כשנגמרו
לה המילים – חנה קלדרון
333
עמ'
למעשה,
בניגוד לשם הספר, לרות בת ה-82 לא נגמרו המילים, נגמרה לה האפשרות לתקשר את המילים
שהיא חושבת, החוצה, אל אנשים אחרים.
וזה מה
שקשה כל כך בעניין השבץ המוחי. הגוף לא פגוע, המוח פועל, רק התמסורת נפגעה. אז
רות, שהייתה אישה דומיננטית, תקשורתית, לא יכולה לדבר, לא יכולה לכתוב, וגם לקרוא
לא ממש. הגוף הוא כלא למחשבות ולרגשות שלה.
את
הרצון שלה למות, היא דווקא כן מצליחה לתקשר לילדיה, שנאלצים לשתף פעולה עם אמם,
הדומיננטית גם במצבה זה, בכדי לחפש פתרון שיאפשר המתת חסד.
"דיכאון,
זה לפקוח בבוקר את העיניים ולהבין שכלום, פשוט כלום. אני לא יכולה לעשות כלום,
ולכן לא רוצה כלום. ומה שאני כן יכולה – תלוי בעזרה. אין לבד. אין לקום וללכת לאן
שבא לי. וכשצריך משהו, צריך להסביר כל פעם מחדש בגמגומים ובתנועות. ומה עם דברים
מסובכים? אותם בכלל אסור לי לרצות כין אין לי כוח להתחיל להסביר למה אני מתכוונת...
ואני
שואלת אותך, בשביל מה המאמץ לשרוד? זה לא חיים."
מונולוג
מפוקח, חריף, חשוף, בעמ' 221-224.
מה
באמת הדברים החשובים בחיים, ועבור מה כדאי ושווה להתאמץ לשרוד? שכל אחד יתן לעצמו
דין וחשבון וינסח לעצמו מה חשוב.
ותוך
כדי התהליך, והמצוקה שמתלווה אליו, חווים בני המשפחה גם את מצוקות היומיום, את
מצוקות העבר שרודף, את החיים היומיומיים שהם- מה שהם – יפים, נשגבים, קטנים,
קטנוניים, מלאים במהמורות בקשיים באי נוחות, וברגעים של עדינות ושל עונג.
זהו
ספר חשוף וכאוב, שמציג סיטואציה מאד לא פשוטה במשפחה, ההזדקנות של הורה והמחלה
הארורה שגוזלת ממנו את מי שהוא היה, ואת עצם הרצון שלו לחיות, הפרידה מההורה,
שבעצם זה לא משנה אם זה בא כמכת גורל או מבחירה שלו מתי ללכת, בכל מקרה זו פרידה.
רק שכאן מספיקים להיפרד. המסע של המשפחה לשווייץ גדוש בנופים קסומים, רגעים של שקט
מופלא, ויחד עימו, משהו שרוחש מתחת לפני השטח ואי אפשר להכיל אותו כשהוא כל כך
נורא ומחריד.
זה ספר
חשוב והוא מעורר דיון חשוב.
מילה
על הכתיבה. הגר ינאי העורכת כותבת על כך "הרומן... נכתב בתנופה, מקהלת הקולות
הדוברים, הבהילות, החיוניות, הסלנג, ההומור השחור וזרם התודעה".
לי היה
קשה, לאורך השליש הראשון של הספר, עם סגנון הכתיבה. לרגעים שקלתי לנטוש את הספר.
הבהילות הורגשה, התנופה הורגשה כאילו הסופרת דוחקת ודוחפת אותי להתקדם הלאה, להבין
מהר מה קורה ובכל אופן גם אם לא הבנתי, להמשיך, כי אין זמן, אבל בתוך זה הרגשתי
שהולך משהו לאיבוד. כמעט אין מקום לעצור ולכאוב עם הדמויות, להרגיש אותן, כמעט אין
מקום לנתח לבד את הדברים כי הכול נמסר, ונמסר תוך כדי מירוץ קדימה. הנה לדוגמא בעמ'
48: "שוש הגיעה הרוסה לגמרי.......והנה עוד הזדמנות לדמעות ולתמיכה משפחתית,
בעוד גלי מרגישה מעוכה לגמרי מהרגשות העזים שהציפו אותה בגלל הבילוי הממושך עם
רות, בלי שזכתה לטיפת שקט כדי לפרוק אותו, ורק אלון היה על אדרנלין גבוה מהמחמאות
שקיבל מהקליינט שלו על החקירה הנגדית, והיה לו כוח להכין לכולם תה צמחים..."
וזה ממשיך ככה עוד ועוד. וזה פשוט עמוד שלם של המון פרטים ומידע שנמסר כל כך
"בתנופה" ו"בהילות" שאפשר לחטוף אסתמה רק מהקריאה. אני סברתי
שחלק מהעניין הוא, שהספר נכתב על ידי מי שעוסקת בכתיבה עיתונאית ולא בפרוזה.
על כל
פנים, בעמודי המונולוג שציטטתי מהם לעיל, התמרדתי, ועצרתי והאטתי את קצב הקריאה,
כי זה היה בעיני ליבת הספר.
ובכן,
למרות שלא התחברתי לאופן הכתיבה, אין ספק שהקריאה בספר זורמת בשצף קצף עד לסיומו,
ולמרות הכול איננה פוגמת בחשיבות שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה