לעולם אל תיתן לי ללכת

 לעולם אל תיתן לי ללכת – קאזואו אישיגורו

הספריה החדשה, 295 עמ'.

 

זה ספר נפלא, אחד הטובים שקראתי בשנה האחרונה אם לא בכלל. הכתיבה של אישיגורו פשוט גאונית, מופתית. האופן המופלא שבו הוא מצליח לתאר אוסף של עובדות ופרטים ולגלול באמצעותם חיים, חברויות, לימודים, הבנות, לכדי מכלול שלם של חיים שמעלים המון שאלות ומחשבות קיומיות. כלומר, ליצור ספרות משובחת ולא יומן אישי.

הנה הקושי עם הספר הזה, איך לכתוב עליו ולהמליץ עליו בחום, מבלי להיכנס לשום פרטים כדי שהקריאה תהיה קריאה ראשונית ונטולת הכוונה.

כי בספר הזה, ממש כדאי להגיע בלי ידיעה מוקדמת.

היתה לי תחושת בטן לגבי הספר הזה ולכן נמנעתי מלקרוא את הכריכה האחורית עד לסיום הקריאה, וטוב שכך. מציעה מאד להימנע מכך. להגיע לספר כדף חלק ולקלוט את הפרטים, הקסם, האימה הזוחלת, התהיות, אי ההבנה, וההבנה שנוחתת.

כיון שקראתי את הכתוב בכריכה האחורית רק בסיום הקריאה, אני יכולה להגיד שאני מסכימה עם הניתוח המדויק שבו, ולא מוצאת לנכון להוסיף עליו כי, שוב, כדאי שתקראו אותו בלי שום אמירה מראש.

 

 

 

אשמה ללא גבולות

 אשמה ללא גבולות – קארין גרהרדסן

פן ידיעות ספרים, 304 עמ'

 

הספר השלישי בסדרת "המרבי" אחרי "בית הממתקים" ו"מלכודת כפולה", בחקירה חדשה של הצוות בראשותו של המפקח קוני שיוברג, ואנשיו, שהכרנו בשני הספרים הקודמים.

עם התגלותו של הרצח המזוויע, מזוויע באמת כמיטב המסורת של ספרות מתח סקנדינבית, מתחילה להתנהל החקירה. גרהרדסן אמנית ספרות מתח, בונה את תהליך החקירה, מציגה את הפסיכולוגיה של אנשי הצוות, חוטים ואירועים שנמשכים מהספרים הקודמים נפרמים או באים לפתרונם. והחקירה מתקדמת עד לפתרונה.

"האשמה היא כמו שרשרת ארוכה שנשרכת אחריך לכל מקום שתלך. היא הופכת לחלק מהגוף. לבסוף כבר לא מרגישים את קיומה."

והאשמה מלווה כמעט את כל הדמויות בספר הזה, חוקרים, רוצח, חשודים. כל אחד נושא עימו את צער האשמה.

אבל אחת הדמויות עוברת באיזה שהוא שלב תהליך של גאולה מהאשמה. הדיבור בקול רם, הביטוי בקול של האשמה הכבדה שסחב בליבו במשך שנים רבות, הביא לנחמה, למחילה. זהו רגע ספרותי ואנושי נפלא. ונכון כל כך. כשסוחבים רגשות שליליים, תחובים עמוק בתוך הבטן, ולא נותנים להם ביטוי, גם אי אפשר למרק את הרגש הזה, להתמודד איתו, לחוש אותו, ולראות אותו נמוג באור השמש.

מעבר לספר מתח יעיל, שיחזיק אתכם קרוב אליו עד שתסיימו, יש בספר משקל משמעותי להיבטים פסיכולוגיים. עניינים של חברות, חשדות, הסקת מסקנות שגויות ממה שנראה כמו עובדות, מערכות יחסים, וכל מה שקורה בין אנשים.

איך לשנות את דעתך

 איך לשנות את דעתך – מייקל פולן

פן*ידיעות ספרים*ספרי חמד, 488 עמ'

 

מייקל פולן עיתונאי, סופר ואקטיביסט, יוצא לבחון את מחקר הפסיכדלים החדש, ומה הוא מלמד אותנו אודות תודעה, מוות, התמכרות, דיכאון וטרנסצנדנטיות.

בכתיבה מרתקת, אינטליגנטית וסוחפת, הספר משלב בין חקירה היסטורית, מדעית, רפואית, לבין מסע ההתנסות האישית של פולן בסמים פסיכדליים. התוצר המרתק הוא ספר שחוקר את משמעותה של התודעה האנושית, האגו, המוח האנושי, ואיך אפשר לשנות את אופן ההסתכלות על חיי היומיום וליצוק בהם משמעות חדשה.

פולן מעיד על עצמו שלא חווה אי פעם "ולו חוויה רוחנית משמעותית אחת", וגם לא התנסה בפסיכדלים, ובאופן כללי הוא פשוט "אדם עסוק ושומר חוק". בספר הוא מתאר באומץ את המסע שערך, בגיל שישים, בהתנסות אישית, וכן במסע מנטלי, חקירתי, תוך שילוב זוויות מבט של היסטוריה וסוציולוגיה של המדע, מדעי טבע, עיתונות מדעית, מקרי בוחן של מתנדבים ומטופלים, מפגשים עם מרואיינים מרובים, ולרבות התנסות חווייתית שאפשר לקרוא לה רוחנית ואפשר לקרוא לה הרחבת דלתות התודעה.

הספר מחולק לפרקים, ובהם תיאור תגליות לגבי הפטריה, שאפשר למצוא גם בסרט "הפטרייה הקסומה". בתמצית, הפטריות מארגנות העברת מידע בין העצים ביער, כעין "Wood-Wide Web" ולפחות לדעתו של פול סטאמטס שעימו נפגש פולן, התפקיד של הפטריות לא מסתכם רק להעברת מידע בין עצים.

בפרק ההיסטורי מעלה פולן השערה מרתקת לגבי עמק הסיליקון "אפשר בהחלט לשרטט קו המחבר בין הגעתו של האברד לעמק הסיליקון עם ילקוט של אל-אס-די, לבין הנסיקה המטאורית של תעשיית ההיי-טק שסטיב ג'ובס לקחת חלק בהשקתה רבע מאה לאחר מכן."

ואז מגיע הפרק של "יומן דרכים" ובו פולן מתאר את התנסויותיו בטריפים של אל-אס-די, פסילוסיבין, "הקרפדה". פולן מספר שהמסעות האלו לימדו אותו שמבנה נפשי עומד בינינו לבין כמה ממדים מפעימים של חוויה, בין של העולם שמחוץ לנו, או של התודעה שבתוכנו. שהתמוססות האגו היא תנאי סף להתקדמות רוחנית.

הפרק הבא הוא פרק "ביולוגיה", מה קורה במוח על סמים. אחד הדברים המעניינים שפולן מספר הוא על מחקר שפורסם בשנת 2017 ובה עלה ש"להתמוססות האגו שנחוותה תחת התנסות פסיכדלית מהסוג האינטנסיבי ביותר, היה ערך ניבוי חיובי לגבי תפיסות עולם ליברליות פוליטית, פתיחות וקשר לטבע, וערך ניבוי שלילי לגבי תפיסות פוליטיות סמכותניות." זה מה שקורה כאשר משהו שנקרא "רשת ברירת המחדל" במוח נמצאת ברמת אנטרופיה גבוהה יותר כך שהמערכת נכנסת למצב קוגניטיבי פחות מוגבל. החלופה היא רשת ברירת מחדל בעודף שאז האגו הופך שתלטני, וזה בא לביטוי גם בשורה של הפרעות המאופיינות בתבניות מחשבה קשיחות מדי, כמו התמכרות, אובססיה, הפרעות אכילה, דיכאון. כל אלה יכולים לקבל מזור מטיפול פסיכדלי, כפי שיובא בפרק הבא.

