנונים, מהפסקאות המנוסחות היטב, להפתעה, לאי-נוחות, לרתיעה, לצמרמורת שעוברת בגווך, לתחושה שאתה רוצה להפסיק לקרוא אבל לא יכול.

השילוב של אגדות ילדים לתוך הסיפורים מחצין את המסר הלא-ילדותי החבוי בהם. נסיך שמחפש את זו שנעל הזכוכית הקטנה תתאים לרגלה? זה לא חדש לכשעצמו, אבל לינק מיטיבה לעצב את המוזרות התת-מודעת שמדשנת את אגדות הילדות שהן בהחלט לא-תמימות, לתוך סיפורים ששואלים אותך: ובכן, כמה מהחלומות שקיווית כילד, אכן התגשמו? האם הזוגיות שלך, או של האנשים סביבך היא "מאז הם חיו באושר ועושר"? ואם לא, מה גרם לך, אישה, כל אישה שהיא, לקנות את כל הסיפור הזה של "מאז הם חיו..." ולחפש אותו כל חייך? במי האשמה, בסיפורים, בדברים המוזרים שקורים, כי אלו הם החיים?

זה לא ספר נעים ונינוח לקריאה, כפי שכבר אפשר להבין. לפעמים חשתי שהספר הזה הוא כמו טיפול בשן כואבת. עסק כואב, לא נעים, אבל הכרחי. ברונו בטלהיים חשף ב "קסמן של אגדות" את תפקידן העיקרי של האגדות בכל התרבויות מאז ומעולם, קלי לינק יוצאת למסעות הזויים כדי לממש את המטרות האלה. להתמודד עם ערכים חברתיים, עם הפחדים, ולצאת למסע הרפתקאות אישי.

אז האם אני ממליצה על הספר? נלחמתי עם הספר הזה כשנה. זה משוגע, זה שנון, זה חכם, זה מפחיד, זה מזוויע, זה סוריאליסטי, זה מצחיק, זה מוזר, זה חכם, בקיצור, זה כל מיני דברים.

והנה כמה דוגמאות לטירוף, לשנינות, להרפתקאות, לפחדים:

"מעולם לא הסבירו לבלשית הצעירה מדוע אמא שלה עזבה, למרות שזה בטח היה כדי לעשות משהו חשוב מאד. ייתכן שהיא מתה. למות זה מספיק חשוב – זה כמעט נסלח."

"הכרתי מישהו שבעוגיית המזל שלו היה כתוב, "החיים שלך נראים כרגע כמו רכבת הרים. אבל אל תדאג, זה תכף ייגמר." מה זה אמור להביע?"

"יש לי רוח רפאים," לואיז מתוודה.
"את מוכנה לשאול אותה משהו?" גלוריה אומרת. "תשאלי אותה איך זה להיות מתה. אני מעדיפה לדעת משהו על מקומות לפני שאני מגיעה אליהם. לא אכפת לי ללכת למקום חדש, אבל אני מעדיפה לדעת מראש איך זה הולך להיות. אני מעדיפה שיהיה לי איזשהו מושג."