בארץ הדברים האחרונים

בארץ הדברים האחרונים - פול אוסטר
הספריה החדשה, 160 עמ'

כריכה אחורית:

אנה בלום נוסעת לארץ זרה לחפש את אחיה, כתב עיתון שהקשר עמו נותק. היא מוצאת עצמה במציאות שבה קרסו סדרי החברה וכל דאלים גבר. בעיר שורר מחסור במזון ורוב התושבים חסרי בית. הרחובות מלאים מהמורות, ובריונים עולים על גלי ההריסות וסוחטים דמי מעבר. תושבים רבים מתפרנסים מחיטוט באשפה, עיסוק המחייב רכישת רישיון ועגלת-קניות יקרה מפז. אין מייצרים דבר, ולא נולדים תינוקות. הגניבה אינה נחשבת עוד לפשע, אך אסור באיסור חמור לקבור את המתים. כי שריפת גוויות היא מקור עיקרי לאנרגיה. והעיקר: דברים נעלמים ונשכחים. התרבות הולכת ונמחקת ועמה כל מה שנתן פעם לחיים את צביונם האנושי. 

אנה – הנערה התוססת, בת-הטובים שמעולם לא חסר לה דבר – איבדה לכאורה הכל. אבל דווקא על רקע ההרס והאובדן הכלליים, חוזרים ומתגלים ערכים בסיסיים: הרצון לחיות, הידידות, האהבה, ואפילו כשהכל נראה אבוד, מתברר שיש עוד על מה להיאבק, יש עוד מה לאבד. 

זה אולי הקודר בספריו של אוסטר, אך לדעת רבים אחד המעולים שבהם. מ'יומנה של אנה פראנק', מהווי החיים מעבר למסך הברזל, מהמציאות הקשה של רחובות ניו-יורק, מחווייתו הפנימית והמשפחתית (שעליה כתב ב'המצאת הבדידות'), הוא רוקח חזון עתידני מאיים – שהוא גם משל מוסרי המציע שביב קטן אך מאיר של תקווה. 

======

זה ספר מאד, מאד קודר. אני לא יכולתי לקרוא אותו בשטף. בשלב מסוים הנחתי אותו בצד, וחזרתי אליו בין ספרים אחרים, לקרוא עוד כמה עמודים ולנוח. הספר אינו מחולק לפרקים, יש לו פסקאות שמתחילות בשתיים שלוש מילים מודגשות, ושם את יודעת שאת יכולה לעצור לרגע, להניח את הספר, ולהיזכר שיש דברים נפלאים בעולם הזה. יש גם את היופי והחיים.

וככה הוא מתחיל: "אלה הדברים האחרונים, כתבה, אחד אחד הם נעלמים ואינם שבים, אני יכולה לספר לך על אלה שראיתי, על אלה שאינם עוד, אבל אינני בטוחה שאספיק. הכול קורה מהר מדי עכשיו..."

ואז הספר מתחיל לעטוף אותך ברצף שצף של אירועים, התרחשויות, תהפוכות, שינויים. אנשים נעלמים. רחובות נעלמים. מזג האוויר משתנה באופן אקראי. בניינים נהרסים. מה שהיה קודם, לא בהכרח יהיה. קשרים בין אנשים הם ארעיים בהכרח. אם בכלל קיימים כאלה.

בתוך הכאוס הבלתי מובן הזה, בעיקר לא מובן כיון שאנה הגיעה לעיר הזו ממקום רגיל, מלונדון שמתנהלת כמו שאנחנו מכירים, ולא ברור מה קרה בעיר הזאת, הספציפית, שכל סדרי העולם התמוטטו בה, ובכן בתוך הכאוס הזה אנה מנסה לשמור על צלם אנוש, היא יוצרת קשרים עם אנשים, היא מסייעת, היא נעזרת, היא מקבלת ונותנת טיפול, עזרה, שיחה, היא פוגשת אנשים שמקדישים את הזמן שלהם לעשות משהו עבור אחרים, לכתוב ספר שמעלה את הסיפורים של אנשים שהיו ונעלמו, או להקדיש משאבים כדי לסייע לאנשים לרפא לטפל להאכיל, כל הדברים הקטנים האלה שעושים אותנו אנושיים.

זו דיסטופיה של עולם שפשט את הרגל, שאיבד את הרגיל והשגור, ומה נשאר?

תמיד הכי קשה לאבד כשאתה עדיין זוכר מה היה לך קודם. וגם כמה מעציב שאנחנו לא יודעים להעריך את מה שיש לנו עד שהוא הולך לאיבוד..

"כולנו מקבלים דברים כמובנים מאליהם, וכשמדובר בדברים בסיסיים כמזון ומחסה, דברים שקרוב לוודאי מגיעים לנו מכוח זכות טבעית, עד מהרה אנו חושבים עליהם כעל חלק בלתי-נפרד מעצמנו. רק כשהם אובדים לנו, אנו מבחינים בדברים שהיו ברשותנו. משעה שהם מוחזרים לנו, אנו שבים וחדלים להבחין בקיומם." (עמ' 123)