בתמצית, על פי העדויות הרבות הפרושות בספר, המסע הפסיכדלי יוצר אירוע משנה חיים. סדק במבנה של הרציונליות המטריאליסטית. שינוי זווית תפיסתית למציאות, חשיפת הפלא של המציאות הפרוזאית אשר מסתתר מהמבט הרגיל. גישה לעולם אחר שבזמנים רגילים הוא מופרד מתודעתנו. כדבריו: "אילו רק יכולנו פשוט לראות". הכוח של המסע הפסיכדלי להספיג כל דבר בשדה החוויה שלנו בתחושה מוגברת של משמעות וחשיבות.

"כאשר אני חש נדיב במיוחד או אסיר תודה, פתוח לרגשות, לאנשים ולטבע, אני תופס זאת כתחושה של התרחבות. ההרגשה הזאת לרוב מלווה בעמעום של האגו, כמו גם בהפחתה בתשומת הלב המושקעת בעבר ובעתיד, שממנה האגו ניזון." ואולי במילים אחרות – להיות במצב של הוויה במקום במצב של עשייה, להיות בכאן ועכשיו.

פולן מתאר את תחושותיהם של האסטרונאוטים שיצאו מחוץ לכדור הארץ וראו לראשונה את הכוכב הכחול הקטן, תלוי לו בחלל אינסופי, מנקודת מבט שמחקה את הגבולות הלאומיים וגרמה לכדור הארץ להיראות קטן, פגיע, יוצא דופן ויקר ערך. ומצטט את איינשטיין שכינה את תחושת הנפרדות של האדם המודרני כסוג של אשליה אופטית של התודעה שלו.

ומסכם את חוויותיו ומחקרו, שהערך החשוב בשיטוט בין מצבים תודעתיים לא רגילים, הוא האופן שבו הם משקפים חזרה את המצבים הרגילים. להבין, שתודעת ערות רגילה היא רק אחת מבין צורות פוטנציאליות רבות של התודעה.

 

 

 

זן ואמנות ניקיון הבית והלב

זן ואמנות ניקיון הבית והלב – שוקיי מצומוטו

הכורסא הוצאה לאור, 157 עמ'

 

איזה ספר מקסים ומתוק. נזיר בודהיסטי ממנזר בטוקיו, כותב על אורח החיים של הנזירים, שכרוך בהרבה עבודות ניקיון, במקדש, באולם המרכזי, חדרי הרחצה, הגנים. לא כי מלוכלך אלא כדי להעלים את העגמומיות מליבם. זהו תירגול סגפני לטיפוח התודעה.

בבודהיזם מאמינים שדברים קיימים לא לכשעצמם, אלא כיוון שכל הדברים מתייחסים זה לזה וקשורים זה בזה. כך גם בני האדם. האנשים והדברים בחיינו עושים אותנו למי שאנחנו. לכן, "מי שאינם מכבדים חפצים, אינם מכבדים בני אדם".

הספר נפתח בפתיח שבו מסביר שוקיי את העקרונות הבסיסיים, מה המשמעות העמוקה של סדר וניקיון ואיך זה משפיע על ניקיון התודעה, מה הרעיונות הבסיסיים של סדר וניקיון, מתי לנקות ולסדר, לאוורר את החדרים, לגוון את המטלות, לעשות הכול באופן ראוי.

אהבתי את ההסבר מדוע לא לדחות דברים למחר. לרכז את כוחותינו בכל יום כדי שלא יעלו חרטות, לא להתאבל על העבר ולא לדאוג לגבי העתיד. כמה זה מדכא להתעורר ליום חדש כשמטלות האתמול עדיין מחכות לנו? עד כמה עבודת הניקיון והסדר היומיומי קשורה ל"להיות כאן ועכשיו"!

בכל פרק מתייחס שוקיי לחלקים מסוימים בבית, מסביר איך לנקות אותם, אילו בגדים או חפצים משמשים לכל סוג של ניקוי. זה לא הפרטים שבאמת חשובים, וחייבים להודות שזה לא בדיוק ישים 1:1 לחיים בעולם מערבי עם המירוץ להספיק מיליון דברים כל יום, כמו עצם תשומת הלב לפרטים. אנחנו לא נלבש גלימות סאמווה לצורך ניקיון הבית, אבל אולי כן כדאי להחליף את בגדי העבודה המחויטים לבגד שמיועד לעבודת הניקיון? ושיהיה זה בגד נקי ונעים! ובאמת להשתדל שמה שאנחנו עושים ייעשה עם תשומת לב ועם שמחה.

כן, אני יודעת, להתמלא בשמחה זה לא בדיוק מה שעולה בדעתנו כשאנחנו חושבים על ניקיון השירותים, אבל אני כן חושבת שמהרבה בחינות זה עניין של תירגול תודעתי, של הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו על הדברים שאנחנו עושות. לפני הרבה שנים החלטתי (החלטה לא לגמרי מודעת אבל כן מנוסחת) שלעשות כביסה זה דבר כייפי, לתלות את הכביסה זה כמו מדיטציה, ולהוריד כביסה יבשה ולקפל אותה זה משהו שאפשר לעוף איתו. אז זה מה שקורה כשאני מטפלת בכביסה, במקום "אוף".

מה שעולה מהדפים, מה שחשוב, הוא ההבנה של ההיבט העמוק של עבודת הניקיון. אנחנו לא מנקים את החלונות כדי שלא יהיו מלוכלכים או כדי שהאורחים יראו שניקינו, אנחנו מנקים כי "זכוכית היא הסמל המובהק של שקיפות ואי-היאחזות. אם חלונות ביתכם יהיו עכורים או מאובקים, תודעתכם אף היא תתערפל. התורה הבודהיסטית מדגישה את חשיבות ניפוץ העדשה המטושטשת של ה"עצמי" והתבוננות בעולם הסובב אותנו כפי שהוא באמת. ראו וקבלו את הדברים כפי שהם. תרגול הדרך הזאת יסייע לכם להגיע להארה."

זה פשוט נפלא לנקות את הבית עם התפיסה הזו, שמעניקה ערך משמעות ומשקל לפעולה, שאיננה עוד סתמית ושייכת לתחום ה"צריך" אלא שייכת לתחום של ערך וחשיבות.

בסיום מתייחס שוקיי לחשיבות של ארגון החפצים, לבחון היטב אם באמת זקוקים לכל חפץ בטרם שנרכוש אותו, ולאחר שרכשנו, למצוא לו מיקום בבית, שאליו הוא יחזור מיד בסיום השימוש בו. "חישבו על ביתכם כעל אלגוריה לגופכם. התמידו בניקיונו היומיומי."

איזו תודעה שלווה ונעימה עולה מתוך הדפים שבספרון הקטן והנפלא הזה.

 

דֵנְשִיגִ’ישוֹ מסעות אל יפן וממנה

 דֵנְשִיגִ’ישוֹ מסעות אל יפן וממנה – ארז יוסקוביץ
פרפנצ'ה הוצאה לאור, 148 עמ'

 

תקציר (כריכה אחורית):

דמיין מקום בו האנשים מכורים לעמימות אך חרדים מטעויות. שפה שדובריה מקדשים את הדיוק דווקא משום שאין הוא בר השגה. במחוז דמיוני שכזה חשוב שיהיה תמיד מילון אלקטרוני בהישג יד. היפנים קוראים לו דֵנְשִי (אלקטרוני) גִ’ישוֹ (מילון), ועד לא מזמן יכולת למצוא אותו כמעט בכל כיס.
ספר זה הוא בראש ובראשונה מחווה ליומני המסעות היפניים הנקראים הָאיבּוּן. הוא משרטט מפה פואטית של נדודים בעקבות מורי זן, משוררי הייקו, וחצאיות קצרצרות, מהברים של טוקיו למנזרי זן נידחים, מההרים של דרום לבנון למנהרות הרכבת התחתית, בין מזרח תיכון למזרח רחוק. הוא מציג חיפוש אישי ורוחני המבקש לקרב את תודעת המסע אל חיי היומיום, ללכוד את הקסם שבהוויה.  

 

זהו ספר של מרחב תודעה שמשוטט בין מקומות, נופים, זיכרונות וכאבי לב. ספר שנושם ומתעורר לחיים בכל פעם שמתחילים לקרוא בו עוד שורה ועוד עמוד.

"הזמן יזרום לאחור תחת כוח הכבידה של הרגש" – מתוך ה"כעין הקדמה" לספר. ובדיוק זו התחושה בקריאה. הזמן זורם בדרך לא ליניארית, ובלי להתכוון או להתכוונן, הקורא צולל לתוך מעמקי תודעה של מי שנסע רחוק למקום הכי זר שאפשר, כדי לגלות ש"לכל מקום שאליו תלך, תראה את עצמך".

זה לא ספר שקוראים בשטף כדי "לדעת מה יקרה בסוף". זה ספר שלוגמים ממנו לגימות קטנות, איטיות, סבלניות, כדי לשמור הרבה ולחוות הרבה. ספר של הוויה ולא של עלילה. ספר של איש שחוקר דתות, חוקר משמעויות, חוקר זן יפני בודהיזם ופילוסופיה של המזרח, והצליח לייצר ספר שהוא קריאה זנית, מסע במרחב ובזמן ובתוך נבכי הנפש.

ארז יוסקוביץ' תרגם את הספר היפני "סיפורי מלחמה לילדים" שהוא הכי לא סיפורים לילדים, ותרגם אותו נפלא (מהעברית אני כמובן לא קוראת יפנית).

 

הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח

 הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח – לילך וולך

ידיעות ספרים, 174 עמ'

שלומית ויונתן החליטו לשים את עצמם במקום הראשון, לעזוב את בני הזוג שלהם ולעבור לחיות יחד. החיים קצרים, הטיטניק טובעת כמו שאומר שם הספר, וכמו שכל הבוגדים תמיד אומרים לעצמם, מגיע לי אושר.

הספר כתוב בלשון דיבור, כלומר משלב עברית רהוטה עם לשון דיבור, באופן טבעי וזורם, שמרגיש נכון.

זהו ספר גועש. שרץ בין ארבעה קולות. שלומית, יונתן, ובני הזוג שלהם, עומר בעלה של שלומית וארנת אישתו של יונתן. מה שיפה כאן, שאף אחד הוא לא לגמרי "טוב" ואף אחד הוא לא לגמרי "רע". וולך מצליחה לגרום לנו לראות, להבין ולחוש חמלה כלפי כל אחת מהדמויות, וזה הופך את ההחלטה של שלומית ויונתן לפחות 'מובנת מאליה' ויותר מורכבת.

הסיפור הוא סיפור ידוע ומוכר מאד, אבל יש כאן סוויץ' שהופך את זה למעניין ואני לא אכתוב על זה כלום כדי לא לספיילר למרות שזה קורה די בהתחלה של הסיפור. הקריאה בספר קלה וזורמת.

יחד עם זאת אני לא יכולה להגיד שהספר הותיר בי רושם עז או השאיר אותי עם מחשבות עמוקות על החיים. כן אפשר לדבר על גורל ובחירות על תחושת ערך עצמי או היעדרה ועוד דברים כאלה, אבל זה לא הספר הזה. עם זאת, זה ספר קריא, מרתק, שאפשר לשתות אותו בשטף.

בשולי הנוחות

 בשולי הנוחות – סייקה מורטה

כתר, 145 עמ'

ספר קטן שהוא פנינה של ממש. זה ספר מכמיר לב, ממגנט, מעורר מחשבה, ונשאר איתך אחרי הקריאה. למרות שזה ספר קטנצ'יק, גם בגודל וגם במספר העמודים, משכתי קצת את הקריאה כדי לא לסיים כי הוא כל כך נוגע ללב.

קייקו פורוקורה היא שונה, "לא מתאימה" לסביבתה. לא למשפחתה, לא לבית הספר ולא לילדים בני גילה. בגיל 18 היא מתחילה לעבוד בחנות-נוחות ולראשונה היא מבינה מה מצופה ממנה וחשה תחושת ייעוד ושלווה. היא מצאה את המקום שלה. זה, כמובן לא מונע מהסביבה שלה להרגיש שזה לא בסדר שהיא עובדת בעבודה זמנית שנחשבת נחותה, במשך 18 שנה, ושהיא לא מתחתנת.

