טרילוגיית הגרישה

טרילוגיית הגרישה – לי ברדוגו

צל ועצם – 304 עמ'

מצור וסופה – 384 עמ'

הרס ותקומה – 352 עמ'

אריה ניר + מודן

זוהי סדרת שלושה ספרים שאי אפשר להניח מהיד, ובו בזמן הם כתובים כל כך טוב, שאת מבקשת להשתהות על המילים, להבין איך ברדוגו שוזרת אותן למשפטים שמריצים אותך קדימה, בשאיפה לדעת מה קורה הלאה, תוך כדי שאת מודעת בצער לכך שהריצה קדימה תביא אותך מהר מדי אל סוף הספר.

אם אתם מכירים את המצב שאני מדברת עליו, אז זה הדבר. זה ספר שפשוט כתוב נפלא. העלילה מותחת, האנשים ("דמויות"? אלו פשוט ממש אנשים שאת אוהבת אותם יותר מדף לדף או מתעבת, תלוי במי מהם מדובר), ובכן האנשים בסיפור הזה כל כך אנושיים, מלאים בחיים, מאופיינים היטב, מעניינים, מלאי פגמים ובו בזמן מלאי הוד. הדיאלוגים הם בדיוק, לא על יד, לא בערך, כוללים בדיוק את מה שצריך כדי שנהיה בתוך השיחה הזאת. האירועים, רודפים בזה אחר זה, מרתקים, פנטסטיים כי זה ספר על מציאות אחרת, עם קוסמים ואנשים בעלי כוחות לא רגילים, אבל עם היגיון פנימי שמאפשר לקורא להישאב פנימה ולהיות "בתוך".

לי ברדוגו בנתה עולם שכפי שנכתב בכריכת אחד מהשלושה, "עולם שמרגיש אמיתי מספיק כדי שתהיה לו חותמת דרכון משלו". בעולם הזה, יש מדינה, שבה מתנהלת מלחמה בין האופל לבין האור.

זהו ספר חניכה, של אלינה, יתומה, שבשלב מסוים מגלה שיש לה כוח-על, שעשוי לסייע לה להציל את העולם מפני הרשע. כן, הארי פוטר היה שם קודם, אבל אלינה, היא בהחלט תושבת מוצדקת של העולם הזה ושל התהליך הפנטסטי הזה.

וכמו בספר טוב, תוך כדי שאנחנו רצים על הדפים עם הגיבורה וחבריה, שנלחמים, לפעמים מנצחים, ופעמים הרבה כושלים, אנחנו מבינים דברים חשובים על עצמנו, על הכוחות הנסתרים בנו, על הפחד לגלות את העוצמות החבויות בנו, ובו בזמן על הפחד לגלות שלא חבויות בנו עוצמות.

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו - שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת - איזו זכות יש לך לא להיות? אין שום-דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי-ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד.

- מריאן ויליאמסון

וכך בדיוק. ככל שאלינה משתחררת מהפחד להבריק, להאיר, להיות במלואה מה שהיא צריכה להיות, כך היא מעניקה לאחרים את אותה האפשרות.

תוך כדי הכתיבה מצאתי את הביקורת הנהדרת שנכתבה באתר "בלי פאניקה" ומומלצת מאד:

http://www.blipanika.co.il/?p=4408