מסתבכים בצרות

מסתבכים בצרות - קלי לינק
בבל, 373 עמ'

זהו ספר מכמיר לב, אבל גם מוזר ביותר.
קלי לינק לא כותבת סיפורים כדי לעשות לנו נעים בערב סתווי עם הספר, בכורסא, עם כוס תה חם וגרביים צבעוניים.
לא.

היא כותבת סיפורים שמגרדים, שמגרשים שדים, שמרחיקים חלומות. היא כותבת זוועות, אבל כותבת אותן בדרך קסומה.
הדמיון שלה מעיף אותה למחוזות מוזרים בהחלט.

הספר מחזיק תשעה סיפורים. חלק מהם תפסו אותי בגרון.

האנשים של הקיץ זה סיפור מוזר, קסום, סיפור אגדה שפוגש מציאות לא פשוטה של ילדה יתומה מאם שאביה נטש אותה ונסע לאן שהוא, כי הוא בטוח שהיא תסתדר איכשהו..
הסיפור זהות חשאית מדבר על מערכת היחסים הסבוכה בין שתי אחיות, על הניסיון להתבגר, להיראות כמו מישהי אחרת, בוגרת, מוצלחת, כמו שאת לא מרגישה שאת כזו.
מוסר השכל הוא סיפור על זוג גברים שהתקשרו עם פונדקאית כדי להביא ילד לעולם. כל הפחדים של מה שהזמן עושה לנו נמצאים שם. האם אהבה זה מספיק? 
החבר החדש הוא סיפור מסיבת יום הולדת של ארבע חברות. סושי ועוגה ותמונות לרשת, מתנות. משקאות. עלי ורדים. 
ועל ח ב ר שהוא בעצם סוג של בובה או משהו שמונח בתוך ארון מתים עד שלוחצים על כפתור ומפעילים אותו ואז הוא חי ומקסים. לאיינסלי יש שלושה כאלה (כי היא ממשפחה עשירה ויש לה כל מה שהיא רוצה), ואימי מקנאה בה. מה שיקרה בהמשך הוא מסוג הדברים שקורים בסיטואציה כזאת.
שני בתים הוא הסיפור שממש תפס אותי חזק. שישה אסטרונאוטים בתוך חללית. ישנים לפעמים גם מאות שנים עד שהמחשב מעיר אותם כדי לעשות דברים. כעת העירו אותם כדי לחגוג יום הולדת לאחת מהם. שתי ספינות חלל יצאו מכדור הארץ בשנת 2059. אחת מהן נעלמה לפני שלושים שנה. החלל הוא מקום של מסתורין. החלל היה מלא סודות. השישה יושבים ומספרים סיפורי רוחות רפאים. ואז הם רואים רוח רפאים שמעוררת בהם אימה ממשית. 
אור הוא סיפור על אנשים שיש להם יותר מצל אחד. או שיש להם מן תאום שמחובר אליהם. או משהו כזה.

בכריכה האחורית כתוב "אנשים מסתבכים בצרות, עושים טעויות נוראות. רובם אפילו ערים לכך שהם עושים טעויות נוראות, אלא שהם עושים אותן בכל זאת ואנחנו מבינים אותם, מזדהים איתם וחומלים עליהם."
מה המחיר של ההתבגרות? מה המחיר של ניסיון להימנע מטעויות? מה המחיר של ניסיון לחיות למרות הטעויות?

בכל זאת, אהבתי יותר את הקודם של קלי לינק שקראתי, "דברים מוזרים קורים". היה קל לי יותר להתחבר לסיפורים המוזרים, ולפענח מהם משמעות.

אי M

אי M - חביבה פדיה
ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 325 עמ'

כריכה אחורית:
אלינור נוסעת אל איים בים הדרומי עם מענק מחקר לעבודה גנטית-אנתרופולוגית. הרחק מהריסות חייה, אחרי מות אמהּ ולאחר גירושיהּ, היא מהופנטת אל חיות, מיתוסים, שבטיוּת וכוהנות גדולות. המסע הקיצוני אל תוך המקום הזר מתברר כמסע אל תוך עצמה ואל תוך חייה. היא מפרקת ובונה מחדש את המשפחה שעזבה ואת הגנאלוגיה שלה, המוכחשת. כצפוי או שלא כצפוי, הופך המסע גם למראה המשקפת את תמונת הישראליוּת שלה, אך בעיקר חושפת את שכבות התודעה שבין ציוויליזציה נשית לזו הגברית, בין אֵם ומאהבת לבין גבר ובן, מאבק שהשיח על המערב והמזרח הוא רק הערת שוליים בו.

***

הספר המם אותי בשצף הכתיבה, המחשבה, הרפרנסים של מיתוסים, קבלה, פילוסופיה, ההתעמקות במערכת היחסים שבין שתי הציויליזציות: גברים ונשים.

את חביבה פדיה שמעתי לפני כשנה בהרצאה באחד הכנסים. ונדהמתי מרוחב היריעה של הידע שהיא פורסת, של החשיבה הלא שגרתית והמרתקת שלה. אז רשמתי לעצמי משפט אחד שלה שהדהד בי: "כל שאינו מתגלה - גולה". כי כן, כי גלות היא להיות מחוץ לבית הפנימי שלך, להיות לא בתיאום וסינכרון עם האמת הפנימית, עם התחושות שלך, לשעבד את כולך לדברים חיצוניים, ולהסתיר את מי שאת באמת.
זה דבר שמאד נפוץ שקורה לנשים, בקשר שלהן עם גברים. הן נחבאות.
כך אומרת בספר: 
"הדרך היחידה שבה כל אחד ואחד מאיתנו הוא אלוהים, היא להיות מחובר לשמות ולסיפורים ולדברים." (עמ' 55).

אבל, מה שקורה לאלינור, הוא הניתוק מהשמות והדברים והסיפורים. הניתוק מבעלה, אבל בעיקר כואב הניתוק מעצמה. 
"מן פרידה ארוכה שבה הוא נוטש אך לא הולך לגמרי. הולך וחוזר. נוטש בחוץ ונוטש בפנים. והיא ילדה אחראית. חושבת על ייסוריו. ונושאת באיפוק ובשתיקה את הפרידה-לא פרידה הזאת. לא מצליחה להוביל למשהו אחר. לא לפרידה מוחלטת. לא לקרבת אמת." (עמ' 40).
ואז, היא נמצאת במצב של "גלות בתוך הבית. החסר התמידי באהבה." (עמ' 125.

העוצמה של הספר נעוצה במסרים שהם מאד עמוקים, אבל גם באופן המיוחד של כתיבתו. הספר כתוב בתנופה שבתוכה נערמים עלינו המחשבה, התכנים העמוקים, פיסות ידע יקרות ערך מעולמות התוכן העשירים של פדיה, מיתוסים, קבלה, דרשות, פיוט.
בתוך המסע המרתק הזה צריך לוותר על האפשרות לשים לב לכל ניואנס, כי כמעט כל מילה של פדיה טעונה ברבדים רבים, ובמקום זאת, פשוט להתמסר, כי הקריאה טוענת את המילים לתוכנו בכוח שמעבר להבנה המנטלית, בעוצמה רוחנית וברגש עמוק.

זה לא ספר "קל" לקריאה, אולי לא לכל אחד, אבל זה ספר שנוגע בנימי הנפש העמוקות.

עד שאומר שלום

עד שאומר שלום - סוזן ספנסר-ונדל
כנרת, זמורה ביתן, 352 עמ'

כולנו נמות יום אחד. זה ידוע לנו. ועם זאת, זה מוכחש, מודחק, מעורפל, לא ודאי, לא נמצא בתודעה היומיומית שלנו. אנו חיים את חיינו בתחושה שיש לנו נצח. זמן לטפל בדברים, לתקן קלקולים, זמן מספיק כדי להשלים עם מי שרבנו איתו, להבליג, לקרוא, לאהוב. מספיק זמן להגיד לאנשים האהובים עלינו, שהם אהובים עלינו, לעשות איתם דברים נהדרים שיישמרו במאגר החוויות שלנו.
ולכן, היום, כרגע, אנחנו עסוקים מאד בסידורים, בעבודה, בעניינים שהם לא באמת הדברים החשובים ביותר לנו.

אבל לפעמים, המסך נקרע (באכזריות?) מעל עינינו ואנחנו מתוודעים לתודעת הסוף. זה קורה, למשל, כשהרופא אומר שנשאר לך פרק זמן של שנה בערך, לפני שמחלת השרירים הניוונית תחטוף ממך את החיים שהכרת.
זה מה שקרה לסוזן ספנסר-ונדל, ביוני 2011.  

"אילו הייתם עומדים למות, מה הייתם עושים? מה הייתם רואים? עם מי הייתם מבלים את השנה האחרונה שלכם?" שואלת אותנו סוזן. 
מה את עושה כשאת מגלה שנותרה לך - בעצם - שנה אחת של חיים שאחריה כלום לא יהיה כמו שהכרת. החיים היפים שלך, עבודה שאהבת, בעל אוהב, שלושה ילדים, בית נחמד. הסעות לחוגים, קיפול כביסה, כל המחול היומיומי של חיים שנחווים טובים. 

מה את עושה כשאת מגלה שנותרה לך שנה אחת?
התשובות יכולות להיות רבות, אני מהמרת שהראשונה בהן והשכיחה תהיה, אתפטר מהעבודה ואתחיל לעשות את כל הדברים שתמיד רציתי לעשות ולא מצאתי את הזמן.
אתם לא חושבים שזו תשובה ממש עצובה?

"ואז עלתה לנגד עיני השאלה הגדולה, לאן אני רוצה לנסוע? איך אני רוצה לחיות? מהי המשימה העיקרית של חיי?" (עמ' 40)
והשאלה הזו, הרי היא שאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו כל הזמן, כל יום, כי החיים שלנו מדודים וספורים. עשרות שנים, אל מול 4.5 מיליארד שנים של כדור הארץ. 

אז זה מה שעשתה סוזן: "לא היתה לי תוכנית להמשך השנה, חוץ מלהיות באושר. פשוט קפצתי על ההזדמנויות ברגע שצצו. הפלא של מעבורת החלל, הפשטות של יום בגן החיות. השלווה שברביצה עם גרייסי." (עמ' 51).

על כל פנים, מה שעשתה סוזן ספנסר, היה אכן להתפטר מעבודתה, פשוט מכיוון שמצבה הפיזי כבר לא איפשר לה להמשיך בה. ואז היא החליטה לייצר זיכרונות של אושר במשך השנה הזו, וגם לכתוב את הספר הזה, כדי להעניק למשפחתה ואוהביה את המתנה הזו, של הזיכרון החי, החם, המאושר, של היותה, לפני שלא תהיה עוד.
הספר מלווה את הבחירות שלה לחוויות המשותפות עם אנשים אהובים, את החקירה שלה של ההיסטוריה המשפחתית שלה, החיפוש אחר ההורים הביולוגיים, החיפוש אחר ההשפעה של הוריה המאמצים על חייה, של הוריה הביולוגיים, החיבור החדש למשפחה חדשה שמתווספת, החיבור המיוחד לבעל ולילדים ולאחות ולחברה.

הספר מלא בשמחה, בסעודות, בבקבוקי יין שנמזגים לכוסות, אירוח של חברים בבקתה אינדיאנית שבנתה בחצר ביתה, בטיולים שתמיד חלמה לנסוע ואין יותר תירוצים כדי לדחות אותם אחרי שהילדים יגדלו, אחרי שלחץ העבודה יפחת...
ולכן, זה ספר כל כך אופטימי בתוך העצב של חיים שמסתיימים, וכל כך חשוב במסר שלו. לחיות עכשיו, ליהנות, לאהוב, לחבק, לנסוע, לממש.

בארץ הדברים האחרונים

בארץ הדברים האחרונים - פול אוסטר
הספריה החדשה, 160 עמ'

כריכה אחורית:

אנה בלום נוסעת לארץ זרה לחפש את אחיה, כתב עיתון שהקשר עמו נותק. היא מוצאת עצמה במציאות שבה קרסו סדרי החברה וכל דאלים גבר. בעיר שורר מחסור במזון ורוב התושבים חסרי בית. הרחובות מלאים מהמורות, ובריונים עולים על גלי ההריסות וסוחטים דמי מעבר. תושבים רבים מתפרנסים מחיטוט באשפה, עיסוק המחייב רכישת רישיון ועגלת-קניות יקרה מפז. אין מייצרים דבר, ולא נולדים תינוקות. הגניבה אינה נחשבת עוד לפשע, אך אסור באיסור חמור לקבור את המתים. כי שריפת גוויות היא מקור עיקרי לאנרגיה. והעיקר: דברים נעלמים ונשכחים. התרבות הולכת ונמחקת ועמה כל מה שנתן פעם לחיים את צביונם האנושי. 

אנה – הנערה התוססת, בת-הטובים שמעולם לא חסר לה דבר – איבדה לכאורה הכל. אבל דווקא על רקע ההרס והאובדן הכלליים, חוזרים ומתגלים ערכים בסיסיים: הרצון לחיות, הידידות, האהבה, ואפילו כשהכל נראה אבוד, מתברר שיש עוד על מה להיאבק, יש עוד מה לאבד. 

זה אולי הקודר בספריו של אוסטר, אך לדעת רבים אחד המעולים שבהם. מ'יומנה של אנה פראנק', מהווי החיים מעבר למסך הברזל, מהמציאות הקשה של רחובות ניו-יורק, מחווייתו הפנימית והמשפחתית (שעליה כתב ב'המצאת הבדידות'), הוא רוקח חזון עתידני מאיים – שהוא גם משל מוסרי המציע שביב קטן אך מאיר של תקווה. 

======

זה ספר מאד, מאד קודר. אני לא יכולתי לקרוא אותו בשטף. בשלב מסוים הנחתי אותו בצד, וחזרתי אליו בין ספרים אחרים, לקרוא עוד כמה עמודים ולנוח. הספר אינו מחולק לפרקים, יש לו פסקאות שמתחילות בשתיים שלוש מילים מודגשות, ושם את יודעת שאת יכולה לעצור לרגע, להניח את הספר, ולהיזכר שיש דברים נפלאים בעולם הזה. יש גם את היופי והחיים.

וככה הוא מתחיל: "אלה הדברים האחרונים, כתבה, אחד אחד הם נעלמים ואינם שבים, אני יכולה לספר לך על אלה שראיתי, על אלה שאינם עוד, אבל אינני בטוחה שאספיק. הכול קורה מהר מדי עכשיו..."

ואז הספר מתחיל לעטוף אותך ברצף שצף של אירועים, התרחשויות, תהפוכות, שינויים. אנשים נעלמים. רחובות נעלמים. מזג האוויר משתנה באופן אקראי. בניינים נהרסים. מה שהיה קודם, לא בהכרח יהיה. קשרים בין אנשים הם ארעיים בהכרח. אם בכלל קיימים כאלה.

בתוך הכאוס הבלתי מובן הזה, בעיקר לא מובן כיון שאנה הגיעה לעיר הזו ממקום רגיל, מלונדון שמתנהלת כמו שאנחנו מכירים, ולא ברור מה קרה בעיר הזאת, הספציפית, שכל סדרי העולם התמוטטו בה, ובכן בתוך הכאוס הזה אנה מנסה לשמור על צלם אנוש, היא יוצרת קשרים עם אנשים, היא מסייעת, היא נעזרת, היא מקבלת ונותנת טיפול, עזרה, שיחה, היא פוגשת אנשים שמקדישים את הזמן שלהם לעשות משהו עבור אחרים, לכתוב ספר שמעלה את הסיפורים של אנשים שהיו ונעלמו, או להקדיש משאבים כדי לסייע לאנשים לרפא לטפל להאכיל, כל הדברים הקטנים האלה שעושים אותנו אנושיים.

זו דיסטופיה של עולם שפשט את הרגל, שאיבד את הרגיל והשגור, ומה נשאר?

תמיד הכי קשה לאבד כשאתה עדיין זוכר מה היה לך קודם. וגם כמה מעציב שאנחנו לא יודעים להעריך את מה שיש לנו עד שהוא הולך לאיבוד..

"כולנו מקבלים דברים כמובנים מאליהם, וכשמדובר בדברים בסיסיים כמזון ומחסה, דברים שקרוב לוודאי מגיעים לנו מכוח זכות טבעית, עד מהרה אנו חושבים עליהם כעל חלק בלתי-נפרד מעצמנו. רק כשהם אובדים לנו, אנו מבחינים בדברים שהיו ברשותנו. משעה שהם מוחזרים לנו, אנו שבים וחדלים להבחין בקיומם." (עמ' 123)

ג'ים הילד

ג'ים הילד - טוני ארלי
עם עובד, 215 עמ'

ג'ים הילד שכב לישון בן תשע, ובלילה אירע נס, צמחה לו סיפרה והוא הפך בן עשר. כך נפתח הספר המקסים הזה, שמתאר שנה בחייו של הילד ג'ים, עם משפחתו שבה אם, ושלושה דודים, בעיירה קטנה בצפון קרוליינה.

אורח החיים הכפרי נפרס בפנינו, עם העבודה בשדות התירס, המנפטה, החווה, טחנת הקמח. אנו מלווים את הילד תם הלב שמתמודד עם הרצון להיות דומה לדודים שלו, היתמות והעצב של אמו שאינו חולף עם השנים, בשנה של התבגרות, של לימוד, של מסע של הנפש. הילד ג'ים לומד שהעולם הרבה יותר גדול מהעירייה הקטנטנה שבה הוא חי, שיש הרבה אנשים שהוא לא מכיר והם לא מכירים אותו. 

"שתי מחשבות עלו בראשו של ג'ים בבת אחת, מלוות בנימת השתאות: הוא חשב, אנשים גרים פה, והוא חשב, הם לא יודעים מי אני. ברגע ההוא נפתח העולם מסביב לג'ים כמו כפות ידיים קעורות שעד אותו רגע חבקו אותו בתוכן; הוא הרגיש קטן מאוד, כמעט בלתי נראה, באוויר הפתוח שביניהן, אבל ידע שכפות הידיים האלה לא ייתנו לו ללכת. זה היה כמעט כמו לעוף." (עמ' 61)

הספר כתוב כל כך טוב. כל כך נפלא. כתיבה מדויקת, תמציתית, ועשירה מאד. תיאורי הטבע והנוף, תיאורי הרגש והמחשבות. הדיאלוגים. כל מה שצריך להיות בספר, הוא נמצא שם והוא פשוט - "כל כך" ככה. כל כך טוב. 

אתם תקראו בביקורות אחרות שמדובר על ימי השפל הכלכלי, על אמריקה שלפני שהעולם הפך לכפר גלובלי. אבל אני קראתי את הספר בעיקר כמסע התבגרות של ילד בעולם של אנשים עובדים, אנשים שמשתדלים להיות טובים, לעשות את הדבר הנכון, לשמור על המשפחה שלהם, לשמור על הילד הזה, שמוגן ועטוף בארבעה מבוגרים אוהבים, ואין בספר הזה התחסדות, ואין בו ריגוש זול, הספר מרגש בדיוק כיון שיש בו תמצית טהורה של אנושיות.
ספר נפלא, רוצו לקרוא. 

כשנגמרו לה המילים

כשנגמרו לה המילים – חנה קלדרון

333 עמ'

למעשה, בניגוד לשם הספר, לרות בת ה-82 לא נגמרו המילים, נגמרה לה האפשרות לתקשר את המילים שהיא חושבת, החוצה, אל אנשים אחרים.

וזה מה שקשה כל כך בעניין השבץ המוחי. הגוף לא פגוע, המוח פועל, רק התמסורת נפגעה. אז רות, שהייתה אישה דומיננטית, תקשורתית, לא יכולה לדבר, לא יכולה לכתוב, וגם לקרוא לא ממש. הגוף הוא כלא למחשבות ולרגשות שלה.

את הרצון שלה למות, היא דווקא כן מצליחה לתקשר לילדיה, שנאלצים לשתף פעולה עם אמם, הדומיננטית גם במצבה זה, בכדי לחפש פתרון שיאפשר המתת חסד.

"דיכאון, זה לפקוח בבוקר את העיניים ולהבין שכלום, פשוט כלום. אני לא יכולה לעשות כלום, ולכן לא רוצה כלום. ומה שאני כן יכולה – תלוי בעזרה. אין לבד. אין לקום וללכת לאן שבא לי. וכשצריך משהו, צריך להסביר כל פעם מחדש בגמגומים ובתנועות. ומה עם דברים מסובכים? אותם בכלל אסור לי לרצות כין אין לי כוח להתחיל להסביר למה אני מתכוונת...

ואני שואלת אותך, בשביל מה המאמץ לשרוד? זה לא חיים."

מונולוג מפוקח, חריף, חשוף, בעמ' 221-224.

מה באמת הדברים החשובים בחיים, ועבור מה כדאי ושווה להתאמץ לשרוד? שכל אחד יתן לעצמו דין וחשבון וינסח לעצמו מה חשוב.

ותוך כדי התהליך, והמצוקה שמתלווה אליו, חווים בני המשפחה גם את מצוקות היומיום, את מצוקות העבר שרודף, את החיים היומיומיים שהם- מה שהם – יפים, נשגבים, קטנים, קטנוניים, מלאים במהמורות בקשיים באי נוחות, וברגעים של עדינות ושל עונג.

זהו ספר חשוף וכאוב, שמציג סיטואציה מאד לא פשוטה במשפחה, ההזדקנות של הורה והמחלה הארורה שגוזלת ממנו את מי שהוא היה, ואת עצם הרצון שלו לחיות, הפרידה מההורה, שבעצם זה לא משנה אם זה בא כמכת גורל או מבחירה שלו מתי ללכת, בכל מקרה זו פרידה. רק שכאן מספיקים להיפרד. המסע של המשפחה לשווייץ גדוש בנופים קסומים, רגעים של שקט מופלא, ויחד עימו, משהו שרוחש מתחת לפני השטח ואי אפשר להכיל אותו כשהוא כל כך נורא ומחריד.

זה ספר חשוב והוא מעורר דיון חשוב.

מילה על הכתיבה. הגר ינאי העורכת כותבת על כך "הרומן... נכתב בתנופה, מקהלת הקולות הדוברים, הבהילות, החיוניות, הסלנג, ההומור השחור וזרם התודעה".

לי היה קשה, לאורך השליש הראשון של הספר, עם סגנון הכתיבה. לרגעים שקלתי לנטוש את הספר. הבהילות הורגשה, התנופה הורגשה כאילו הסופרת דוחקת ודוחפת אותי להתקדם הלאה, להבין מהר מה קורה ובכל אופן גם אם לא הבנתי, להמשיך, כי אין זמן, אבל בתוך זה הרגשתי שהולך משהו לאיבוד. כמעט אין מקום לעצור ולכאוב עם הדמויות, להרגיש אותן, כמעט אין מקום לנתח לבד את הדברים כי הכול נמסר, ונמסר תוך כדי מירוץ קדימה. הנה לדוגמא בעמ' 48: "שוש הגיעה הרוסה לגמרי.......והנה עוד הזדמנות לדמעות ולתמיכה משפחתית, בעוד גלי מרגישה מעוכה לגמרי מהרגשות העזים שהציפו אותה בגלל הבילוי הממושך עם רות, בלי שזכתה לטיפת שקט כדי לפרוק אותו, ורק אלון היה על אדרנלין גבוה מהמחמאות שקיבל מהקליינט שלו על החקירה הנגדית, והיה לו כוח להכין לכולם תה צמחים..." וזה ממשיך ככה עוד ועוד. וזה פשוט עמוד שלם של המון פרטים ומידע שנמסר כל כך "בתנופה" ו"בהילות" שאפשר לחטוף אסתמה רק מהקריאה. אני סברתי שחלק מהעניין הוא, שהספר נכתב על ידי מי שעוסקת בכתיבה עיתונאית ולא בפרוזה.

על כל פנים, בעמודי המונולוג שציטטתי מהם לעיל, התמרדתי, ועצרתי והאטתי את קצב הקריאה, כי זה היה בעיני ליבת הספר.

ובכן, למרות שלא התחברתי לאופן הכתיבה, אין ספק שהקריאה בספר זורמת בשצף קצף עד לסיומו, ולמרות הכול איננה פוגמת בחשיבות שלו.

הקוסם האחרון

הקוסם האחרון – ליסה מקסוול

הקיבוץ המאוחד, 592 עמ'

כריכה אחורית:

בניו יורק של ימינו הכישוף כמעט נכחד. המעטים שסגולת הכישוף נשמרה אצלם – הכְּשופים - חיים במסתרים ומסווים את מהותם האמתית. כְּשופים שנכנסים למנהטן נותרים לכודים בה בגלל הסף, מחסום של אנרגיה אפלה שמאלץ אותם להישאר באי. חציית הסף תעלה להם באובדן הסגולה המיוחדת להם ולפעמים בחייהם.

אסטה הכְּשופה היא גנבת מחוננת. היא אומנה לגנוב חפצים מכושפים מהמסדר המרושע שיצר את הסף. היא גם ניחנה בסגולה לשנות את הזמן לצרכיה ולכן יכולה לגנוב מהעבר ולאסוף את החפצים הללו עוד לפני שהמסדר מגלה את נוכחותה. הכשרתה נועדה בעצם להכין אותה למבצע סופי ומכריע אחד: לחזור ל-1902, לגנוב ספר עתיק שמכיל את סודות המסדר – והסף – ולחזור אתו אל ימינו, לפני שהקוסם הכריזמטי הארט דאריגן יצליח להשמידו ויגזור בכך את עתידם.

אבל ניו יורק של אותה תקופה היא עולם מסוכן. כנופיות אכזריות ואגודות סתרים שולטות בו. בעולם הזה, הרוחש כשפים, מראה העיניים מתעתע, וכמוהו הקוסם עצמו שמרתיע את אסטה אבל גם מושך אותה. כדי להבטיח את עתיד הכְּשוּפים, ייתכן שאסטה תיאלץ לבגוד בכל ידידיה מהעבר.

****    ****    ****    ****    ****

 אין יותר טוב מלצלול לתוך דפים שמקימים עולם שלם, עולם של פנטסיה וכישוף, קסמים וסמלים ומעברים בין זמנים, שכבות של היסטוריה.

אסטה היא כשופה שהסגולה שלה היא לעבוד עם הזמן, לשנות אותו, לעכב אותו וגם לעבור בין זמנים. היא עוברת אחורה בזמן כדי לגנוב חפצים קסומים מהמסדר שרודף אנשים כמוה לאורך השנים. 

המסע שלה מאה שנה אחורה, לניו יורק של שנת 1902 מאפשר לנו להיות נוכחים בזמן האיטי של תחילת המאה העשרים. זמן שבו ברחובות נשמע שקשוק גלגלי העץ של המרכבות ותקתוק פרסות הסוסים, הרחובות מעלים צחנה של זבל ובשר נרקב, ואמבטיה היא מצרך מותרות של אלה שידם משגת לאפשר לעצמם דירות מוארות נקיות ומרווחות.

העיר שלה, של אסטה, עיר מהירה ותוססת, מלאה בתאורת חשמל ומכוניות מהירות ואנשים ממהרים, נמוגה אל צללי הזמן בעת שאסטה פוסעת אל העיר שבה כנופיות נלחמות זו בזו, התככים אינם מאפשרים לה לבטוח באיש מלבד עצמה, ולעתים גם בתחושותיה שלה היא תתקשה לבטוח.  

בינתיים, כמו כל סוכן סמוי, אסטה נתקלת בקושי לברור בין הנאמנויות שלה, לחברים שהיא יוצרת בעיר הישנה, אל מול החברים שהשאירה מאחור, בעיר העתיד שלה, והמידע החלקי שהולך ונאסף, משנה בכל פעם את נקודת המבט שלה על המשימה ששלחה אותה לעבר הרחוק.

וכמו בסדרת ספרי "נוכרייה", התנועה בין הזמנים מעוררת את הפרדוקס של התאבלות על אנשים, שרק הרגע נפרדה מהם, אבל למעשה הם מתים כבר מאה שנה, והאם היא יכולה לחזור שוב כדי לפגוש אותם שוב?

590 העמודים נסחפים במהירות עם הקצב המהיר של ההתרחשויות, התפניות, המתח לדעת מה יקרה, והתובנות הקטנות שעולות תוך כדי כך, על האופן שבו אנשים נרתעים ממה שאינם יכולים להבין, מנסים להשמיד את מה או מי ששונה מהם באופן שמאיים על דרך ההסתכלות שלהם על העולם, על שכבות הזמן שנערמות בהיסטוריה האנושית, בהיסטוריה של הערים ושל מקומות המגורים.

מומלץ בחום.

טרילוגיית הגרישה

טרילוגיית הגרישה – לי ברדוגו

צל ועצם – 304 עמ'

מצור וסופה – 384 עמ'

הרס ותקומה – 352 עמ'

אריה ניר + מודן

זוהי סדרת שלושה ספרים שאי אפשר להניח מהיד, ובו בזמן הם כתובים כל כך טוב, שאת מבקשת להשתהות על המילים, להבין איך ברדוגו שוזרת אותן למשפטים שמריצים אותך קדימה, בשאיפה לדעת מה קורה הלאה, תוך כדי שאת מודעת בצער לכך שהריצה קדימה תביא אותך מהר מדי אל סוף הספר.

אם אתם מכירים את המצב שאני מדברת עליו, אז זה הדבר. זה ספר שפשוט כתוב נפלא. העלילה מותחת, האנשים ("דמויות"? אלו פשוט ממש אנשים שאת אוהבת אותם יותר מדף לדף או מתעבת, תלוי במי מהם מדובר), ובכן האנשים בסיפור הזה כל כך אנושיים, מלאים בחיים, מאופיינים היטב, מעניינים, מלאי פגמים ובו בזמן מלאי הוד. הדיאלוגים הם בדיוק, לא על יד, לא בערך, כוללים בדיוק את מה שצריך כדי שנהיה בתוך השיחה הזאת. האירועים, רודפים בזה אחר זה, מרתקים, פנטסטיים כי זה ספר על מציאות אחרת, עם קוסמים ואנשים בעלי כוחות לא רגילים, אבל עם היגיון פנימי שמאפשר לקורא להישאב פנימה ולהיות "בתוך".

לי ברדוגו בנתה עולם שכפי שנכתב בכריכת אחד מהשלושה, "עולם שמרגיש אמיתי מספיק כדי שתהיה לו חותמת דרכון משלו". בעולם הזה, יש מדינה, שבה מתנהלת מלחמה בין האופל לבין האור.

זהו ספר חניכה, של אלינה, יתומה, שבשלב מסוים מגלה שיש לה כוח-על, שעשוי לסייע לה להציל את העולם מפני הרשע. כן, הארי פוטר היה שם קודם, אבל אלינה, היא בהחלט תושבת מוצדקת של העולם הזה ושל התהליך הפנטסטי הזה.

וכמו בספר טוב, תוך כדי שאנחנו רצים על הדפים עם הגיבורה וחבריה, שנלחמים, לפעמים מנצחים, ופעמים הרבה כושלים, אנחנו מבינים דברים חשובים על עצמנו, על הכוחות הנסתרים בנו, על הפחד לגלות את העוצמות החבויות בנו, ובו בזמן על הפחד לגלות שלא חבויות בנו עוצמות.

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו - שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת - איזו זכות יש לך לא להיות? אין שום-דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי-ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד.

- מריאן ויליאמסון

וכך בדיוק. ככל שאלינה משתחררת מהפחד להבריק, להאיר, להיות במלואה מה שהיא צריכה להיות, כך היא מעניקה לאחרים את אותה האפשרות.

תוך כדי הכתיבה מצאתי את הביקורת הנהדרת שנכתבה באתר "בלי פאניקה" ומומלצת מאד:

http://www.blipanika.co.il/?p=4408

איך לעצור את הזמן

איך לעצור את הזמן – מאט הייג

כנרת זמורה, 336 עמ'

אני אתחיל מהסוף. לא של הספר, אל דאגה, אין אצלי ספוילרים. מהתודות של הסופר, מאט הייג. הייג רצה לכתוב ספר שאנחנו נהנה לקרוא והוא יהנה לכתוב. הוא נהנה לכתוב כפי שהוא מעיד על עצמו, אני בהחלט מאד נהניתי לקרוא. "ספר הופך לממשי רק כשהוא נקרא, אז תודה שהפכתם את חלומי בהקיץ למציאות."

זהו ספר שמאד הפך לממשי בחיים שלי בשבוע שקראתי אותו. כתוב כל כך יפה. כל כך חכם. חריף ומלא בידע וניסיון חיים עשיר של אדם שלפני שהפך לסופר, אסף אל תוכו הרבה תוכן, והדבר ניכר בכתיבתו.

טום הזרד סובל מתסמונת מאד נדירה: הוא מזדקן מאד, מאד לאט. הסיפור מתחיל כשהוא בן יותר מארבע מאות שנה, אבל הוא נראה כבן ארבעים. אם אתם חושבים שזה נפלא, תחשבו שוב. כל האנשים שאתם מכירים ואוהבים, ילכו לעולמם הרבה לפני שאתם תיראו כמזדקנים ולו במעט. בני הזוג שלכם יזדקנו בעוד אתם נשארים צעירים – כמה זמן תוכלו להישאר ביחד לפני שאנשים יסתכלו עליכם במבטים מוזרים?, הילדים שלכם יזדקנו ויתחילו להיראות כמו ההורים או הסבים שלכם. אתם מבינים את העניין. זה לא כזה מדהים.

אז יש בספר עלילה, והיא אפילו מותחת למדי. אדם שלא מזדקן צריך כל בערך שמונה שנים להחליף זהות ולעבור למקום אחר כדי שאנשים לא יתחילו לתהות. זה מאפשר להתנסות בדברים אחרים, לבחון את עצמך במקצועות אחרים, במקומות אחרים, לבחון כל מיני מהלכי חיים, שזה הצד הנחמד של העניין. זה אומר גם, שאתה לא יכול להתקשר רגשית לאנשים אחרים, או אפילו לכלב או חתול, וזה הצד האפל של העניין. יש אגודה חשאית של האנשים עם התסמונת, שמגינה על אנשים כמו טום, אבל יש השלכות לא קלות להשתייכות לאגודה הזו.

ואיך אתה מתנהל ביומיום כשזיכרונות העבר שלך כוללים מאות שנים של עבר? לא פשוט. "אפשר לומר שאני רואה את חיי כמעין בבושקה, שגרסאות שונות שלה חבויות זו בזו, כל אחת מהן מכסה על השנייה, כך שהחיים הקודמים אינם נגלים כלפי חוץ, אך הם עדיין שם."

חשבתי על כך שהנשמה שלנו, שצוברת גלגולי חיים, נושאת בחובה אולי זיכרונות, עמומים יותר או פחות של חיים קודמים, בתוך המסלול של החיים הנוכחיים שלנו.

יש בספר סיפור אהבה שחוצה את גבולות הזמן, וגם זה מובא באופן כל כך אינטליגנטי שלרגע לא יורד לרמה של "רומן רומנטי".

מבחינתי, בעיקר מה שיש בספר זה, שפע של תובנות נדירות בתבונתן, לגבי איך לחיות את החיים, איך לבנות לעצמך חיים שראוי לחיותם, איך להתמודד עם הגלים של מעלות ומורדות בחיים, אילו סוגי קשרים נוצרים בין אנשים.

הספר שלי מלא במרקר צהוב של משפטים חכמים, חלקם כאלה שאפשר למצוא כמותם בשיח הניו אייג'י. ההבדל הוא, שכאן המשפט שתול בתוך הקשר שיוצר את השורשים המעמיקים של מה שנאמר. הייג, יודע על מה הוא מדבר. זה נאמר, מוסבר מנומק ונובע מתוך ההקשר של הסיפור.

אסיים בציטוט הזה:

"אתה שואל את עצמך: מי אני? אילו יכולתי לחיות ללא פקפוק, מה הייתי עושה? אילו יכולתי להיות אדיב בלי לחשוש שידפקו אותי? אילו יכולתי לאהוב בלי לחשוש שיפגעו בי? אילו יכולתי לטעום את מתיקות היום בלי לחשוב על כך שמחר אתגעגע אליה? אילו יכולתי לא לפחד מהזמן העובר ומהאנשים שהוא יגנוב? כן. מה הייתי עושה אז? את מי הייתי אוהב? באילו קרבות הייתי לוחם? באילו שבילים הייתי צועד? אילו שמחות הייתי מתיר לעצמי? אילו תעלומות בתוכי הייתי פותר? איך, בקיצור, הייתי חי?"

פעמון הזכוכית

פעמון הזכוכית – סילביה פלאת

הוצאת הכורסא, 271 עמ'

אסתר היא צעירה בת מזל. היא זכתה בהתמחות קיץ בניו יורק, במגזין חשוב. היא חיה את החיים הנוצצים. קונה בגדים בבלומינגדיילס, שותה מרטיני על גג של איזה מועדון נוצץ, הולכת למסיבות, כלומר, מוסעת במונית מהמלון למסיבות, לתצוגות אופנה, מקבלת במתנה כרטיסים לבלט, עיצובי שיער במספרה יקרה וידועה, ועוד מתנות קטנות, ארוחות חינם במסעדות. אסתר היא גם סטודנטית מצטיינת עם מלגה שלומדת בתכנית למצטיינים.

נשמע כמו חיים מושלמים.

תראו מה יכול לקרות בארה"ב. בחורה שחיה בעירייה נידחת, ענייה ורעבה, זוכה במלגה ו"נוהגת בניו יורק כאילו היא המכונית הפרטית שלה".

אז זהו, שלא כל כך.

אולי "העיר המרושעת" הזו, ניו יורק, מדכאת אותה.

אולי הריקנות של חיי הזוהר האלה.

ואולי זה הפער בין מה שפועם בתוכה, לבין מה שהסביבה מצפה ממנה להיות.

אסתר נמצאת בצומת דרכים שבה עליה לבחור מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. והיא מדמיינת את האפשרויות כעץ תאנה גדול שעליו צומחות תאנים גדולות וסגולות, כל אחת מהן מייצגת עתיד חלופי. ואסתר יושבת בנקודת ההסתעפות וגוועת ברעב כיון שאינה מסוגלת להחליט באיזו תאנה לבחור.

בכישרון גדול למילה הכתובה, ביכולת נדירה לספר סיפור תוך כניסה לפרטים אבל מבלי להפוך ל"יומני היקר", הסיפור נע בין ההווה, לבין זיכרונות מהעבר, שמובילים למי שאת/ה בהווה.

ככל שהוא נפרש אנחנו יותר ויותר נכנסים לתוך נפשה של צעירה, שהיא "דוממת מאד וריקה מאוד, כמו שוודאי מרגישה עין הסערה, נעה בכבדות בלב ההמולה הסובבת אותה".

מה "גורם" לערעור הזה?

אין תשובה פשוטה למעקשים שבנפש. מה גורם לפעמון הזכוכית לרדת דווקא על אסתר גרינווד, ולדלג על חברותיה? תיאור מהלך חייה וזיכרונותיה מצביע לכאורה על דמות של אישה חזקה, עצמאית שאיננה נכנעת למוסכמות חברתיות. בזה כוחה, אולי בזה חולשתה. בוודאי בתקופה שבה מדובר.

"בכל מקום שאשב בו – על סיפון של ספינה או בבית קפה לצד הרחוב בפריז או בבנגקוק – אשב תחת אותו פעמון זכוכית ואתבשל באוויר המעופש של עצמי."

את רוא

ה את העולם, אבל בעיוות מסויים, ואת כלואה בתוך עצמך, רגשותייך, מחשבותייך, אין מוצא שלהן החוצה, אין כניסה של אוויר טהור פנימה.

"לאדם שבפעמון הזכוכית, חנוק ועצור כמו תינוק מת, העולם עצמו הוא חלום רע."

אבל לפעמים, יש הקלה, או הפוגה, או אולי אפילו החלמה?

"חשתי שלווה. פעמון הזכוכית ריחף בגובה-מה מעל ראשי. הייתי חשופה לזרמי האוויר."

במקום שבו המציאות פוגשת את הספר, חודש לאחר שהספר ראה אור בשנת 1963, סילביה פלאת שמה קץ לחייה. במובן הזה, הסיום הלא גמור של הספר לא מבטיח טובות. אסתר עומדת להיכנס לחדר שבו ועדת הרופאים אמורה לקבוע אם היא כבר "בריאה" ויכולה להשתחרר מהמוסד.

אני רוצה להיות אופטימית, למרות הסוף הפרטי של הסופרת, למרות הסוף הלא ידוע של הדמות בסיפור, אני רוצה להאמין שאפשר לגשת נכון לקשיי הנפש, לבוא עם יד מרפאת לשבור את פעמון הזכוכית ולהכניס אור ואוויר.

אבל, זו הבחירה שלי, הספר לא "גמור" במובן הזה וכל אחד יכול לבחור כיצד הסיפור אמור להיגמר עבור אסתר גרינווד, או עבור כולנו.

הספר הזכיר לי את השיר האלמותי של נתן אלתרמן, ובו אסיים:

עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּךְ בִּשְּׂפָתַיִם כָּבוֹת.

עוֹד אַצְנִיחַ אֵלַיִךְ יָדַיִם.

עוֹד אוֹמַר לָךְ אֶת כָּל הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת,

שֶׁיֶּשְׁנָן,

שֶׁיֶּשְׁנָן עֲדַיִן.

כִּי בֵּיתֵךְ הֶעָנִי כֹּה חָשֵׁךְ לְעֵת לַיִל

וְעָצוּב בּוֹ וַדַּאי לְאֵין סוֹף.

וְחַיּי שֶׁכָּרְעוּ בְּלִי הַגִּיעַ אֵלַיִךְ,

הֻסְגְּרוּ לַחוּצוֹת וְלַתּוֹף.

אַךְ פִּתְאוֹם אַתְּ נוֹגַעַת כְּיַד מַבְהִיקָה.

אַתְּ פּוֹלַחַת כְּזֵכֶר נִשְׁכָּח.

הַדְּמָמָה שֶׁבַּלֵּב, בֵּין דְּפִיקָה לִדְפִיקָה,

הַדְּמָמָה הַזּאת

הִיא שֶׁלָּךְ.

קופסת הציפורים

קופסת הציפורים – ג'וש מלרמן

כנרת זמורה, 287 עמ'

כולנו מסתמכים על השגרה שלנו, שהיא כמו הרצפה שמתחת לרגלינו. מוצקה, בטוחה, מאפשרת לנו לרקוד את החיים.

אבל מה קורה, כשאי אפשר ללכת לעבודה, לבתי הספר, לקנות מצרכים בסופר או לשוטט בין החנויות בקניונים, או סתם לטייל ברחוב, כי משהו מסתובב שם, אין לדעת אם זה יצור, חיה או אדם, כי מי שראה אותו, כבר לא נשאר כדי לספר.

מה עושים כשחוש הראייה שלנו, החוש העיקרי שעליו אנו סומכים, הוא בדיוק זה שמסכן את חיינו?

מלורי ושני ילדיה חיים במסתור, עם כיסוי עיניים, חיים בלי אור השמש והשמים הכחולים והציפורים והפרחים הצבעוניים. בבית מואפל, בחלונות סגורים מכוסים בשמיכות ומזרונים.

בעולם שיש בו רק אמא ושני ילדים, אין משמעות לשמות, ולכן יש בבית הזה "אמא" "ילד" ו"ילדה".

הסיפור מתקדם בשני מסלולים, המסלול של ההווה, שבו מלורי יוצאת עם שני הילדים למסע מסוכן בנהר בניסיון להגיע למקום שבו אולי יהיו יותר בטוחים, והמסלול של הזיכרונות, של מלורי, מהרגע שהכול התחיל, ועד לרגע הנוכחי.

זהו מותחן אימה פסיכולוגי שנקרא בנשימה עצורה.

כמה רחוק יכול אדם לשמוע? החתירה בעיניים מכוסות היא קשה מנשוא. איך אדם שרגיל להסתמך על עיניו יכול לעשות את המסע הזה, ולנסות להקשיב – רחוק ככל הניתן – כדי להצליח לזהות סכנה מתקרבת לפני שתתממש מולו בלי שהוא יכול לראות אותה? איך עומדים בפיתוי להציץ לרגע אחד לראות מה קורה בחוץ?

מלורי לימדה את ילדיה, אילפה אותם, להאזין, לשמור על עיניים עצומות ולשמוע עלה שנפל לבאר, או ציפור שנעמדה על ענף בחצר האחורית, או לשמוע שאמא עצובה או מודאגת.