קייקו מבינה שהיא לא "מתאימה", ומרגע שהתחילה לעבוד בחנות הנוחות, היא לומדת את האנשים סביבה, שמה לב לכל פרט בלבוש, בהתנהגות, באופן הדיבור שלהם, והיא מאמצת לעצמה חלקים שהיא אוספת מהאנשים שסביבה. "אני של עכשיו מורכבת ברובי מהאנשים שסובבים אותי..."

אם לרגע אפשר לחשוב שמדובר במישהי "על הספקטרום" ולכן מובן למה היא מרכיבה את עצמה מתוך הפרטים שהיא אוספת בסביבתה, כדאי לחשוב שוב, כי מורטה מדברת על כולנו, בביקורת מעודנת על החברה האנושית. "אני מאמצת את סגנון הדיבור של האנשים שנמצאים בקרבתי, ולכן עכשיו אני מדברת במעין תערובת של סגנונן של איזומי ושל סוגאוורה. אני תוהה אם אין זה כך אצל כל האנשים. כשחברי הלהקה של סוגאוורה באו לבקר אותה בחנות, שמתי לב שבנות הלהקה היו לבושות כמוה ודיברו כמוה." (עמ' 28).

אחותה של קייקו עוזרת לה ומציידת אותה בתירוצים טובים למה היא עובדת איפה שהיא עובדת,"אנשים חושבים שהם נורמליים ואני מוזרה. לא בא לי שיציקו לי בשאלות כל הזמן. זה מאוד נוח שיש תירוץ מוכן לרגעים כאלה." (עמ' 55).

"מה צריך לעשות כדי שתהיי נורמלית? עד מתי נצטרך לסבול את זה?" שואלת אחותה בדמעות. ואת כקוראת שואלת את עצמך, מה מפריע לה כל כך? קייקו עובדת ומפרנסת את עצמה, היא מרגישה בנוח ובטוב בעבודתה, אין לה צורך בדברים אחרים שאנשים סביבה צריכים, אין לה שאיפות "להגיע", "להשיג", להראות את המדליות שאנשים 'נורמליים' אוספים לאורך חייהם כדי להציג את הישגיהם. למה זה כל כך מפריע לסביבה שלה? למשפחתה, לחברות שלה?

"אם אפסיק להיות 'עובדת חנות', אחלים? או שאני צריכה להישאר שם? אני אעשה מה שתגידי, לי זה לא משנה כך או כך. אבל תני לי הוראות מדויקות."

באיזה שהוא שלב קייקו מתבשרת שעדיף שהיא לא תביא ילדים לעולם ולא תפיץ את הגנים המקולקלים שלה. "אני אשא את הגנים שלי איתי למשך חיי, אקפיד שלא להשאיר אותם בטעות באיזה מקום ואיפטר מהם כשאמות. אף על פי שההחלטה הזאת הייתה הגיונית בעיני, הייתי אבודה. את נקודת הסוף הבנתי, אבל מה אעשה עד אז?" וזה מצחיק ועצוב בו בזמן, האופן שבו היא מקבלת על עצמה ללא עוררין את העמדה של הסביבה כלפי אנשים 'לא מתאימים'.

ביפנית הספר נקרא Konbini Ningen שלפי גוגל טרנסלייט הוא convenience store woman. אני אוהבת את התרגום העברי "בשולי הנוחות" כיון שיש בו להביא לביטוי את היותה של קייקו "עובדת חנות נוחות", את התחושה של השלמות שהיא חשה בעבודתה זו, היא שומעת את החנות, את המוזיקה והקצב שבה, "חנות נוחות היא מקום מלא צלילים." כך מתחיל הספר. והיא שומעת מה החנות צריכה (למלא את המדף של השתיה הקרה, לנקות את החלון...). וזה מביא לביטוי גם את היותה של קייקו בשולי החברה, לא משתלבת, לא מתאימה, מעוררת אי נוחות אצל האנשים ה'נורמליים'.

יש כאן מבט מרתק אל תרבות העבודה היפנית, המנהגים והלחצים החברתיים הנהוגים בה, אבל יש כאן מבט לא פחות מרתק אל החברה האנושית בכללותה, על הקושי שלנו לקבל את השונה, החריג, את זה שלא משתלב ב"חוקים" של החברה.