עד שאומר שלום - סוזן ספנסר-ונדל
כנרת, זמורה ביתן, 352 עמ'
כולנו נמות יום אחד. זה ידוע לנו. ועם זאת, זה מוכחש, מודחק, מעורפל, לא ודאי, לא נמצא בתודעה היומיומית שלנו. אנו חיים את חיינו בתחושה שיש לנו נצח. זמן לטפל בדברים, לתקן קלקולים, זמן מספיק כדי להשלים עם מי שרבנו איתו, להבליג, לקרוא, לאהוב. מספיק זמן להגיד לאנשים האהובים עלינו, שהם אהובים עלינו, לעשות איתם דברים נהדרים שיישמרו במאגר החוויות שלנו.
ולכן, היום, כרגע, אנחנו עסוקים מאד בסידורים, בעבודה, בעניינים שהם לא באמת הדברים החשובים ביותר לנו.
אבל לפעמים, המסך נקרע (באכזריות?) מעל עינינו ואנחנו מתוודעים לתודעת הסוף. זה קורה, למשל, כשהרופא אומר שנשאר לך פרק זמן של שנה בערך, לפני שמחלת השרירים הניוונית תחטוף ממך את החיים שהכרת.
זה מה שקרה לסוזן ספנסר-ונדל, ביוני 2011.
"אילו הייתם עומדים למות, מה הייתם עושים? מה הייתם רואים? עם מי הייתם מבלים את השנה האחרונה שלכם?" שואלת אותנו סוזן.
מה את עושה כשאת מגלה שנותרה לך - בעצם - שנה אחת של חיים שאחריה כלום לא יהיה כמו שהכרת. החיים היפים שלך, עבודה שאהבת, בעל אוהב, שלושה ילדים, בית נחמד. הסעות לחוגים, קיפול כביסה, כל המחול היומיומי של חיים שנחווים טובים.
מה את עושה כשאת מגלה שנותרה לך שנה אחת?
התשובות יכולות להיות רבות, אני מהמרת שהראשונה בהן והשכיחה תהיה, אתפטר מהעבודה ואתחיל לעשות את כל הדברים שתמיד רציתי לעשות ולא מצאתי את הזמן.
אתם לא חושבים שזו תשובה ממש עצובה?
"ואז עלתה לנגד עיני השאלה הגדולה, לאן אני רוצה לנסוע? איך אני רוצה לחיות? מהי המשימה העיקרית של חיי?" (עמ' 40)
והשאלה הזו, הרי היא שאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו כל הזמן, כל יום, כי החיים שלנו מדודים וספורים. עשרות שנים, אל מול 4.5 מיליארד שנים של כדור הארץ.
אז זה מה שעשתה סוזן: "לא היתה לי תוכנית להמשך השנה, חוץ מלהיות באושר. פשוט קפצתי על ההזדמנויות ברגע שצצו. הפלא של מעבורת החלל, הפשטות של יום בגן החיות. השלווה שברביצה עם גרייסי." (עמ' 51).
על כל פנים, מה שעשתה סוזן ספנסר, היה אכן להתפטר מעבודתה, פשוט מכיוון שמצבה הפיזי כבר לא איפשר לה להמשיך בה. ואז היא החליטה לייצר זיכרונות של אושר במשך השנה הזו, וגם לכתוב את הספר הזה, כדי להעניק למשפחתה ואוהביה את המתנה הזו, של הזיכרון החי, החם, המאושר, של היותה, לפני שלא תהיה עוד.
הספר מלווה את הבחירות שלה לחוויות המשותפות עם אנשים אהובים, את החקירה שלה של ההיסטוריה המשפחתית שלה, החיפוש אחר ההורים הביולוגיים, החיפוש אחר ההשפעה של הוריה המאמצים על חייה, של הוריה הביולוגיים, החיבור החדש למשפחה חדשה שמתווספת, החיבור המיוחד לבעל ולילדים ולאחות ולחברה.
הספר מלא בשמחה, בסעודות, בבקבוקי יין שנמזגים לכוסות, אירוח של חברים בבקתה אינדיאנית שבנתה בחצר ביתה, בטיולים שתמיד חלמה לנסוע ואין יותר תירוצים כדי לדחות אותם אחרי שהילדים יגדלו, אחרי שלחץ העבודה יפחת...
ולכן, זה ספר כל כך אופטימי בתוך העצב של חיים שמסתיימים, וכל כך חשוב במסר שלו. לחיות עכשיו, ליהנות, לאהוב, לחבק, לנסוע, לממש.
כנרת, זמורה ביתן, 352 עמ'
כולנו נמות יום אחד. זה ידוע לנו. ועם זאת, זה מוכחש, מודחק, מעורפל, לא ודאי, לא נמצא בתודעה היומיומית שלנו. אנו חיים את חיינו בתחושה שיש לנו נצח. זמן לטפל בדברים, לתקן קלקולים, זמן מספיק כדי להשלים עם מי שרבנו איתו, להבליג, לקרוא, לאהוב. מספיק זמן להגיד לאנשים האהובים עלינו, שהם אהובים עלינו, לעשות איתם דברים נהדרים שיישמרו במאגר החוויות שלנו.
ולכן, היום, כרגע, אנחנו עסוקים מאד בסידורים, בעבודה, בעניינים שהם לא באמת הדברים החשובים ביותר לנו.
אבל לפעמים, המסך נקרע (באכזריות?) מעל עינינו ואנחנו מתוודעים לתודעת הסוף. זה קורה, למשל, כשהרופא אומר שנשאר לך פרק זמן של שנה בערך, לפני שמחלת השרירים הניוונית תחטוף ממך את החיים שהכרת.
זה מה שקרה לסוזן ספנסר-ונדל, ביוני 2011.
"אילו הייתם עומדים למות, מה הייתם עושים? מה הייתם רואים? עם מי הייתם מבלים את השנה האחרונה שלכם?" שואלת אותנו סוזן.
מה את עושה כשאת מגלה שנותרה לך - בעצם - שנה אחת של חיים שאחריה כלום לא יהיה כמו שהכרת. החיים היפים שלך, עבודה שאהבת, בעל אוהב, שלושה ילדים, בית נחמד. הסעות לחוגים, קיפול כביסה, כל המחול היומיומי של חיים שנחווים טובים.
מה את עושה כשאת מגלה שנותרה לך שנה אחת?
התשובות יכולות להיות רבות, אני מהמרת שהראשונה בהן והשכיחה תהיה, אתפטר מהעבודה ואתחיל לעשות את כל הדברים שתמיד רציתי לעשות ולא מצאתי את הזמן.
אתם לא חושבים שזו תשובה ממש עצובה?
"ואז עלתה לנגד עיני השאלה הגדולה, לאן אני רוצה לנסוע? איך אני רוצה לחיות? מהי המשימה העיקרית של חיי?" (עמ' 40)
והשאלה הזו, הרי היא שאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו כל הזמן, כל יום, כי החיים שלנו מדודים וספורים. עשרות שנים, אל מול 4.5 מיליארד שנים של כדור הארץ.
אז זה מה שעשתה סוזן: "לא היתה לי תוכנית להמשך השנה, חוץ מלהיות באושר. פשוט קפצתי על ההזדמנויות ברגע שצצו. הפלא של מעבורת החלל, הפשטות של יום בגן החיות. השלווה שברביצה עם גרייסי." (עמ' 51).
על כל פנים, מה שעשתה סוזן ספנסר, היה אכן להתפטר מעבודתה, פשוט מכיוון שמצבה הפיזי כבר לא איפשר לה להמשיך בה. ואז היא החליטה לייצר זיכרונות של אושר במשך השנה הזו, וגם לכתוב את הספר הזה, כדי להעניק למשפחתה ואוהביה את המתנה הזו, של הזיכרון החי, החם, המאושר, של היותה, לפני שלא תהיה עוד.
הספר מלווה את הבחירות שלה לחוויות המשותפות עם אנשים אהובים, את החקירה שלה של ההיסטוריה המשפחתית שלה, החיפוש אחר ההורים הביולוגיים, החיפוש אחר ההשפעה של הוריה המאמצים על חייה, של הוריה הביולוגיים, החיבור החדש למשפחה חדשה שמתווספת, החיבור המיוחד לבעל ולילדים ולאחות ולחברה.
הספר מלא בשמחה, בסעודות, בבקבוקי יין שנמזגים לכוסות, אירוח של חברים בבקתה אינדיאנית שבנתה בחצר ביתה, בטיולים שתמיד חלמה לנסוע ואין יותר תירוצים כדי לדחות אותם אחרי שהילדים יגדלו, אחרי שלחץ העבודה יפחת...
ולכן, זה ספר כל כך אופטימי בתוך העצב של חיים שמסתיימים, וכל כך חשוב במסר שלו. לחיות עכשיו, ליהנות, לאהוב, לחבק, לנסוע, לממש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה