הקודקס של ארכימדס

הקודקס של ארכימדס – רויאל נץ וויליאם נואל

הוצאת פן-ידיעות ספרים-ספרי חמד, 282 עמ'

הספר מגולל את הסיפור של כתב היד המדעי של ארכימדס בן יותר מאלף שנה, ששרד למרות כל התלאות. כתב היד שנכתב על קלף נמחק, אחר כך נכתב עליו כתב יד חדש כשהספר המדעי הפך לספר תפילות נוצרי, נפגם ונותר שכוח על מדפים של מנזר עתיק. הספר נדד על פני ימים ויבשות, התגלה שוב לזמן קצר, ונעלם שוב עד שצץ במכירה פומבית בניו יורק באוקטובר 1998. המיליונר המסתורי שרכש את הספר הפקיד אותו בידי ויליאם נואל, אוצר של כתבי יד וספרים נדירים במוזיאון וולטר בבולטימור, עם תקציב בלתי מוגבל כדי לשקם את הספר ולגלות בתוכו את הכתבים האבודים של ארכימדס. הספר נע בין ההיסטוריה של הספר, לבין עבודת השחזור האיטית והמורכבת ביותר של דברי ארכימדס הכלואים מתחת לשכבות של כתבים שנכתבו עליהם, ואכולים בידי שיני הזמן.

וכך כתב נואל, כשהתבונן לראשונה בספר המכורכם ואכול עובש שהונח על שולחנו: "לפתע קלטתי שאני מתבונן במפתח היחיד שנותר בידינו למוחו של גאון שמת לפני אלפיים ומאתיים שנה."

תוצאת המחקר הזהיר שנמשך כמה שנים, הובילה לתגלית, שארכימדס, במאה השלישית לפני הספירה הניח את היסודות לקלקולוס, לקומבינטוריקה, ועיקר המהפכה: הניח את הבסיס לאינסוף המוגמר.

נץ ונואל כותבים: "המדע - המתמטיקה - אינו יבש. זהו המקום שבו מותר לדמיון לשוטט בחופשיות."

מה שאני אוהבת בקריאה על הפילוסופיה של המדע, על המדע, על המדענים, הוא התחושה של הדמיון שהופך קל וחופשי, הזרימה של הידע שנוגעת באינסוף.

וכך אומרים נץ ונואל: "התוצרים של חשיבה טהורה, שבמבט ראשון אין להם ולא כלום זה עם זה או עם העולם החומרי, מכונסים יחד, ולפני שהספקתם להבין מה קורה, החשיבה הטהורה הזאת כופה את עצמה על היקום הממשי ומאלצת אותו להתנהג בצורה מסוימת. המחשבה שולטת בחומר, מפני שבסופו של דבר אפילו החומר הגולמי חייב לפעול על פי ההיגיון."

איזו אמירה מרהיבה.

גליליאו כותב ב-1623 שהיקום הוא ספר רחב יריעה, הכתוב בשפת המתמטיקה, והסימנים הם משולשים, מעגלים וצורות גיאומטריות אחרות. ללא אמצעים כאלה לא נוכל אנו, בני האדם, להבין מילה מכל זה, ולהיות בלעדיהם פירושו לתעות ללא מטרה בתוך לבירינת אפל.

בעיני המתמטיקה, כתוצר חשיבה טהור, נוגעת יותר מכל דבר אחר שהאנושות יצרה, גילתה או פעלה, באמיתות העמוקות ביותר של היקום.

ויליאם נואל מיטיב להעניק משמעות לפעולות שנעשות על ידי אדם, כביכול קטנות ושגרתיות, ואת החשיבות ההיסטורית שלהן. כשהוא מספר, בעמ' 92 על המעתיק שישב במסגרת עבודתו זו, במאה העשירית להעתיק את הקודקס של ארכימדס, מבלי שהבין מה הוא מעתיק, ושזה עתיד להיות המקור היחיד לכתבים חשובים, אומר: גם אם המעתיק שלנו לא עשה שום דבר אחר בחייו, היו אלה חיים ראויים.

איש ושמו אובה

איש ושמו אובה – פרדריק בקמן

ידיעות אחרונות-ספרי חמד, תרגום משוודית: יעל צובארי, 319 עמ'.

הספר מצחיק, האיש ושמו אובה הוא נורא מצחיק. לאורך 40 העמודים הראשונים, קראתי וצחקתי בקול. ואז, בסיום עמ' 41, פסקה אחת נגחה בי בבטן. פשוט אמרתי בקול: "אוי". והייתי צריכה לרגע להפסיק לקרוא, כי בגלל הצחוק זה תפס אותי לא מוכנה.

וזה בדיוק מה שהופך את הספר הזה לספר מענג כל כך, ובעל ערך כל כך.

הספר מצחיק, ונוגע ללב, ומכמיר לב ומשעשע ומקסים. כל זה ועוד.

על מה הספר? על איש אחד ושמו אובה, שמתאהבים בו מהעמוד הראשון, ועל השכנים שלו, ועל אשתו, ועל מערכות יחסים ומה שאנשים מוכנים לעשות או לא מוכנים לעשות זה עבור זולתו. הספר מותח ביקורת (אבל בדרכו המשעשעת כמובן) על הבירוקרטיה ועל הממסד, שמייצרים אנשים שפועלים כמו רובוטים חסרי רגש.

כי כן, הספר הוא בעיקר על רגש, באופן פרדוכסלי, תוך כדי שהוא מספר לנו על איש שלא מתעסק עם רגשות אלא עם ארגז כלי עבודה שכל גבר צריך שיהיה לו בבית (ביחד עם חבילה של פח גלי).

אני ממש לא מתכוונת לספר על התוכן, ולו במילה, כי כל הקסם של הקריאה הראשונה בספר היא איך שהדברים הולכים ונגלים, ונפרשים בפני הקורא. קראתי את הספר פעמיים. בפעם הראשונה בלגימות איטיות ואיכותיות, ובפעם השנייה גמעתי אותו תוך יום, בקריאה חוזרת מייד בסיום הקריאה הראשונה, ובתענוג לא מופחת.

אם אין לכם הרבה זמן לקרוא ספרים, אז הספר הזה הוא הבחירה המושלמת להיות האחד שכן תקראו. אם יש לכם זמן לספרים, אז זו הבחירה המושלמת לספר שתקראו יותר מפעם אחת.

"אנשים בימינו גם לא מבינים דבר וחצי דבר בנאמנות. ככה זה כשהמכונית נחשבת רק ל"כלי תחבורה", והדרך היא רק משהו מיותר שמחבר בין שתי נקודות."

אז אם אתם רוצים לקרוא על מישהו שמבין בנאמנות, שמעריך מכונית טובה, ובעיקר, שמעניק חשיבות לדרך שבין שתי הנקודות, זה הספר.

תהנו..

הזמן ומרדפו

הזמן ומרדפו – ג'סטין גו

הוצאת פן-ספרי חמד- ידיעות אחרונות, 528 עמ'

סמוך לסיום לימודיו באוניברסיטה מקבל טריסטן קמפבל מכתב הנמסר לו בדירתו בסן פרנסיסקו על ידי שליח מיוחד. במכתב מופיע מידע העשוי לשנות את חייו של טריסטן מן הקצה אל הקצה בצירוף מספר הטלפון של מר ג"פ פריצ'רד, פרקליט ממשרד עורכי דין לונדוני. פריצ'רד מגולל סיפורו של מטפס הרים אנגלי בשם אשלי וולסינגהם, אשר נספה בשנת 1924 במהלך ניסיון לכבוש את פסגת הר האוורסט. וולסינגהם הוריש את הונו לאהובתו לשעבר, אימוג'ן סומז-אנדרסון, אולם העיזבון מעולם לא נדרש. מידע חדש מצביע על כך שיתכן שטריסטן הוא היורש החוקי, אך לרשותו עומדים פחות מחודשיים להמציא את המסמכים הדרושים להוכחת מעמדו כיורש

טריסטן יוצא למסע ברחבי אירופה כדי לנסות ולאתר רמזים שיוכיחו את הקשר המשפחתי שלו לאימוג'ן. לונדון, פריז, ברלין, שבדיה, איסלנד. תחנות רכבת ושדות תעופה. ברים מבודדים, ופינות שכוחות אל ברחבי היבשת. אנשים שהוא פוגש, בתים ישנים עם עליות גג וארגזים ישנים המכילים מסמכים וחפצים נשכחים. ספריות וארכיונים. טריסטן חווה את אירופה כפי שמעולם לא חווינו אותה. ומה דוחף אותו להמשיך במירוץ כמעט חסר התכלית הזה? על פניו, סכומי הכסף העצומים של הירושה. אלא, שמהר מאד מתברר שלא הרצון לזכות בכסף מוליך אותו למרדף ברחבי אירופה.

טריסטן מחפש את הסיפור שמאחורי האהבה הגדולה, ומאחורי הירושה המסתורית. הוא מבקש לחבר את הנקודות לתמונה אחת ברורה. אבל ככל שהוא מצליח לאסוף רמזים, התמונה הכוללת חומקת ממנו.

לאט לאט אנו הקוראים מתחילים להבין, שאלו בעצם החיים של כל אחד מאיתנו. מורכבים מהרבה פרטים קטנים, לא מהדברים הגדולים. אבל לעולם איננו מקבלים באמת את התמונה הכוללת של חיינו שלנו, או של כל אדם אחר שהכרנו או אהבנו.

המאמץ של טריסטן להקים לחיים את צמד האוהבים, לחפש עדויות לעצם היותם, הרי הוא הניסיון של כל אחד מאיתנו להשאיר עדויות מחייו שלו, ממי שהוא, כי אנחנו לא יכולים לשאת את המחשבה על כך שזכרנו יאבד בחשכת הזמן.

"אי אפשר לחיות בלי סכנה. הסכנה קיימת תמיד – החשש מבזבוז החיים, מעשרות שנים של ישיבה מול מכתבה, ממוות עלוב וגלמוד במיטת בית חולים. היו שוטים שהסבו את מבטם הצידה והעמידו פנים שהם חסינים, ואחרים הלכו לחפש את מעיין החיים, את מקור נביעתם. אין לזה שם, אפשר לקרוא לזה מאמץ, או מאבק, או לתת לזה שם. זה משהו לא חיוני שכל אדם צריך. משהו שכל אדם רוצה בלי שום סיבה נראית לעין. זו לא תשוקה חייתית. זו תשוקה שנובעת לא מהגוף, אלא מתוך הנשמה."

הספר כתוב נפלא, ויש לו כמה נושאים. זהו סיפור על אהבה גדולה מהחיים, זהו סיפור על מטפסי הרים בתחילת המאה העשרים, וגם על המלחמה האיומה ההיא, מלחמת העולם הראשונה, מתוארת בחיות ובאימה שלא נתקלתי בה באופן כזה מעולם קודם לכן. זה סיפור על אדם שמחפש משמעות לחייו, על האפשרות להיתקל באושר, ועל האפשרות להחמיץ אותו.

זה ספר של 528 עמודים, אבל הקריאה קלה מאד ושוטפת, בשל האופן שבו נערך. הספר מורכב מפרקים קצרים, ומדלג לסירוגין בכל פרק בין מסע החיפוש של טריסטן, לבין האירועים של תחילת המאה, כשאנו למדים להכיר את אשלי ואימוג'ן. רק הסוף אכזב אותי קצת. בין כל הפרטים הרבים שנמסרים בספר – ואני דווקא לא חושבת שהם מיותרים או מעיקים, להפך, ריבוי הפרטים בדיוק מעביר את המסר שדיברתי עליו – אלו החיים שלנו, וגם, כמה נחמד תוך כדי קריאה בספר פרוזה, ללקט קצת מידע על נושאים שונים שלא הכרנו. אבל אחרי כל זה, הסופר החסיר מידע על הפגישה שבין טריסטן לאיזו אישה מסתורית המתגוררת במקום נידח. מי זו, מה דובר בפגישה זו? גם אחרית דבר הייתה מיותרת לדעתי. עוד ממה שכבר ידענו וקראנו, במקום לנצל את המעמד של הסופר-יודע-כל כדי לעדכן אותנו, עכשיו אחרי שנסתיים הספר, קצת על הדברים שטריסטן לא הצליח לגלות, או מה קרה אחרי זה.

אבל למרות זאת, זהו ספר נפלא.

בית הממתקים

בית הממתקים – קארין גרהרדסן

פן – ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 333 עמ'

שורה של מקרי רצח אלימים בשוודיה, כל הקורבנות בני 44. בתחילה לא ברור שבכלל יש קשר בין האנשים האלו, אולם בהמשך מתברר שדרכיהם הצטלבו לפני שנים רבות, בגן הילדים ובבית הספר. תומס קרלסון, איש אפרורי, מריר ובודד מאד, איש שקוף, נתפס משוטט בקרבת בתיהם של חלק מהקרבנות. האם ההתעללויות שספג מחבריו לגן ולכיתה, וזיכרונות העבר שאינם מרפים ממנו, יכלו לגרום לו לצאת למסע נקמה במי שהרסו את חייו?

התמצית לעיל לא תקלקל לכם את הספר, ולא רק בגלל שדברים דומים כתובים בכריכה האחורית שלו, אלא בעיקר כיון שדי בתחילת הספר אנחנו לומדים את העובדות העיקריות הללו.

איך, אם כך, יתפתח ספר מתח, אם מתחילתו אנחנו יודעים (פחות או יותר) מה יתרחש בו, יודעים (פחות או יותר) מי הרוצח ולמה, ואפילו מסמפתים אותו? איפה המתח?

הו.

כאן בדיוק נכנסת לתמונה סופרת מעולה, קארין גרהרדסן, שכותבת מותחן פסיכולוגי משובח, לוקחת את מלוא תשומת הלב שלנו, מכניסה אותנו לתוך העולם הפנימי של כל אחת מהדמויות החשובות, וגם חלק מדמויות המשנה, לתוך החיים שלהם. אורח החיים של חוקרי המשטרה, של החשוד, נפרש בפנינו ולאט לאט מתגנבת לליבנו ההכרה שהעולם הרבה יותר מורכב ממה שחשבנו.

החיים השלווים, הבורגניים של בית ומשפחה, אור בחלונות ווילונות מתנפנפים, מעולם לא נראו מושכים יותר, קורצים יותר, מאשר בספר הזה. במיוחד מושכים הם את מי שחי חיים בודדים וגלמודים כל כך, שמביט בחלונות האלה בהשתוקקות מרה.

אבל, החיים האלה גם מסתירים – או עלולים להסתיר - עוולות, זוועות ורוע שאין לתאר.

לא זכור לי שקראתי ספר מתח כמו זה, שבו כל כך קל לחוש אמפתיה עם הרוצח, או לפחות חמלה מהסוג שמאפשר להבין מדוע הוא עושה מה שעושה, ואפילו לרצות שיספיק לעשות זאת.

במקביל לעלילה המרכזית, מתפתחת עלילת משנה שבה מעורבת אחת השוטרות בצוות החקירה. גם העלילה הזו מצליחה לרתק את תשומת לבנו.

הרוע הגדול מכל, אומרת גרהרדסן, היא האדישות. זו שבחסותה מתאפשרות ומתרחשות כל הזוועות האלה. קשה להבין, וקשה להשלים, עם המציאות של אדם שמחייך בנועם, ומסיט הצידה את מבטו כדי לא לראות את מה שלדעתו הוא לא בתחום אחריותו, ולהימנע מפעולה שתעצור את המעשים.

וכאן באה לביטוי עיקר גדולתו של הספר. במסווה של ספר מתח, שמצליח להיות מותח ומפתיע, כמעט עד סופו, כפי שספר מתח צריך להיות, מעבירה גרהרדסן הרהורים על מהות האנושיות, על האופן שבו מתעצב אופיו של אדם מגיל צעיר, איך הדברים שקורים לו מעצבים את החיים שיחיה. וגם, איך אדם יכול לשנות את מהלך חייו, לטובה או לרעה.

ספר נפלא. בהמשך הסדרה עוד שניים, "מלכודת כפולה" ו"אשמה ללא גבולות" והספר הרביעי בעבודה.   

איפה את, ברנדט

איפה את, ברנדט – מריה סמפל

פן – ספרי חמד – ידיעות אחרונות, 394 עמ'

ברנדט, אלגין ובתם בי מתגוררים בסיאטל, המקום שבו אין טעם לדבר על מזג האוויר, כל הזמן גשם. המקום שבו מתנהל מטה המחקר של מייקרוסופט. ברנדט היא אדריכלית, שבנתה שני בתים וזכתה בפרס יוקרתי, ובעקבות אירוע טראומטי הפסיקה לעבוד, אלגין עובד הייטק בכיר במטה של מייקרוסופט והמשפחה משתכנת במבנה נטוש שהיה בעבר בית ספר לבנות.

בתחילת הספר מתברר לנו שאמא של בי, ברנדט נעלמה יומיים לפני חג המולד, מסיבה לא ידועה.

הספר הוא אוסף של דברים שמספרת בי, על עצמה ומשפחתה, תכתובות של ברנדט עם העוזרת הוירטואלית שלה, ועם האדריכל שהכירה לפני עשרים שנה, תכתובות של שכנתה של ברנדט (אוייבת מרה שלה) עם חברתה הטובה העובדת במייקרוסופט עם אביה של בי, אלגין, וכן מכתבים ומסמכים של גורמים נוספים. רצף התכתובות ממחיז לנו את הימים האחרונים לפני היעלמה של ברנדט, חוזר אחורה ומבהיר לנו מה קרה לפני עשרים שנה, ומתקדם עם הניסיון לאתר את האם האובדת.

אם סיפור העלילה נשמע כמו מלודרמה, תשכחו מזה. זהו אחד הספרים המצחיקים והשנונים. סמפל כותבת בהומור מושחז, צולפת בבורגנות השלווה של סיאטל, ותוך כדי כך מעוררת מחשבה על האופן שבו אנו חיים היום.

סמפל משרטטת את הדמויות ביד קלה ובוטחת, ניכר שהיא מגיעה מעולם התסריטאות.

זו היא ברנדט:

 ""אני רוצה שתביני שלפעמים ממש קשה לי, " היא הניחה עלי את היד שלה. "מה קשה?" "הבנאליות של החיים," היא אמרה, "אבל למרות הכול אני אקח אותך לקוטב הדרומי."

זה הוא אלגין:

"אפשר להאשים את אלגי רק בדבר אחד, בכך שהוא הופך את החיים לדבר שנראה פשוט כל כך - תעשה מה שאתה אוהב." 

ובי היא בת החמש עשרה שכל אחד רוצה שתהיה חברה טובה שלו, תלמידה טובה, מצחיקה, לא שגרתית, קולית.

סיאטל מככבת בספר, הנופים, מזג האוויר, המסעדות, וכמו כן אנו מקבלים הצצה לחוויה של עבודה במייקרוסופט.

אז זה לא ספר מופת, אבל כייפי, מצחיק, ומעורר מחשבה. 

המכונה לייצור ספרדים

המכונה לייצור ספרדים – ולטר הוגו מאי

ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 247 עמ'

זמן קצר לאחר מותה של אשתו-אהובתו נאלץ אנטוניו סילבה בן ה-84 להיפרד מביתו משכבר הימים ולהשתכן בבית האבות "הגיל המאושר". הזעם שמאפיין את ימיו הראשונים שם מתחלף אט-אט בהשלמה. הוא רוכש לעצמו ידידים, מעין משפחה אלטרנטיבית, ברית של זקנים גלמודים הממתינים למותם. בתוך המלנכוליה המורבידית השורה על אותה תחנה אחרונה שלפני המוות, במעון הקשישים בעל השם האירוני, מבצבצים רגעים של הומור ושובבות ילדותית-כמעט ומתעצב מארג של דמויות רבות-קסם וחיוניות (למרות היותן על ספו של המוות), שובות לב (למרות רפיונן) וצלולות מחשבה (למרות הדמנציה שלקו בה). השעות שהם מבלים יחד משכיחות במעט את הזיכרונות, שמכווצים את הלב מצער יותר משהם ממלאים אותו בשמחה.

ולטר הוגו מאי הוא הבולט מבין סופרי הדור החדש של פורטוגל. בשנת 2007 זכה בפרס היוקרתי ע"ש ז'וזה סאראמאגו, שאף כינה את מאי "צונאמי ספרותי" והעיד כי הקריאה בספריו שקולה ל"התבוננות בלידה מחדש של הספרות הפורטוגלית". המכונה לייצור ספרדים היה לרב-מכר בארץ מוצאו וזכה שם לביקורות מהללות

"למה שלבנאדם בן מאה יהיה חשוב שהזמן יעבור. חשוב לי דווקא שהוא לא יתעקש לעבור, שיעמוד בשקט, הזמן המנוול, ושייתן לי ללכת לעשות את הסיבובים שלי ולראות דברים שעוד קשורים לחיים..."

זהו ספר על זיקנה, המתאר באופן חד וחריף את מה שעובר על אנשים בגיל השלישי, שהוא הכול חוץ מ"מאושר" כשמו האירוני של המעון שאליו הוכנס אנטוניו סילבה. הגוף ההולך וקורס, התקוות שאין בהן עוד שימוש, התכניות לעתיד שכבר אין סיבה לתכנן, חוסר התוחלת שבקיום יומיומי שמהווה רק המתנה למוות, שסופיותו ברורה יותר מכל דבר אחר. במעון שבו מספר השוהים נשאר תמיד זהה, ורק הדמויות מתחלפות, מנסים כמה זקנים לאסוף את שאריות הרגש והחברות, להיזכר בתעלולים ולצחוק ולהנות מהשמש.

מאי "סוגר חשבון" גם עם תקופה חשוכה בפורטוגל, שאני מודה שלא כ"כ ידעתי עליה לפני שקראתי את הספר, ובוחן את ההתנהלות של בני אדם תחת משטר דיקטטורי פשיסטי. הספר מרחיב את המודעות למצבם הנפשי של "אנשים טובים" שחיים תחת שלטון לא טוב.

את מחצית הספר הראשונה קראתי ביעף, מרותקת, המומה מהסגנון, מהשפה העשירה, מהכנות האכזרית שחושפת בלי לאות עוד ועוד שכבה מתחת למראית עין של יופי. הנוף הירוק הפסטורלי הנשקף מחלונות המעון הנקרא "הגיל המאושר", בעוד שמה שמתחולל בנפשם של דייריו רחוק מלהיות אושר, עם ילדים משחקים בחוץ, מקביל למראית העין של "האנשים הטובים" שחיו תחת המשטר הפשיסטי, מקפידים לבנות חיים נורמטיבים למראה, וגם למחשבה, שומרים על ביטחונם וביטחון הקרובים להם ביותר, במחיר שלא להעז לומר, או אפילו לחשוב דברים שהמשטר אסר. ככל שהספר מתקדם אנו נחשפים לעוד מעשים של אנטוניו סילבה, שמכרסמים בנפשו לאורך השנים.

אבל מחציתו השנייה של הספר נקראה על ידי בקושי גובר והולך, ואינני יודעת לשים את האצבע על הסיבה. זה ספר ש"מגרד בשריטות" ולא ספר "שעושה נעים". הספר כתוב טוב, ויש בו אמירות חזקות, והוא עוסק בנושאים לא פשוטים. זיקנה ומוות וחיים תחת דיקטטורה הם לא נושאים "סקסיים" שקל לקרוא עליהם, בוודאי שאינם נושאים מחייכים. מאידך יתכן שמאורעות הימים האחרונים בארץ, עם אזעקות וטילים הפנו את תשומת הלב לנושאים שבחדשות ולא איפשרו את הפנאי הרגשי הדרוש לקריאה. במיוחד בספר מסוג זה.

את העמודים האחרונים של הספר קראתי כמעט בעל כורחי, ובסופו של דבר, לא הצטערתי לרגע.

המודעות נפתחת למצב של חיים בגיל הזקנה המאוחרת, מה מרגישים, על מה חושבים, על מה כבר לא חושבים, אנשים שמרבית חייהם מאחוריהם. להיות זקן זה לחיות נגד הגוף, ההולך וקורס בניגוד לרצוננו. זו האלימות של החיה שהיא הגוף שלנו, שמתחילה לנתק לנו את החושים ומייסרת אותנו בכאבים.

אחד הזקנים במעון הגיל המאושר, אניסיו, השוקד על כתיבת ספר מעורר את תמיהתו של סילבה. סילבה בוהה בהשתוממות באניסיו, ואיננו מצליח להבין איך אפשר להגיע לגיל הזה עם כל כך הרבה תכניות. תארו לעצמכם, עם כל התכנונים והסידורים והרצונות והתקוות שלנו, להגיע לגיל שבו כבר אין מקום לתכניות? מעורר חלחלה, לא? ואניסיו משיב לו: "אתה מתאר לעצמך איך היה העולם נראה אילו כל אחד מאיתנו היה משאיר אחריו משהו בעל ערך, קטן ככל שיהיה." (עמ' 92).

תארו לעצמכם! אלו המשפטים הקטנים ורבי הערך שהספר מלא בהם, ושעושים חשק לסמן בעפרון או במרקר, וגם לזכור היטב.

המוות נמצא כל הזמן ברקע, ממתין לזקנים, שגם מתחילים לפתח תאוריה שיש מי שדואג להחיש את בואו כדי לפנות מיטה לאורח חדש במעון. "המוות, אחרי הכל, הוא המאורגן שבכל המוסדות. מלא משימות ופרטי פרטים, אבל מיומן ודקדקן מאין כמותו." (עמ' 177).

הספרות גם היא אחד הגיבורים של הספר הזה. "המכתבים האלה עזרו לי להפוך לספרות דברים שלכאורה אפילו לא הייתה אפשרות לבטא אותם במילים" (עמ' 148). פרננדו פסואה מככב בספר באחד ההטרונימים שלו, אלוורו דה קמפוש, כשאחד מהזקנים במעון מייצג אחת הדמויות בשיר "חנות הטבק".

חנות הטבק

אינני כלום.

לעולם לא אהיה כלום.

אינני יכול לרצות להיות כלום.

פרט לכך, יש בתוכי כל חלומות העולם.

