בשולי הנוחות – סייקה מורטה
כתר,
145 עמ'
ספר
קטן שהוא פנינה של ממש. זה ספר מכמיר לב, ממגנט, מעורר מחשבה, ונשאר איתך אחרי
הקריאה. למרות שזה ספר קטנצ'יק, גם בגודל וגם במספר העמודים, משכתי קצת את הקריאה
כדי לא לסיים כי הוא כל כך נוגע ללב.
קייקו
פורוקורה היא שונה, "לא מתאימה" לסביבתה. לא למשפחתה, לא לבית הספר ולא לילדים בני
גילה. בגיל 18 היא מתחילה לעבוד בחנות-נוחות ולראשונה היא מבינה מה מצופה ממנה
וחשה תחושת ייעוד ושלווה. היא מצאה את המקום שלה. זה, כמובן לא מונע מהסביבה שלה
להרגיש שזה לא בסדר שהיא עובדת בעבודה זמנית שנחשבת נחותה, במשך 18 שנה, ושהיא לא מתחתנת.
קייקו
מבינה שהיא לא "מתאימה", ומרגע שהתחילה לעבוד בחנות הנוחות, היא לומדת
את האנשים סביבה, שמה לב לכל פרט בלבוש, בהתנהגות, באופן הדיבור שלהם, והיא מאמצת
לעצמה חלקים שהיא אוספת מהאנשים שסביבה. "אני של עכשיו מורכבת ברובי מהאנשים
שסובבים אותי..."
אם
לרגע אפשר לחשוב שמדובר במישהי "על הספקטרום" ולכן מובן למה היא מרכיבה
את עצמה מתוך הפרטים שהיא אוספת בסביבתה, כדאי לחשוב שוב, כי מורטה מדברת על
כולנו, בביקורת מעודנת על החברה האנושית. "אני מאמצת את סגנון הדיבור של
האנשים שנמצאים בקרבתי, ולכן עכשיו אני מדברת במעין תערובת של סגנונן של איזומי
ושל סוגאוורה. אני תוהה אם אין זה כך אצל כל האנשים. כשחברי הלהקה של סוגאוורה באו
לבקר אותה בחנות, שמתי לב שבנות הלהקה היו לבושות כמוה ודיברו כמוה." (עמ'
28).
אחותה
של קייקו עוזרת לה ומציידת אותה בתירוצים טובים למה היא עובדת איפה שהיא עובדת,"אנשים חושבים שהם נורמליים ואני מוזרה. לא בא לי שיציקו
לי בשאלות כל הזמן. זה מאוד נוח שיש תירוץ מוכן לרגעים כאלה." (עמ' 55).
"מה
צריך לעשות כדי שתהיי נורמלית? עד מתי נצטרך לסבול את זה?" שואלת אחותה בדמעות.
ואת כקוראת שואלת את עצמך, מה מפריע לה כל כך? קייקו עובדת ומפרנסת את עצמה, היא
מרגישה בנוח ובטוב בעבודתה, אין לה צורך בדברים אחרים שאנשים סביבה צריכים, אין לה
שאיפות "להגיע", "להשיג", להראות את המדליות שאנשים 'נורמליים'
אוספים לאורך חייהם כדי להציג את הישגיהם. למה זה כל כך מפריע לסביבה שלה? למשפחתה,
לחברות שלה?
"אם
אפסיק להיות 'עובדת חנות', אחלים? או שאני צריכה להישאר שם? אני אעשה מה שתגידי,
לי זה לא משנה כך או כך. אבל תני לי הוראות מדויקות."
באיזה
שהוא שלב קייקו מתבשרת שעדיף שהיא לא תביא ילדים לעולם ולא תפיץ את הגנים
המקולקלים שלה. "אני אשא את הגנים שלי איתי למשך חיי, אקפיד שלא להשאיר אותם
בטעות באיזה מקום ואיפטר מהם כשאמות. אף על פי שההחלטה הזאת הייתה הגיונית בעיני,
הייתי אבודה. את נקודת הסוף הבנתי, אבל מה אעשה עד אז?" וזה מצחיק ועצוב בו
בזמן, האופן שבו היא מקבלת על עצמה ללא עוררין את העמדה של הסביבה כלפי אנשים 'לא
מתאימים'.
ביפנית
הספר נקרא Konbini Ningen שלפי גוגל טרנסלייט הוא convenience store woman. אני
אוהבת את התרגום העברי "בשולי הנוחות" כיון שיש בו להביא לביטוי את
היותה של קייקו "עובדת חנות נוחות", את התחושה של השלמות שהיא חשה בעבודתה
זו, היא שומעת את החנות, את המוזיקה והקצב שבה, "חנות נוחות היא מקום מלא
צלילים." כך מתחיל הספר. והיא שומעת מה החנות צריכה (למלא את המדף של השתיה
הקרה, לנקות את החלון...). וזה מביא לביטוי גם את היותה של קייקו בשולי החברה, לא
משתלבת, לא מתאימה, מעוררת אי נוחות אצל האנשים ה'נורמליים'.
יש כאן מבט מרתק אל תרבות העבודה היפנית, המנהגים והלחצים החברתיים הנהוגים בה, אבל יש כאן מבט לא פחות מרתק אל החברה האנושית בכללותה, על הקושי שלנו לקבל את השונה, החריג, את זה שלא משתלב ב"חוקים" של החברה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה