הירחים של יופיטר

 הירחים של יופיטר – אליס מונרו

כינרת זמורה ביתן, 272 עמ'

 

כריכה אחורית:

"החיים הקבורים כאן הם חיים שמוטב לחשוב פעמיים לפני שמתחרטים עליהם."
קובץ סיפורים נפלאים, נוקבים ומפתיעים בלי הרף, פרי עטה של אמנית הפרוזה מהמוערכות בעולם, שקורים בו שלל אירועים – בגידות והתפייסויות, פרשיות אהבה שתמו וכאלה שמתאבלים עליהן. אבל ההתרחשויות האמיתיות ב"הירחים של יופיטר" הן המהפך שהדמויות עוברות עם הזמן עד לנקודה שבה הן מתבוננות על עברן בכעס, חרטה וחמלה אינסופית, שקושרות אותנו אליהן בכוח ממגנט.

"אליס מונרו היא אמנית הסיפור הקצר המודרני... והיא טיפחה אותו לכלל שלמות... מונרו משרטטת דיוקנים מופלאים של ההוויה האנושית ומעלה שאלות קיומיות דרך תיאורי היומיום שלנו... אנשים קטנים, רגשות גדולים."
מנימוקי השופטים, פרס נובל 2013

 

סקירה שלי:

אוסף של 12 סיפורים (השניים הראשונים מקבלים כותרת ראשית אחת). בכולם מככבות נשים, רגילות, כאלה שאנחנו רואים ברחוב (בערים ובעיירות בקנדה, אבל גם בתל אביב או כפר סבא, נגיד), כאלה שהם אנחנו. לא מתרחשים אירועים הרי-גורל או מאד דרמטיים, אבל הם נוגעים ברגעים בחיים שבהם החלטה מסוימת יצרה נתיב חיים אחר, או אכזבה או הבנה, או פשוט רגע של משקל ומשמעות. הכישרון של אליס מונרו הוא להיכנס לפרטים, פיזיים, חיצוניים, ופנימיים באופן שמקים את הבמה, ממקם עליה את התפאורה ומנגיש את השחקנים והכול בסיפורים קצרים ודחוסים מאד. בתוך הסיפורים יש אנשים שמדברים, בישולים שנעשים, תיאורי חדרים ובגדים שאנשים לובשים עם הכובעים והסיכות והנוף שבחוץ והכיסאות מפלסטיק, ומתוך הפרטים שנמסרים נוצר סיפור גדול בהרבה ממספר העמודים שהוקצבו לו.

לא כל הסיפורים נגעו בליבי באותה רמה, ואני דילגתי על הסיפור הרביעי, עונת תרנגולי הודו, ברגע שהתברר שהבחורה עובדת במשחטה של עופות, והתיאורים הגרפיים הבריחו את הטבעונית הזו לסיפור הבא.

הסיפור האחרון, שעל שמו קרוי הספר "הירחים של יופיטר" הוא הסיפור ששבה את ליבי ואולי גם שבר את ליבי במיוחד, מן הסתם גם בגלל הקרבה שלו למה שקרה כשליוויתי את אבי בחודשים האחרונים לחייו.

"חוטים היו מודבקים לחזה שלו. צג קטן היה תלוי מעל ראשו. על הצג נרשם ללא הפסק קו משונן צבעוני. לרישום התלווה צפצוף אלקטרוני עצבני. תפקוד הלב שלו הוצג לראווה. ניסיתי להתעלם ממנו. היה נדמה לי שבחינה מדוקדקת כל כך – למעשה, דרמטיזציה של מה שאמורה להיות הפעילות הפרטית ביותר – מזמינה צרות. לכל דבר שנחשף כך יש נטייה להתלקח ולהשתבש."

בהחלט מונרו היא מהסופרות וסופרים שאיננה דוגלת בדרמטיזציה יתירה. הסיפורים נמסרים בנימה צנועה ומאופקת, שמכבדת את מה שאמור להישאר סמוי מן העין, ושאיננה מחפשת להגדיל מה שגדול ממילא, והוא החיים הרגילים של כולנו.

רבות נכתב על אליס מונרו ועל הגאונות שלה, ואני קטונתי מלהוסיף על זה עוד, ולכן אביא כאן כמה ציטוטים מתוך הספר:

"והחיים הקבורים כאן הם חיים שמוטב לחשוב פעמיים לפני שמתחרטים עליהם."

"כלומר, האם היה עליה להישאר במקום שבו האהבה מנוהלת עבורך, ולא ללכת למקום שאת מוכרחה ללכת אליו כדי לבדות אותה, שוב ושוב, ולעולם לא לדעת אם יש די במאמצים אלה?"

"אנשים אמרו לי שבהמתנה לבשורות של חיים או מוות הם עמדו מול מקרר פתוח ואכלו כל מה שלנגד עיניהם... או שלא היו מסוגלים להפסיק למלא תשבצים. תשומת הלב מתמקדת בדבר-מה – איזו הסחת דעת – נאחזת בו, דבקה בו בקנאות."

 

בית על מים רבים

בית על מים רבים – אמונה אלון

כנרת, זמורה-ביתן, 288 עמ'

זהו הרומן הרביעי של אמונה אלון, והרביעי שלה שאני קוראת, בהנאה גדולה ובהשתאות. הכישרון הגדול הזה. יכולת ההבעה, בעברית נפלאה מלאה רבדים ומשמעויות וניגונים, ההבנה העמוקה את נבכי הנפש של דמויותיה, היכולת לרקום עלילה מרתקת, מעניינת, לזרות לתוך הקלחת בדיוק את כמות הפרטים שנדרשת על מנת ליצור עלילה מהודקת, מעניינת, מבלי להתיש. החיבור בין הווה לעבר בסיפור הוא לא סתם תרגיל ספרותי, אלא הוא מביא לביטוי את הדרכים הנסתרות שבהן, אכן, העבר מולחם לתוך ההווה שלנו.

אני לא רוצה לכתוב "על מה הספר", כי גם הכריכה האחורית הקפידה לשמור על עמימות בכדי לא לקלקל את חווית הגילוי תוך כדי הקריאה, ולכן אצטט את מה שנכתב בכריכה:

יואל בלום הוא סופר ישראלי מצליח בארץ ובעולם. ביקור באמסטרדם זורק אותו למציאות היסטורית ורגשית שבה ייחשף בפניו, לראשונה בחייו, הסיפור שלא הכיר ולא שיער: סיפורו שלו.

אני לא הקוראת הרגילה לספרים השגרתיים שבהם סוד משפחתי מתגלה לגיבור לאט, (למען האמת אין לי סבלנות לספרים האלה שמציפים אותנו) אבל אצל אמונה אלון הכול מנומק ומוצדק, ובדרך לגילויים הכול כתוב כל כך טוב, איך להגיד את זה במעט מילים? זה פשוט ספר טוב.

כדי לא לספיילר, אעלה כאן ציטוט של קטע נפלא, שלא מגלה דבר מהסודות:

"משהו באנונימיות המופלאה הזאת מאפשר לו להתרכז כראוי בעבודת התחקיר שלו. הוא נעמד באין מפריע אף במקומות ההומים ביותר, אלמוני עד כדי שקיפות, כדי לצלם תמונות במצלמה הקטנה שלו וסתם כדי להיטיב להתבונן ולהאזין ולרשום במחברתו מראות, אירועים והגיגים. אלמוני עד כדי שקיפות הוא נכנס אל בין קפלי העיר לתקופותיה, רואה ואינו נראה, נוכח אך לא קיים, כאילו השתחרר מכל הגדרה חיצונית ונפתח אל מרחביה האינסופיים של הוויה פנימית, הוויה לֵבְהַדְבָרִימִית אשר בה הכול אחד ואין שום חילוק בין אדם לאדם, בין מציאות לדמיון, בין זמן לזמן."

"הוויה לֵבְהַדְבָרִימִית" – איזו הלחמה לשונית מופלאה.

כמה מילים על המים, המים הרבים שהבית של הסיפור יושב עליהם. על פניו, אלו המים של תעלות אמסטרדם. אבל אצל אמונה אלון זה אף פעם לא נגמר במה ש"על פניו".

במרבית התרבויות המים מקושרים לחיים. המים הם נוזל החיים, ולמעשה כל חיינו סובבים סביב ובתוך נוזלים המקושרים לחיים ומהווים את הבסיס לקיומנו. מי השפיר שבהם אנו מתחילים את חיינו, הדם, ובכלל גוף האדם, וגופה של הפלנטה שלנו, הכול בעיקר מים. סיפור נוח ומשפחתו הוא למעשה סיפור לידתה מחדש של האנושות כולה, לידה הקשורה כמובן במים. החיים התחילו במים בבריאת העולם והסתיימו במים עם המבול, אך דרך המים נבראו החיים מחדש, ובני-האדם קיבלו הזדמנות נוספת לשנות את דרכם. איך זה קשור לספר? קשור בטבורם של הדברים. מה קרה באמסטרדם, מה המים כיסו, ומה התגלה מחדש במים האלה? וכמובן המידע החדש שיואל אוסף במסע שלו, מזכיר לנו את ישעיהו יא:

כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.

עד שאומר שלום

עד שאומר שלום - סוזן ספנסר-ונדל
כנרת, זמורה ביתן, 352 עמ'

כולנו נמות יום אחד. זה ידוע לנו. ועם זאת, זה מוכחש, מודחק, מעורפל, לא ודאי, לא נמצא בתודעה היומיומית שלנו. אנו חיים את חיינו בתחושה שיש לנו נצח. זמן לטפל בדברים, לתקן קלקולים, זמן מספיק כדי להשלים עם מי שרבנו איתו, להבליג, לקרוא, לאהוב. מספיק זמן להגיד לאנשים האהובים עלינו, שהם אהובים עלינו, לעשות איתם דברים נהדרים שיישמרו במאגר החוויות שלנו.
ולכן, היום, כרגע, אנחנו עסוקים מאד בסידורים, בעבודה, בעניינים שהם לא באמת הדברים החשובים ביותר לנו.

אבל לפעמים, המסך נקרע (באכזריות?) מעל עינינו ואנחנו מתוודעים לתודעת הסוף. זה קורה, למשל, כשהרופא אומר שנשאר לך פרק זמן של שנה בערך, לפני שמחלת השרירים הניוונית תחטוף ממך את החיים שהכרת.
זה מה שקרה לסוזן ספנסר-ונדל, ביוני 2011.  

"אילו הייתם עומדים למות, מה הייתם עושים? מה הייתם רואים? עם מי הייתם מבלים את השנה האחרונה שלכם?" שואלת אותנו סוזן. 
מה את עושה כשאת מגלה שנותרה לך - בעצם - שנה אחת של חיים שאחריה כלום לא יהיה כמו שהכרת. החיים היפים שלך, עבודה שאהבת, בעל אוהב, שלושה ילדים, בית נחמד. הסעות לחוגים, קיפול כביסה, כל המחול היומיומי של חיים שנחווים טובים. 

מה את עושה כשאת מגלה שנותרה לך שנה אחת?
התשובות יכולות להיות רבות, אני מהמרת שהראשונה בהן והשכיחה תהיה, אתפטר מהעבודה ואתחיל לעשות את כל הדברים שתמיד רציתי לעשות ולא מצאתי את הזמן.
אתם לא חושבים שזו תשובה ממש עצובה?

"ואז עלתה לנגד עיני השאלה הגדולה, לאן אני רוצה לנסוע? איך אני רוצה לחיות? מהי המשימה העיקרית של חיי?" (עמ' 40)
והשאלה הזו, הרי היא שאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו כל הזמן, כל יום, כי החיים שלנו מדודים וספורים. עשרות שנים, אל מול 4.5 מיליארד שנים של כדור הארץ. 

אז זה מה שעשתה סוזן: "לא היתה לי תוכנית להמשך השנה, חוץ מלהיות באושר. פשוט קפצתי על ההזדמנויות ברגע שצצו. הפלא של מעבורת החלל, הפשטות של יום בגן החיות. השלווה שברביצה עם גרייסי." (עמ' 51).

על כל פנים, מה שעשתה סוזן ספנסר, היה אכן להתפטר מעבודתה, פשוט מכיוון שמצבה הפיזי כבר לא איפשר לה להמשיך בה. ואז היא החליטה לייצר זיכרונות של אושר במשך השנה הזו, וגם לכתוב את הספר הזה, כדי להעניק למשפחתה ואוהביה את המתנה הזו, של הזיכרון החי, החם, המאושר, של היותה, לפני שלא תהיה עוד.
הספר מלווה את הבחירות שלה לחוויות המשותפות עם אנשים אהובים, את החקירה שלה של ההיסטוריה המשפחתית שלה, החיפוש אחר ההורים הביולוגיים, החיפוש אחר ההשפעה של הוריה המאמצים על חייה, של הוריה הביולוגיים, החיבור החדש למשפחה חדשה שמתווספת, החיבור המיוחד לבעל ולילדים ולאחות ולחברה.

הספר מלא בשמחה, בסעודות, בבקבוקי יין שנמזגים לכוסות, אירוח של חברים בבקתה אינדיאנית שבנתה בחצר ביתה, בטיולים שתמיד חלמה לנסוע ואין יותר תירוצים כדי לדחות אותם אחרי שהילדים יגדלו, אחרי שלחץ העבודה יפחת...
ולכן, זה ספר כל כך אופטימי בתוך העצב של חיים שמסתיימים, וכל כך חשוב במסר שלו. לחיות עכשיו, ליהנות, לאהוב, לחבק, לנסוע, לממש.

יומנה של אישה מודרנית

יומנה של אישה מודרנית – ענת לויט

הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 192 עמ'.

זהו סיפורה של נוגה, שבניגוד לבני פורמן, לא ידעה "לרצות יותר". נוגה, הגרושה ומנסה להחזיק בית ושתי בנות באמצעים כלכליים לא גדולים, מתחילה לנהל 'רומן רוסי' עם גבר גדול, דוב כרסתן שיודע לעטוף אותה ולספק לה הבטחה של בטחון, אהבה, הגנה.

ברם, ככל שמערכת היחסים מתפתחת והולכת, היא משקפת את הקושי ההולך וגובר של נוגה לדרוש עבור עצמה, לרצות יותר. לאורך הספר הקורא מתמלא בחמלה רכה כלפי האישה בעלת היכולות המנטליות הטובות, ולמעשה גם היכולות הרגשיות העמוקות בצד ה"שריטות" הרגשיות שפוגעות חזור ופגוע ביכולתה לנהל חיים משביעי רצון.

הספר כתוב בתערובת של שפה עכשווית עם שפה ערכאית, מקראית לעתים. ואולי הזרות של השפה משקפת את זרותה של הדמות המספרת, שכנראה לא חשה ממש "בבית" באף מקום, גם לא בתוך עורה שלה.

הספר נקרא בשטף רב, ובעניין. באומץ רב חושפת המספרת את הקשיים שלה בקשרים זוגיים, ומבארת באופן מאד מפוכח את הקשר בין הקושי הזה לבין הליקויים בקשר הקדמון בינה לבין אביה.

ההומור הדק המלווה את התיאורים מאפשר קריאה שוטפת וקלה, למרות התכנים הלא פשוטים.

המסר העולה מהספר, בעיני, הוא האזהרה הבאה: שימו לב, לא משנה מי האדם, מה יכולותיו וכישוריו, הנושאים של זוגיות, אהבה, גידול ילדים, ניהול בית, הם תמיד אבן נגף שהחיים מזמנים לנו להתמודד מולה.

היעלמות

היעלמות – דבורה ויליס

הוצאת כנרת זמורה ביתן, 256 ע'מ

קובץ סיפורים קצרים,שבהם פורשת דבורה ויליס בלשון תמציתית ומדויקת מאד, סיפורי חיים, כואבים ונוגעים מאד, ובו בזמן לנוכח השפה הדיווחית והנייטרלית, שומרים על ריחוק שמאפשר להפיק מהם בעדינות רבה, עומקים בלתי מצויים. הסיפורים לוו אצלי במהלך הקריאה בפסקול שאיפיין אותם, וכך הם מובאים בסקירה כאן.

הסיפור הראשון "היעלמות" (כשם הספר) מספר על סופר מקומי שנעלם. מה קרה לפני ההיעלמות, מה קרה אחר כך למשפחתו. במילים פשוטות, בסגנון דיווחי, דבורה ויליס נכנסת ללב ומכווצצת אותו

Radiohead - How to disappear completely

"אחר כך היא היתה מחייכת מין חיוך מרוחק, והייתי יודעת שהחיים שלה בנויים מאינספור אפשרויות, שהחיים שלה מורכבים ומוזהבים."
נערה עירונית מפתה בוקר מזדקן שאשתו עזבה אותו, אלא שהיא חברה של בתו...
הסיפור: מזג האוויר מתוך "היעלמות" של דבורה ויליס

Damien Rice - 9 Crimes

בסיפור "לברוח", טום הוא חוקר במעבדה, שמתאבל על אשתו שנפטרה בטרם עת, ומנסה להיאחז בחיים שחי איתה, הולך מדי ערב לקזינו עלוב ומהמר, לא כדי להרוויח כסף אלא כדי לברוח מפני הידיעה שזה כבר לא קיים "...מפני שגם הוא יודע בדידות. הוא יודע את נעימותה ואת כוחה. הוא יודע שהיא בית שאתה יכול לגור בו, מקום שאתה יכול לראות בו את כאבך מרצד סביבך כמו להקת דגים. היא גם הרגל, והוא יודע כמה מבוצר וממכר הוא נעשה."

I've Got To See You Again - Norah Jones

בסיפור "עקבות" ציירת הנשואה לבלשן מספרת לנו על הסימנים, העקבות המרמזים לה על בגידת בעלה. 
"אם חקר המילים לימד את פיטר - ועל כן אותי - דבר מה, הרי זה כמה קל לשקר. כל מילה היא בלוף, אוסף קטן חסר פשר של צלילים שמתחזים להיות מה שאינם: חתול, בית, בעל. דמויות מגונדרות בנשף מסכות. וכולם מקבלים את ההלצה הזאת כאילו המילים, העטויות במסכות ובגלימות העיצורים שלהן, אינן מתחזות. כולנו שותפים לפשע, כפי שפיטר אמר לי פעם: די באמירת בוקר טוב לשכן כדי ליטול חלק בשקר הגדול."
כמובן שהאמירה של ויליס חורגת מהשקר של הבגידה להצצה זהירה בשאלה עמוקה יותר. האם הדיבור הוא ביטוי או כיסוי?

Pearl Jam - Footsteps

בסיפור החמישי "האנחנו האחרים", קארן, ליז ולורנס הם שותפים לדירה, סטודנטים שמתפרנסים מעבודות מזדמנות. קארן ולורנס הם גם זוג. אבל יום אחד האושר נפרם כשקארן (המדהימה) עוזבת את הבית עם בחור אחר, וליז ולורנס נשארים לבד לבנות את ה"אנחנו האחרים" שלהם.