וזה ההיבט שעניין אותי במיוחד בספר. מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו, או מאלפים אותם, על מנת להעניק להם את הכלים הטובים ביותר לשרוד בעולם, כפי שאנחנו מבינים אותו, ומעריכים את הסיכויים והסיכונים שבו. מה אנחנו גורמים להם לאבד בתהליך הזה?

מלורי חושבת שאולי היא אמא לא טובה "כי לא מצאת דרך להראות להם כמה גדולים השמים, ולא מצאת איך לאפשר להם לרוץ חופשי בחצר, ברחוב, בשכונה של בתים ריקים ומכוניות שעומדות ומחלידות. או לאפשר להם רק להציץ, רק פעם אחת, כשהשמים משחירים ופתאום יש יופי בצאת הכוכבים. את מצילה את חייהם לקראת חיים שלא ראוי לחיותם."

"איך היא מצפה מילדיה לחלום חלומות גדולים ככוכבים, אם הם לא יכולים להרים את ראשיהם ולהביט בהם?"

ואיפה אנחנו, בעולם שלנו, "האמיתי" (כפי שאנחנו מפרשים אותו), שבו מותר להביט בכוכבים, איפה אנחנו מונעים מהילדים שלנו להרים את הראש ולחלום את החלומות הגדולים שלהם? איך אנחנו נמנעים מלעצור בהם לעוף גבוה?

הילדים שנולדו לעולם הדיסטופי הזה, לא יידעו שנלקח מהם משהו, כיון שמעולם לא חיו בעולם שבו ניתן לצאת החוצה בעיניים פקוחות, ולראות את העולם הצבעוני מרצד מולם במלוא תפארתו. מי שמבכה את האובדן שלהם, היא האם, שחיה את החיים שלפני האסון.

בסופו של דבר, כולנו סגורים בקופסה של התפיסות שלנו.

וזה היופי בספר הזה, שמתחת לרובד של מותחן פסיכולוגי משוכלל, וכתוב היטב, זהו ספר ששואל שאלות. שאלות מטרידות, חסרות מנוח, על האופן שבו בני אדם גדלים, האופן שבו הם חיים, האופן שבו הם רואים את העולם סביבם, ובעיקר האופן שבו הם תופסים את המציאות שסביבם.

ספר נפלא.

חיות הפלא והיכן למצוא אותן

חיות הפלא והיכן למצוא אותן - ג'יי. קיי. רולינג

ספרי עליית הגג- ידיעות אחרונות - ספרי חמד

102 עמ'

כפי שיודע כל מי שקרא את סדרת "הארי פוטר", עותק של "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" מצוי כמעט בכל בית של קוסמים ברחבי המדינה. עכשיו מקבלים גם המוגלגים הזדמנות לגלות אילו חיות פלא הן מסוכנות, מדוע רשתות הדייגים עולות מהמים קרועות, האם באמת קיימים דרקון, חד קרן, עוף חול, פיות, ומה באמת מסתתר באגם לוך נס.

אבל, כפי שכתוב ב"הערת העורך" בהקדמה לספר, "במהדורת המוגלגים יש לכתוב את השטויות הרגילות: הכול כמובן בדיוני – רק בשביל הבידור – אין מה לדאוג – מקווים שתיהנו."

ונהניתי, ועוד איך.

קודם כל, חזותית, הספר מקסים. הכריכה יפהפיה, הדפים מעוטרים בציורים יפהפיים.

שנית, כמוצהר בו, ההכנסות מהספר מופנות לשני ארגוני צדקה שהקימה ג'יי. קיי. רולינג המשקיעים בטיפול בילדים ובצעירים ברחבי העולם אשר התחילו את חייהם בנסיבות חיים קשות. כבר סיבה טובה לרכוש את הספר.

והתוכן.

לכאורה, סוג של ספר אנציקלופדי, המפרט את חיות הפלא, מה הן, כיצד הן נראות, ממה הן ניזונות, מה הפלאי בהן, מה דרגת המסוכנות שלהן, וכד'.

אבל, כפי שההקדמה לספר, שנכתבה על ידי ניוט סלמנדרה, מי שבילה שנים רבות במסעות בעולם ובחקר יצורי הפלא, מבהירה, מדובר באהבה.

"חיות הפלא והיכן למצוא אותן הוא תוצר של אהבה עמוקה ושל תחושת שליחות, וזאת ביותר ממובן אחד.... תקוותי הגדולה היא שדור חדש של מכשפות וקוסמים ימצא בין עמודי הספר סיבה חדשה לאהוב את החיות המדהימות שחולקות עימנו את כוחות הקסם, ולהגן עליהן."

ועוד:

"ספר זה מוגש כמבוא ראשוני בלבד למיגוון העשיר של חיות קסם המאכלסות את עולמנו.... עד אז אוסיף רק שאני שואב הנאה מרובה מהמחשבה על כך שבעזרת הספר הזה, דורות של מכשפות וקוסמים צעירים למדו להכיר ולהבין טוב יותר את החיות הקסומות, החביבות עלי כל כך."

כל חיה היא חית פלא קסומה. העורבני והיגואר, הכלב, החתול והפרפר.

בספר "הזדמנות אחרונה לראות", מספר דאגלס אדאמס על סדרת מסעות שערך ביחד עם הזואולוג מארק קרווארדיין ברחבי כדור הארץ בחיפוש אחר בעלי חיים בסכנת הכחדה או כאלה שכזו צפויה להם. למרבה הצער, לבני האדם יש חלק גדול בהיעלמות ובהכחדה של מיני בעלי חיים רבים.

בעמ' 23 בספר החמוד הזה, מסופר על הדיריקול, ציפור שבעבר המוגלגים (שזה אנחנו), היו מודעים לקיומה אם כי קראו לה בשם "דודו". ואז מסביר לנו הספר:

"מאחר שאינם מודעים ליכולתו של הדיריקול להיעלם כרצונו, סבורים המוגלגים שהם צדו את המין הזה עד שנכחד. נראה שאמונה זאת הגבירה את מודעות המוגלגים לסכנות הגלומות בשחיטה חסרת מעצורים של חבריהם בעלי החיים, ולפיכך קונפדרציית הקוסמים הבינלאומית מעולם לא ראתה לנכון ליידע את המוגלגים בכך שהדיריקולים עודם קיימים."

אז זה העניין. להבין, שכל יצור חי הוא יצור פלא, ולא לפגוע בו. והלוואי שבני אדם יפסיקו לשחוט את חבריהם בעלי החיים.

והאם צריך להזכיר, שגם בני האדם הם יצורי פלא שיכולים להיות מלאי קסם, אם בכך הם יבחרו ? ושגם עליהם צריך לשמור מהרג והכחדה?