תיכון לילה

תיכון לילה – סי. ג'יי דוהרטי

הוצאת ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 423 עמ'

אני לא שוללת את החשיבות של האונה קדמית. ויחד עם זאת, מפעם לפעם, צריך לחזור אחורה ולהיזכר מאיפה בכלל התחיל כל העניין הזה, של לספר סיפורים. אני מדמיינת לעצמי אותי יושבת ליד המדורה, ביחד עם עוד חבורה של אנשים, שמאזינים במתח לזקן השבט שמספר לנו סיפור. כולנו בקושי מרשים לעצמנו לנשום, וגם את זה משתדלים לעשות בשקט, כדי לא לפספס אף מילה.

במילים אחרות (חה), לשמוע סיפור טוב זה לצלול לתוך עולם, לתוך חיים אחרים.

אז שוב, אני בהחלט בעד סיפורים מתוחכמים (נגיד, ז'ורז' פרק "חלל וכו'"), אבל מפעם לפעם צריך "לנוח" עם סיפור טוב, מעניין, מותח במידה. כיון שזה ספר אז צריך שיאפשר לנו גם להפסיק מפעם לפעם כדי לעשות דברים אחרים (מה שנקרא "חיים") ולהמשיך ולחשוב מה קורה בינתיים לאלי שרידן ולחבריה?

בקיצור "תיכון לילה" הוא סיפור כזה. אלי שרידן שונאת את בית הספר, מתפרעת, נעצרת על ידי המשטרה בפעם השלישית, ונשלחת על ידי הוריה המיואשים לפנימיה הרחק מלונדון. הפנימיה מתגלית כמקום גותי, אפל, מסקרן, אבל מאד יוקרתי, מעוצב ומתוחזק לעילא. פנימיה יוקרתית שבה לומדים ילדיהם של אנשים עתירי הון וכוח, מה לאלי ולאנשים כאלה? אלי מוצאת לה חברים חדשים, מגלה להפתעתה שהיא נהנית ללמוד, אבל מתברר שהמקום איננו בית ספר רגיל. חלק מהתלמידים לומדים בכיתת לילה מסתורית שאסור לאף אחד לדבר או לדעת עליה, ומתברר שבמקום סודות רבים שמסתירים סכנה גדולה לאלי ולחבריה. כייף של ספר!

 תיכון לילה 2 – סי ג'יי דוהרטי

הוצאת ספרי עליית הגג -ידיעות ספרים-ספרי חמד, 363 עמ'

החלק השני בסדרה פוגש את אלי שרידן בבריחתה מאלמונים הרודפים אחריה ברחובות לונדון. אלי חוזרת לפנימיית קימריה היוקרתית לאחר חופשת הקיץ. הלימודים נמשכים ביתר עומס, ולכך נוספת כיתת הלילה המסתורית והאימונים שלא משאירים זמן רב לשינה. למרות האירועים הרודפים בזה אחר זה, התלמידים הבכירים מוצאים זמן גם למשחקי טניס לילה מקסימים, ולפיקניקים עם שיפודי מרשמלו ובקבוקי יין ושמפניה. עם זאת אין להתעלם, דברים אפלים רוחשים מתחת לפני השטח, והסכנה הולכת וגוברת. אלי מוצאת גם אהבה אחת או שתיים, והמתח לא בא לסיומו בסוף הספר כיון שעלינו להמתין לחלק השלישי.

ספר כייפי, כבר אמרתי בראשון, וגם השני כך.

תיכון לילה 3 – סי ג'יי דוהרטי

הוצאת ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות- ספרי חמד 356 עמ'

הספר השלישי פוגש את אלי במצב נפשי לא פשוט אחרי האירועים שסיימו את הספר השני בסדרה. אלי מנסה לברוח מקימריה אבל כמו המלון בקליפורניה, אי אפשר לעשות צ'ק אאוט מהפנימיה. סבתא של אלי נכנסת לסיפור ומתניעה את העניינים. כמו שהבנתם, זו לא סבתא שיושבת וסורגת. אלי תצטרך להתגייס למשימות לא פשוטות, אבל בכל זאת מדובר בתיכון, ולכן תצטרך גם להשלים את הפערים בלימודים. בנוסף, בתור עונש היא תצטרך להשכים בבקרים הקפואים ולעבוד בגינה. בין כל הלחצים האלה, היא גם נערה בגיל ההתבגרות עם בעיות אהבה רגילות לגילה (טוב, לא לגמרי רגילות, הבחורים שמדובר בהם הם כמעט מושלמים). אלי ממשיכה לנסות לפענח את הסודות האפלים שמתחת לחזות הנוצצת של פנימיית קימריה היוקרתית, ומגייסת קבוצה קטנה ואיכותית של חבריה לכיתת הלילה. המצב הולך ונעשה מסוכן, עד שמגיע לשיא, והספר מסתיים. נצטרך להמתין לספר הבא בסדרה המתוקה הזו.

האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה – מיכאיל בולגקוב

הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 615 עמ'

תרגום: פטר קריקסונוב אשר הוסיף אחרית דבר וכן הערות

איך כותבים ביקורת על ספר מושלם? אם היה אפשר לכתוב משפט אחד: "ספר משובח, רוצו לקרוא", ולסיים בכך, הרי את שלי אמרתי.

הספר מתרחש בשני מישורי זמן שונים, ובשלושה רובדי עלילה. במישור זמן אחד, השטן מגיע למוסקבה עם פמלייתו, ודברים מוזרים, מתועבים, מתחילים להתרחש. הקרקע במוסקבה פורייה לביקורו זה של השטן. בולגקוב מלמד אותנו שאנשי השררה במוסקבה אינם אנשים תמימים וחפים מפשע. השחיתות שוררת, ואם לא שחיתות, תאוות הבצע והזדון. במישור זמן אחר אנחנו מקבלים את סיפור ימיו האחרונים של ישו בירושלים הנקראת בתרגום עירשלם, וסיפורו של מושל ארץ יהודה מטעם רומא, פונטיוס פילטוס שהוציא את גזר דין המוות על ישו. מישור זמן זה מתחבר עם הרובד הנוסף של העלילה, סיפור אהבתם של האמן ומרגריטה. האמן כותב ספר ביוגרפיה על פונטיוס פילטוס ומוקע על ידי סביבתו עד לכדי כליאתו במוסד לחולי נפש. מרגריטה תעשה הכול כדי להצילו ולהחזירו אליה, לרבות התחברות עם השטן.

אין טעם להיכנס לניתוחים מלומדים של הספר הקלאסי הזה ואסתפק לפיכך בחוויה הפרטית שלי. הספר כתוב כל כך, כל כך טוב. פשוט כתוב טוב. מתורגם לעילא. תענוג לקרוא. כל אחד ואחד מעמודיו הרבים. ההערות של קריקסונוב מחכימות ומעניקות רובד נוסף לקריאה, והקפדתי לקרוא אותן בצמוד לכל פרק. מקבלים מושג עד כמה השקיע בולגקוב בעבודת תחקיר עמוקה, בלימוד נושאים לצורך הכתיבה, כמה מחשבה הושקעה בכל שם שנבחר לכל דמות.

השטן בספר לא נראה כל כך נורא. ובכן, נכון שהוא הרג כמה אנשים, הבהיל כמה עד כדי שיגעון ואישפוז במוסד, העלים כמה (אחר כך רובם חזרו). אבל, מצד שני, הרי רוב האנשים שנפגעו ממנו, לא היו כל כך תמימים וישרי דרך, כמעט מתבקש לומר: הגיע להם. המסיבה הגדולה של השטן עם כל המוזמנים שלו, לא השאירה רושם של מסיבת שחיתות איומה שנעשים בה דברים שהשתיקה יפה להם. בנוסף, לבו של השטן מתרכך כשמרגריטה, אהובתו של האמן מוכנה לעשות הכול כדי לזכות בו בחזרה, והוא מסייע לה בכך, לא לפני שהוא משחרר מסבלה איזו אישה בשם פרידה, לבקשתה של מרגריטה.

בעיקר דיבר אלי בספר הנושא של האמנים המתייסרים עם כנות יצירותיהם, ההתמודדות עם תגובות הקהל. כיצד תמשיך להיאחז באמת שלך, גם כשכל העולם אומר לך אחרת, אומר לך שזה משוגע? הסוגיה של הפרעות ומחלות נפש, השאלה הגדולה כיצד מתייחסת החברה לאנשים שהם חריגים. האם אמנים הם סכיזופרנים, או אנשים שחייהם מוקדשים לשירות לאמנות שהם משמשים לה כלי? מה תפקידה של האמנות ואיך תמלא את תפקידה זה?

ואיך אפשר בלי הציטוט המפורסם מהספר:

כתבי יד לא נשרפים

אור קדומים

אור קדומים – ג'ון באנוויל

הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 260 עמ'. תרגום: גיל שמר.

"הוא דיבר על אור הקדומים של הגלקסיות שעוברות מיליון – ביליון - טריליון! מילין כדי להגיע אלינו.... ולכן, בכל אשר נביט, אנו מביטים לתוך העבר."

כמו ב"הים", גם ב"אור קדומים", שוחה באנוויל את דרכו אל נבכי העבר, ומנסה לדלות משם פיסות זיכרון ולהפוך אותם למציאות קיימת, עכשווית, תקפה.

מה מהות הזיכרון? איך נדע להבדיל בין זיכרונות לבין המצאות של מוחנו? האם יש הבדל בין השניים, או שמא אנחנו בעצם ממציאים הכול לאורך הדרך? ומה הם החיים, המורכבים לכאורה מרצף זיכרונותינו, אלא שזיכרונותינו מתעתעים בנו? ומה, אם כך, ההבדל בין חלום לבין מציאות?

נתיב אחד בסיפור מוביל אותנו לאלכס בן החמש עשרה המאוהב באמו של חברו הטוב ביותר אותה תקופה. באנוויל מיטיב להכניס אותנו למחשבותיו ותחושותיו של בן החמש עשרה, המאוהב באישה בוגרת ומנהל איתה מערכת יחסים אסורה. כנער מתבגר המרוכז בעיקר בעצמו, הוא אינו מסוגל באמת להכיל אותה או להעניק לה את מה שהיא זקוקה לו ועם זאת, מערכת היחסים הזו מעניקה לכל אחד מהם משהו גדול כל כך, שלאורך חייהם לא יצליחו להשתחרר ממנו, או למצוא מערכת אחרת שתדמה ולו במעט למה שקרה שם.

בנתיב שני אנו פוגשים את אלכס המבוגר הנמצא במערכת יחסים מיוסרת עם אשתו, כתוצאה מהאסון שפקד אותם, התאבדות בתם לפני עשר שנים. כאילו לא חלף כלל זמן, הכאב מצוי בכול ואופף אותם ואינו מותיר דבר. אין נחמה. "איך מי שהיה חי כל כך יכול למות?" שואלת לידיה בכאב גדול שאם הזמן לא הצליח לרפא, בוודאי שאלכס איננו מסוגל לרפא.

בנתיב השלישי אלכס שהיה בעברו שחקן תיאטרון מקבל הצעה לשחק בתפקיד ראשי בסרט הוליוודי, לצידה של שחקנית צעירה יפהפיה וכוכבת זוהרת. אלא שצל אפל יכסה את זוהרה של הכוכבת.

אלכס שט בין שלושת נתיבי הזיכרון שחיבורים תמוהים מחברים ביניהם. התפקיד שאלכס קיבל הוא של אושיה ספרותית שנויה במחלוקת, שבאופן מוזר שהה בעברו פרק זמן מסוים באותה עיר קטנה באיטליה שבה שמה בתו קץ לחייה. האם בכלל נפגשו? שמא הקשר היה הדוק יותר ממה שידעו, ועשוי להסביר את המסתורין של מותה? מדוע שמה של בתו זהה לשמה של אחותו הקטנה של ביל גריי, שתמלא תפקיד כה חשוב במערכת היחסים שבין אלכס הצעיר לבין אמם? ומדוע השחקנית הזוהרת מנסה להתאבד?

ספריו של באנוויל אינם בשום אופן חומר קריאה קליל וזורם. עם זאת, מדובר בקריאה מתגמלת מאד. כתיבתו מרהיבה, הדימויים מפוארים, עינו מיטיבה להבחין בפרטי פרטים קטנים. הנוף, מזג האוויר, האופן המדויק של אור היום, ריחות, תנועות ומילים. באנוויל מעמיק את אחיזתו באווירה שהוא מתאר, כדי לצקת את המילים המדייקות את התחושות, המחשבות, ההוויה של המספר, ושל מי שהוא היה בקו הזיכרון שהוא מדבר עליו אותה עת. והזיכרון לא חדל לתעתע בו, דבר הבא לביטוי בעיקר בתיאור עונות השנה, הלובשות את גוון התחושות והאירועים שמתרחשים, במקום לתעד מציאות שהתקיימה. נדמה שהמוטו של הספר טמון במשפט הבא: "מוזרים, החורים האלה שנתקלים בהם כשלוחצים בעוצמת-יתר על הבד אכול העש של העבר."

מי שמחפש רצף עלילה ברור, מתפתח, ספר שקוראים במתח כדי לדעת "מה היה בסוף" – זה אינו הספר עבורו. כאן נקבל קו חיים שהרצף שלו מרוסק דרך מחשבותיו של המספר, מלווה את החקירה ההולכת ומעמיקה, ועם זאת הולכת לאיבוד, של מהותם של דברים. הקריאה בספר היא סוג של מדיטציה. כשמסיימים, חשים אותה תחושה של התעוררות מחלום שבו אתה יודע שחלמת משהו חשוב, ואתה מנסה לעקוב אחר הפשר שהתגלה לך בו, דרך ענני העשן הצבעוניים של זכר החלום ההולך ומתפוגג. נראה שעבור באנוויל, כאלה הם חיינו.

ספרים נוספים של באנוויל:

האינסופים

הים

הים

הים – ג'ון באנוויל

הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 196 עמ', מאנגלית: שרון פרמינגר

האם אנחנו יכולים להכיר מישהו אחר באמת? האם אנחנו יכולים להכיר את עצמנו? האם נוכל לשאת את מה שנגלה שם?

מי אנחנו באמת, כשאנחנו לעצמנו, מתחת למסכות שאנחנו מעצבים במהלך חיינו, באופן נואש ועצוב ובודד כל כך? לפעמים, אנחנו מעדיפים לא לדעת. מעדיפים להישאר בבורות ובאשליה.

זו השאלה שבאנוויל מתמודד עימה בספר זה. למעשה, זה הרבה יותר אישי. המספר לא שואל שאלות כלליות. הוא מתמודד עם מי שהוא עצמו, בכנות חותכת.

"הסבתי את מבטי במהירות, כי חששתי שעיני יסגירו אותי. עיניו של אדם הן תמיד עיניים של מישהו אחר, של הגמד המטורף והנואש שרובץ בתוכו."

מקס מורדן הוא פרופסור להיסטוריה של האמנות,  העסוק בכתיבת ספר על יצירתו של בונאר. לאחר שחווה אובדן קשה הוא חוזר לכפר שבו בילה חופשה משפחתית בילדותו. הספר מתקדם בשלושה מסלולי זמן השלובים ואחוזים זה בזה. במסלול אחד, אנו למדים על העבר הרחוק שבו מקס כילד בן 11 הכיר את בני משפחת גרייס, משפחה מתוחכמת שנמצאת הרחק מעליו בסולם החברתי. הוא מתיידד עם ילדי המשפחה התאומים- מיילס שאינו מדבר, וקלואי הקפריזית ומבלה איתם את הקיץ שיהווה נקודת מפנה מבחינתו, לא רק בגלל האירועים שמתרחשים באותו קיץ, גם בגלל מי שהוא מגלה בתוך עצמו. במסלול שני בזמן הווה, מקס מתגורר באותו בית שבו התגוררה אז משפחת גרייס, אנו מלווים אותו בעת התנהלותו כאדם מבוגר, עצוב ואבל על אשתו אנה שנפטרה. המסלול השלישי מלווה את מקס בעת פגישתו עם אנה, נישואיהם וחייהם המשותפים.

הספר אינו מחולק לפרקים, אלא לשני חלקים, ובתוכם זורם ללא הפסקה, הדיבור הפנימי של מקס, נע ונד בין הזמנים, בין שלושת הדמויות שהן הוא בקווי זמן שונים, אוסף ומחבר את פרטי המידע מתוך הזיכרונות ומתוך העכשיו שלו, בכדי לאבחן ולבנות את ההבנה של מי הוא ומה הוא. לאורך חיינו אנחנו בוראים את עצמנו כמי שאנחנו רוצים להיות, או כמי שאנחנו מאמינים שהם אנחנו. בתוך כך עולה השאלה. האם יכול הייתי להיות מישהו אחר? לחיות אחרת? לטעמו של מקס, זו שאלה שאולי אפשר לשאול, אבל אין בה טעם. הוא לא עשה זאת, הוא לא היה מישהו אחר. מצד שני, אין פירוש הדבר שהוא אהב את מי שהוא היה.

מקס חווה אנשים אחרים כמי שמאפשרים לו להפוך לאמיתי. היכרותו עם קלואי בגיל 11 מייצרת את תחילת המודעות העצמית שלו. "לפני כן היה דבר אחד גדול שאני הייתי חלק ממנו, ואילו עכשיו הייתי אני והיו כל הדברים שאינם אני." גם אנה אשתו איפשרה לו להיות מי שהוא רוצה להיות, פטור מהכורח להיות האדם שכל האחרים רואים בו.

ג'ון באנוויל הוא סופר ועיתונאי עטור-שבחים. ספרו "תיק הראיות היה מועמד לפרס בוקר וספרו "הים" זכה בפרס ב-2005. באנוויל נולד באירלנד, ועבד במערכות העיתון של ה-Irish Press וה- Irish Times. הוא כתב גם ספרים תחת שם העט בנג'מין בלאק וגם בשמו הוא. הוא ידוע בשימושו המתוחכם בשפה האנגלית, בהומור שחור ובשנינות חדה כתער.  וכך אמר באחד הראיונות איתו: "כשאתה כותב, אתה שקוע במישור ריכוז הרבה יותר עמוק מהאתה הרגיל. יש בך קול זר, משפטים זרים נובעים מתוכך. כשהייתי צעיר חשבתי שאני שולט בכל. עכשיו אני מבין שהכתיבה היא בעצם כמו חלום". ואכן, הקריאה בספריו של באנוויל דומה להליכה בתוך חלום. המילים מוליכות אותך לאורכן של מחשבות, הדברים מתרחשים, סבוכים וקשורים זה בזה.

סגנון הכתיבה של באנוויל משובח, כתיבה נדירה ביופיה (וכאן מגיעה גם מילת שבח חמה לתרגום הנפלא ומדויק של שרון פרמינגר).  באנוויל הוא סופר עם עין בוחנת שרואה את המציאות שסביבו כולה ובמלואה. הוא בורא במילותיו ציורים מלאי חיות גדושי צבעים, תנועה, ריחות. שום דבר אינו חומק ממבטו הבוחן, נצנוץ קרני שמש על כפתורי בגדו של המלצר, האופן שבו הרוח נושבת, הנוף הנשקף מולו, אדוות הגלים. באותה מידה הוא מייטיב לראות ולבטא את התחושות הפנימיות. כל מילה שלו מרגשת. זה ספר חזק ונוקב, לא קל לקריאה, שגומעים אותו לאט, כמו שוקולד מריר משובח, לא כזה שלוגמים בבת אחת.

לספרים נוספים של באנוויל ראו האינסופים  אור קדומים

המסע המוזר של מר דאלדרי

המסע המוזר של מר דאלדרי – מארק לוי

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 318 עמ'

 

"למעשה יש לך כישרון, אבל העניין החשוב יותר הוא שיש בתוכך סיפור שאת לגמרי מתעלמת ממנו."

הסיפור מתחיל בשנת 1950 בלונדון, לקראת חג המולד. חמש שנים עברו ולונדון עדיין מתאוששת מהמלחמה. אליס מבלה בדירתה עם בני החבורה שלה. חמישתם מחליטים לצאת למחרת לברייטון לחגוג את חג המולד הקרב ובא, לבלות ביריד השעשועים. אליס עדיין לא יודעת אבל הנסיעה לברייטון תהווה נקודת מפנה שתשנה את כל מסלול חייה. ביריד השעשועים אליס תפגוש במגדת עתידות. זו אומרת לה שהגבר שתהיה לו משמעות בחייה עבר הרגע מאחוריה, ושהיא תפגוש שישה אנשים לפני שתגיע אליו. היא אומרת לה שהיא תצטרך לעבור מסע.

למחרת אליס פוגשת שוב את השכן הכעסן המתגורר בקומה שלה, הצייר שרוגז על כך שהיא קיבלה את הדירה עם חלון הגג, שכל כך רצה בה. הקשר ביניהם מפשיר מעט ונעשה ידידותי, והיות ששניהם בודדים בלונדון בערב חג המולד, הם מחליטים לבלות אותו יחד. הם נוסעים שוב אל מגדת העתידות, שמרחיבה את הניבוי: אליס תצטרך לצאת למסע אל עברה, מסע שבמהלכו היא תגלה שמה שהיא חשבה כמציאות, לא היה המציאות. מגדת העתידות גם מוסרת לה: המקום שאליו עליה לנסוע הוא איסטנבול.

אליס היא "אף" – בעלת חוש ריח מפותח והיא עובדת בניתוח ריחות ומיצוי נוסחאות לבשמים. בעוד אליס והשכן, מר דאלדרי הולכים ומתיידדים, הוא מציע לה הצעה מפתיעה, לנצל את כספי הירושה שזכה בה ולנסוע לטיול קסום לאיסטנבול, שם תוכל אליס לחפש אחר ריחות שונים ומשונים שיעשירו את תחום עבודתה, ודאלדרי יוכל לצייר צמתים סואנים.

במהלך המסע אנו מבלים יחד איתם במראות, בריחות ובקולות של איסטנבול בשנות החמישים. אליס אכן, תגלה על עצמה דברים מפתיעים, והחיים שלה יקבלו תפנית מעניינת.

הספר כתוב נפלא, הדיאלוגים, ההיכרות ההולכת ומעמיקה עם הדמויות הראשיות אליס ודאלדרי, האופן שבו מתואר הקשר המוזר ביניהם, תיאורי המקומות. אהבתי את דרכו הנבונה של הסופר לאפיין את התקופה מבלי להעיק ב"שיעור היסטוריה", הנה דוגמא באנקדוטה הבאה- אליס ודאלדרי מגיעים לאירוע מכובד בבית השגרירות האנגלית באיסטנבול. אשת השגריר מתפעלת מהשמלה המקסימה שאליס לובשת שהיא בסגנון 'המראה החדש'- (חפשו בגוגל), ומבקשת לברר מי החייט. אליס משיבה לה ש"על פי התווית שעל בטנת השמלה שלי, גברתי, מדובר באדם בשם כריסטיאן דיור." בתקופה שאליה מתייחס הספר, דיור רק התחיל להתפרסם. אבל 'שיעור ההיסטוריה' המתוחכם שלנו לא מתמצה רק באופנה. ולא על כך נסוב הספר, כמובן. הספר שייך לסוגה של מסעות שאדם עורך, שמוליכים אותו להכיר את עצמו, ללמוד על עצמו דברים שלא ידע, להשתנות, להתפתח. הספר עושה זאת בדרך כייפית. זהו פשוט ספר קריא וחמוד להפליא.  

ההוצאה שינתה את שם הספר, הנקרא כעת: 
חייה השניים של אליס

הזמן השבור

הזמן השבור – אריאלה בנקיר

הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 454 עמ'

סדרת פרוזה-עשרה

מיקי גונן התייתמה מאביה שנהרג בתאונת דרכים. אמה נפטרה עוד קודם לכן, והיא מסרבת להצטרף לדודתה העוברת לגור בלונדון. במקום זאת היא נרשמת לפנימייה יוקרתית. חבריה לכיתה מציקים לה באכזריות, ומיקי מוצאת מקום מפלט קבוע בפינה חבויה בספרייה השקטה. יום אחד מיקי נשאבת לתוך ספר עתיק ומאובק בכריכת עור שמצאה על מדף, ועוברת לארמון המלכה בממלכה עתיקה בשם ארבוריאה, באי סרדיניה בימי הביניים. שם היא נאלצת ללמוד להתנהל בעולם עתיק שהחוקים שלו שונים, הטכנולוגיה לא קיימת. הבעיה העיקרית היא, שהספר שהביא אותה לארבוריאה התרוקן מהמילים, ומיקי לא יכולה לחזור לחיים שלה בשנת 2012 כל עוד הדפים החלקים לא יתמלאו בחזרה במילים. בינתיים היא לומדת לאלף בזי ציד, לירות בחץ וקשת, לגלף בעץ, להכין שיקויי מרפא, ללבוש שמלות במקום ג'ינס קרוע וטריקו (ולבישת שמלות בימי הביניים אינה כה פשוטה ודורשת סיוע של המשרתת), לרכוב על סוסים, זוכה לבן לוויה מקסים שיהפוך לאהוב ליבה, ולחברה טובה וקרובה. באופן כללי החיים בימי הביניים בממלכה העתיקה נראים טובים יותר מהפנימייה המנוכרת. אבל לא הכול טוב, מיקי נקלעת לסכנות חיים בסבך תככים ומזימות בארמון, וגם רוחות המלחמה מתחילות לנשב. בינתיים, האומנת הזקנה בעלת כוחות כישוף, שחלמה את בואה לממלכה, עסוקה באיסוף עשבים וצמחים שייצרו שיקוי שיאפשר להחזיר את האותיות לספר. מיקי מוצאת בספר רמז לגבי מותו של אביה, ונשאבת למסע של חיפוש אחר רמזים נוספים שיאפשרו לה להגיע לפתרון, מסע שיימשך גם לאחר שובה לפנימייה בשנת 2012.

לאורך הספר עוברת מיקי תהליך פנימי של התבגרות וצמיחה מתוך עצם ההזדמנות שהשינוי במקום ובזמן מאפשר לה, למצוא את הציר הפנימי שלה. היא מלאת סקרנות, שואלת ולומדת ומנסה להבין כל דבר שהיא נתקלת בו, היא לא מוכנה להשלים עם עוול וחוסר צדק, ומוכנה אף לסכן את עצמה למען עשיית הדבר הנכון בעיניה. מיקי שתחזור לפנימייה שוב לא תהיה אותה נערה חריגה, שקטה ומופנמת שמקבלת בהכנעה את ההצקות של חבריה לכיתה. 

אתם אולי אומרים לעצמכם, ילד שנשאב לתוך ספר? כבר קראתי כאלה. יש סיבות טובות לקרוא את הספר הזה. זהו ספר שהוא רומן היסטורי, שיש בו קצת מדע בדיוני או פנטסיה, הרבה סיפור חניכה, והוא מעניין מכול הבחינות האלה. אריאלה בנקיר כותבת בצורה מרתקת. הספר מבוסס על תחקיר מעמיק שלה של ההיסטוריה של ארבוריאה, ושל החיים בימי הביניים. בסוף הספר פירוט קצר של הבסיס ההיסטורי לסיפור. אנו מקבלים הצצה מרתקת ומלאת חיות להיסטוריה של ממלכה עתיקה שרוב הסיכויים שלא שמעתם עליה בלימודי ההיסטוריה בבית הספר, כמו גם לחיי היומיום בימי הביניים ברחובות ובשווקים, בארמון, ובשדות. בנקיר מצליחה להטמיע את הפרטים הרבים בסיפור באופן אינטגרלי ובחוכמה, כך שהתקופה קמה ועומדת לנגד עינינו ללא צרימה. הצבעים, הריחות והקולות. כמו שכל ספר טוב עושה, הוא מעמת אותנו מול מה שנראה לנו מובן מאליו במאה ה-21, ומאפשר להביט בו בעיניים חדשות.

ספר מקסים, שבסיומו ברור שיהיה לו המשך, מיקי כנראה תעבור לשיקגו במאה ה-19. יש למה לחכות!

האינסופים

האינסופים – ג'ון באנוויל

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 263 עמ'

לכאורה, מדובר בעוד אחת מהמלודרמות ההן, ראש המשפחה על ערש דווי, המשפחה מתקבצת בבית הכפר המשפחתי, ממתינה למותו בחשש, ובמהלך ההמתנה עולים כאבים ישנים, זיכרונות ישנים נחשפים לאיטם. אורחים מגיעים, האחד לא אהוד במיוחד, האחר לא קרוא ולא ברור מדוע הגיע ומה הקשר שלו לאב הגוסס.

לכאורה בלבד.

מדובר בספר משובח. הספר כתוב בשפה עשירה מאד, מסוגננת, אירונית, תלת-מימדית. הזכיר לי את סגנונה של וירג'יניה וולף. עינו הבוחנת של באנוויל משרטטת בעדינות, בחמלה אך מבלי לחוס על דמויותיו, את פחדיהם, תקוותיהם הכמוסות, מגרעותיהם, חשבונות הנפש שלהם, הקטנוניות והגדוּלה. האנושיות- במיטבה ובמירעה נפרשות בעדינות, אך כמעט ללא מרווח נשימה. אין זמן לנשום כי ביום אחד שעובר על גיבורינו יש כה הרבה לספר. על כל אחד מהם, מי הוא, מה עובר בנפשו באותה עת, על זיכרונותיו וכאביו, באופן שהסיפור הולך ונעשה דחוס. בשלב מסוים בקריאה קיבלתי תחושה קלאוסטרופובית במידת מה.

באנוויל לא חס גם עלינו, הקוראים. האלים, המשקיפים על המשפחה ולעתים מתערבים,  אומרים לנו: "זו דרכנו להדגים לכם את פועלו של הגורל שאין לרדת לחקרו. מעל לכול, היינו רוצים שתכירו בכך שטבעם של חייכם הוא טרגי ושתשלימו עם זה, לא משום שהחיים הם אכזריים או עצובים – מהם לנו עצב ואכזריות? – אלא משום שהם כפי שהם ואין מפלט מהגורל, ומעל לכול, משום שאתם תמותו ותהיו כאילו לא הייתם מעולם. זה ההבדל בינינו לבין מושיעכם, כביכול, ודיבוריו הנפתלים – אנו איננו מתיימרים להיות מיטיבים, איננו אלא שובבים ומשועשעים עד בלי די מחיזיון חיבוטי הנפש וייסורי הרוח שלכם."

בד בבד עם חוסר התכלית הזו, כביכול, משקף לנו באנוויל את קנאתם של האלים, בני האלמוות, בבני האדם שמצליחים ליצור משמעות, יופי, אהבה, בתוך חיים קצרים כל כך, כואבים כל כך.

"מילים הן ידידותיות כל כך, נוחות לרצות כל כך, מסתגלות בגמישות כל כך, לא כמו מספרים, עם התעקשותם המשמימה לציין רק את מה שהם מציינים ולא יותר. אבל מה שיש להם ואין למילים זו דייקנות, והדייקנות היא שפיתתה אותי מההתחלה, ההבטחה לדבר יציב אחד בעולם רעוע."

ואכן כל בני המשפחה מנסים למצוא את ההבטחה שכל אדם חווה בהיותו צעיר, את ההבטחה שיש משהו טוב , שיש אפשרות של טוב, שממתין לנו כשנגדל, שיש טעם ותכלית, שבני האדם טובים ביסודם. כולם מחפשים את הדבר היציב שיחזיק ויחזק אותם בעולם שהוא מורכב, במציאות שקשה כל כך להתחבר אליה ולחוש באופן מלא את היותך קיים:

"איך הדעת משגת מציאות מפורטת דיה, חסרת עקביות דיה, עד להכיל את כל הדברים שיש בעולם? הוא חי במציאות הזאת, ובכל זאת אינו מסוגל לתפוס אותה במלואה. הוא עומד נדהם מול שפע הדברים, נפרדים כולם, ייחודיים כולם. עלה עשב אחד עשוי מקיבוץ בל ישוער של חלקיקים זעירים וזעירים עוד יותר - וכמה עלי עשב יש בעולם הבלתי אפשרי הזה?"

ראו גם: הים  אור קדומים

האחיות גרים בלשיות מהאגדות

האחיות גרים-בלשיות מהאגדות – מייקל באקלי

הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 274 עמ'

איזה יופי של ספר כייפי, מעניין ומרענן. סברינה ודפני גרים, בנות 7 ו-11 נשארו לבדן לאחר שהוריהן נעלמו יום אחד. מבית היתומים שלחו אותן לסדרה של משפחות אומנות משונות ומוזרות, שמהן הצליחו הבנות בכל פעם לברוח ולשוב לבית היתומים. אבל הפעם הן נשלחות לבית של מישהי שטוענת שהיא סבתא שלהן, למרות שהן יודעות שסבתא שלהן מתה עוד טרם לידתן. מכאן הן לא תוכלנה לברוח חזרה לבית היתומים, אבל למרות שהעיירה "גדת נהר" נראית משעממת וחסרת חיים- בוודאי לאחר ניו יורק, הדבר האחרון שמצפה להן הוא שיעמום וחוסר מעש, כפי שאנו למדים כבר מהעמוד הראשון בסיפור, שבו הן נמלטות על נפשן ממפלצת נוראה ביער חשוך. מה קרה לחיים שלהן? ממה הן בורחות? מי זו הזקנה המוזרה שטוענת שהיא סבתא שלהן? מדוע היא נושאת צרור מפתחות שבו מאות מפתחות? ומה פשר הקולות המוזרים הנשמעים מהחדר הנעול שנאסר עליהן להיכנס אליו?

על כל אלה, ועוד, בספר מקסים וחמוד שנקרא בשטף במשך כמה שעות מענגות.

בשביל הנפש

בשביל הנפש – חנוך דאום ואריאל הרטמן

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 414 עמ'.

"תמיד קינאתי באמנים, על נכונותם ללכת עד הסוף עם חומרי הנפש שלהם. אך בעיקר על כך שיש להם ממלכה קטנה. ממלכה שהם בראו את כלליה, והם ממשיכים לחיות בתוכה. אני לא אמן, אבל גם לי יש ממלכה או אולי בעצם בית מלאכה קטן, שיש בו שתי כורסאות, ספה, כמה תמונות, עץ תות שניבט מהחלון, ובעיקר, יש בה שני אנשים. שני אנשים שנפגשו במקום שקט, בלי הרבה גירויים, על מנת לפתור חידה כלשהי, חידה שטמונה באחד מהם וגורמת לו סבל רב."

אריאל הרטמן הוא פסיכולוג קליני וחנוך דאום עיתונאי וסופר. בתהליך של עבודה משותפת יצא הספר המתאר עשרים וחמישה טיפולים בקליניקה של הפסיכולוג. השניים בחרו עשרים וחמישה סוגים שונים של הפרעות ובעיות נפוצות. כל פרק חולק לשלושה: בראשון דאום מספר, כמעט בדיווח עיתונאי, על המפגשים בין המטפל והמטופל, ופרטי הבעיה ואופן הטיפול. בחלק השני הרטמן מתאר את תחושותיו כפי שהתעוררו במסגרת הטיפול או כתוצאה ממנו, ובחלק השלישי ניתן הסבר קליני של מהות התופעה / הבעיה שעליה קראנו כעת.

הספר מעניין. במיוחד מצאה חן בעיני דרך הכתיבה של הרטמן. הרגישות, האנושיות, הליריות שבכתיבה שלו, המיקום התרבותי שלו. תמיד תהיה לו אסוציאציה ליצירת אמנות, או לספר, או לסרט. הרטמן עובד עם חיישנים המסוגלים לקלוט בדַקוּת את מה שעובר על המטופל, והוא מרשה לעצמו להתבונן בתחושות שעולות בו במהלך השעה הטיפולית, ממקום נבון שמנסה להפיק מסקנות ולימוד ממה שמתרחש, במקום לחוש אשמה על הדברים שעולים בו. הוא משתף אותנו בכנות רבה בעולם הפנימי הרוחש בו, במהלך הטיפולים וביניהם, ואנו למדים מהספר כיצד עובד פסיכולוג שאיננו "מושלם", כי אם אדם במלוא מובן המילה, וזה יפה.

במהלך הקריאה כל אחד ימצא חלקים בתוכו ששייכים לכל מיני פרקים, כי כך זה עובד במתחם האירועים הנפשיים. ובמידה מסוימת הספר מספק הצצה לנפשנו שלנו, ואיזה שהוא סוג של טיפול. האם אין זה מה שכל ספר אמור לעשות?

באדולינה - שובה של המלכה

באדולינה – שובה של המלכה   - גבי ניצן

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 168 עמ'.

נתחיל במראה הספר. מי שקרא את "באדולינה" הראשון מכיר, זה אותו פורמט. הספר מאד אסתטי ומקסים. נעים להחזיק אותו. ספר קטן, הכריכה צהבהבה עם איור של נער מתולתל יושב על ספסל ליד פנס רחוב ומתחת לעץ. דפי כרומו צהבהבים.

לפני כעשר שנים קראתי את באדולינה ונהניתי ביותר. נתתי אותו במתנה לבתי שהיתה אז בת 15. פעמים רבות כשמסיימים לקרוא ספר טוב, או לראות סרט טוב, מסקרן לדעת "מה קרה אחר כך?". כעת יצא "שובה של המלכה" ומספר לנו מה קרה אחר כך.

הספר כתוב כאילו ישבנו עם גבי ניצן לכוס קפה, והוא מספר לנו משהו שקרה לו. השיח הזה מגיע לשיא ברגעים שבהם הסופר עוצר את הסיפור, מדבר אל הקהל, שולח אותנו להכין סנדוויץ' או לעשות פיפי, או משהו, כדי שהוא יוכל לנוח רגע מהדיווח. בואו ניפגש כאן בעוד עמוד או שניים, הוא מציע.

בדיוק כמו סיפור טוב שחבר מספר לנו על כוס קפה, זה מעניין, ונחמד, ומאפשר לבלות יחד כמה שעות נעימות. כמו שבדרך כלל קורה לסיפור טוב כזה, זה נשאר בגדר סיפור טוב שסיפרו לנו, אבל לא יותר מזה.

הספר נקרא בשטף, ומתאים גם במהלך קריאה של ספר יותר תובעני, או לזמנים של "מעצור קריאה". יחד עם זאת, לא מרגישים אחרי הקריאה כאילו בזבזנו את הזמן.

בחיים קורים דברים. חלקם לא טובים. יש איזו שרשרת עדינה של התרחשויות, דבר מוליך לדבר, והנה, בלי ששמנו לב איך זה קרה, קורה הדבר הנכון. אבל זה יכול לקרות אם אנחנו מאפשרים לעצמנו לקבל את מה שקורה לנו, ולהכיל אותו, וללמוד ממנו.קראתי ביקורת שאמרה שהספר לא מחדש, שכן מה שהיה חדש ומרעיש לפני עשר שנים, כשקראנו את באדולינה הראשון, עכשיו הוא כבר מוכר וידוע.

אולי.

אבל כמו בהרבה תחומים, ואולי בעיקר בתחום החיים, תזכורת מחודשת היא משהו הכרחי. יש לנו נטייה לשכוח את הדברים החשובים ולשקוע בתוך השגרה, בתוך ה"צריך"ים. ושגרה זה ממש בסדר, וגם דברים ש"צריך" זה ממש בסדר. רק לשכוח זה לא בסדר.

אז הנה כמה תזכורות מהספר:

"דברים קורים בחיים שלנו רק כשהם מתאימים לסיפור הנוכחי שלנו."

"היכולת שלנו לברור בכל רגע מתוך הכאוס האינסופי איזשהו סיפור ברור ולחוות אותו כמציאות מוחשית היא נס."

"אני לא מטיל ספק בקיומם של תנאים אובייקטיביים, אני רק אומר שאין להם משמעות אובייקטיבית."

"לראשונה זה שנים הייתי בדיוק היכן שהייתי. לא בדרך, לא לפני, לא אחרי, לא למרות ולא בגלל."

בא בימים

בא בימים – יורם קניוק

הוצאת ידיעות אחרונות- ספרי חמד, 102 עמ'.

איך להגדיר את הספר של קניוק? הספר מתחמק מהגדרות. ניסיתי להסביר על מה הספר, ואמרתי: הספר הוא לא "על מה". הוא נוגע בך. אתה קורא ולא מבין מה עובר עליך, ולא יכול להפסיק, כמו לשון המתעקשת לחזור ולחטט בשן הפגומה וכאובה. אולי בגלל אופן הכתיבה הרציף ללא הפסקות ללא מרווחי נשימה ללא חלוקה לפרקים או פסקאות. כלומר יש פסקאות אבל אין להן משמעות שעומדת בפני עצמה.

ומה הוא רוצה להגיד? מה לא. "כולנו נהיה פעם רגעים נשכחים חסרי שמות, משהו המחזיק הווה נמשך הוא נדיר."

קניוק מדבר על מוות ועל אמנות ועל הכלום ועל הכול ועל דתות ועל נשים וגברים. ובסוף אני שואלת: מה הוא אמר? אין לי שמץ של מושג. אלו לא דברים שעוברים במילים. אמנם הספר רקום ממילים, ולא סתם מילים, מילים יפות כל כך, רדופות, הרודפות זו אחר זו ברצף חסר נשימה. ולמרות זאת, כל מה שקניוק אומר הוא מה שבין המילים, במרווחים שכמעט שאין בהן.

המשפט הפותח את הספר, מוסר את מה שהספר רוצה לומר לנו: "בתחילה היה כמעט. הכול כמעט בא, כמעט נוגע. הרגע שבין הדברים הוא עיקר הדברים, שהם רק הדבק ולא להפך."

בתוך הכמעט הזה, חוקר קניוק איך אפשר לעשות אמנות שתיגע ממש במהות של הדברים. וכך הוא אומר: "הרי אף פעם לא ציירתי באמת את מה שרציתי לצייר. ציירתי את מה שלא יכולתי."

ומה זה חיים ומה זה מוות? המספר מצייר אנשים מתים, מקים אותם לחיים אחרי מותם. וכך הוא מצייר אותם: "עמדתי מול המראה וניסיתי להבין מה ראית בי ואיך זה שהציור כה דומה למי שאני בתוכי ועם זאת כה לא דומה לי." כיון שהמספר מעלה בציורו את המהות הפנימית, מלאת החיים, של המתים שאותם הוא מצייר.

אבל איזו סתירה מורכבת חיה באיש הזה. החתירה העיקשת, הבלתי נלאית, לאמת האמנותית: "יכולת להיות צייר מצליח אבל בחרת לא להכיר ולא להתעניין בדעת הרוב אלא לפרוש לדרך אחרת כי חשבת שלא יבינו את האמת המוחלטת שלך. זה העניין, אתה אחד ויחיד לטוב ולרע." ומצד שני, התחושה הזו, שהוא לא מספיק טוב. "ומן הדברים הללו בדיוק בא ערכה המפואר של עבודתי - בזכות אי-חשיבותה הנצחית."

החיפוש אחר החיות המהותית של הדברים, אבל אקורד הסיום הנוגה: "מעולם לא האמנתי בקיומה של נשמה, ועדיין אינני מאמין. אילו היתה קיימת, ודאי לא היתה אלא הרף עין בלבד, כמעט רגע שבין החיים לבין המוות." אם זה באמת כך, אם באמת קניוק מאמין שהכל עובר וחולף, אז לשם מה לעמול כל כך קשה כדי לגעת באמת אמנותית, אם אין בזה אמירה נצחית?

ספר חד פעמי.