Rod Stewart - I don't want to talk about it

"אנשים פשוט נעלמים." כך מתחיל הסיפור "לסמוך". וקצת אחר כך אומר המספר, האבא "העניין הוא שאנשים גם חוזרים. הם חוזרים בדיוק כשחשבת שהם כבר אבודים, כשכבר גמרת אפילו להתגעגע אליהם."
אלישיה גרה עם החבר שלה בוונקובר, הם לומדים רפואה. הרחק משם גר אבא שלה, שעובד קשה כדי לממן את הלימודים. הם בקושי מתראים או מדברים בטלפון, עד שפתאום בשיחת טלפון היא מקבלת - להפתעתו - את הצעתו לבוא קצת הביתה. מה יקרה בין שני אנשים שיש ביניהם קרבת דם וזיכרונות ילדות, אבל הם כה רחוקים זה מזו? עוד סיפור עדין וכה עצוב מתוך "היעלמות" על החיים, אנשים, ומה שביניהם.

Damien Rice - Volcano

הסיפור "לזכור, לחיות מחדש" מעמת אותנו עם זיכרון טראומטי שקאסי לא מסוגלת להתגבר עליו, ועוד סודות ושקרים שטמונים במוחה ללא נחמה, ועם אמא שלה, שש עשרה שנה אחר כך, שמתחילה לאבד את זיכרונה. בין הזיכרונות והשכחה, בסדר הלא נכון – את מה שרוצים לשכוח לא מצליחים, את מה שרוצים לזכור לא זוכרים, עוברים החיים, אבודים, בודדים, חסרי אהבה.

13 Not Too Late - Norah Jones 

הסיפור "לכודה" מציב בפנינו סיטואציה שכיחה לעייפה, בעל, רעיה, ובחור צעיר. אבל באופן לא שכיח, הסיפור איננו מתקדם בקו לינארי. כל קטע מסופר כאפשרות. יש יותר מדרך אחת שבה זה יכול להתפתח, וכך אכן פותח הסיפור, וכך הוא מסיים. בין שני משפטים אלו מתפתח סיפור של אפשרויות. מה יכול לקרות או אולי קרה. חוסר היכולת שלנו לדעת מה "באמת" קרה, מקביל לחוסר היכולת של הגיבורה להחליט מה יקרה בהמשך. העדינות שבה מתוארת המורכבות של הדברים, עוברת דרך הפרטים הקטנים.

החמימות של השגרה הביתית, שהיא אהובה ויקרה, למול האפשרות לחוש מטורפת, נבוכה, מטופשת, פראית. הסיכון הזה. חיים. אנחנו חיים, מה זה אומר להיות חיים.

Alanis Morissette - Ironic

"הסתכלתי על עורה הצח ועל עיניה העצומות בעלות הריסים הצפופים. אולי זה היה בגלל אור הכוכבים, אבל מימי לא ראיתי אותה יפה יותר. אולי גופה הרצוץ עשה את פניה מרשימות יותר, מהממות יותר. המוות התחכך בה, והיא חוותה צער גדול מכל מה שרובנו ראינו עד כה. האובדן חי בה עכשיו, וזה ייפה אותה עוד יותר."

הסיפור: כיפת השמים.

Sun Kil Moon - Alesund 

הפרידה:

"אל תסתכלי עלי. אל תנשמי עלי. וכל פעם שאת רוצה לדבר איתי, פשוט תזכירי לעצמך שאת בכלל לא מכירה אותי." לא קל להיות אחות קטנה שמעריצה את אחותה הגדולה המרדנית בעיצומו של גיל ההתבגרות.

לא קל למרוד בהורים שאוכלים עדשים ופשתן, מגלגלים לעצמם ג'וינט של ערב, גוררים את הילדות להפגנות מחאה מול הסופרמרקט המקומי על היבוא של ענבים מצ'ילה. כשקלודיה צבעה את השיער לסגול, אמא שלה אמרה: "הי, יופי של שיער".

זה מעיק כמה שאתם אוהבים אותנו, אומרת ג'וני האחות הקטנה לאמא.

סיפור מתוק ומצחיק על משפחה אחרת.

Asaf Avidan - Different Pulses