צ'לו לארוחת בוקר – אילן עמית
ידיעות
ספרים, 185 עמ'
שני
חברי נפש מילדות מנהלים ביחד מכבסה תל אביבית קטנה. לעמוס ולחנה אין ילדים, היא
מציירת ושוחה. יגאל נשוי לסוזי, לשעבר מלכת היופי של חיפה והיום אישה שמנה שלא
מוצאת הרבה שמחה בחייה, וילדיהם, האחד רחוק מהבית ומנותק מהמשפחה והשני,
"איטי".
הספר פותח
בתיאור ארבעת הדמויות, באחת מפגישותיהם הקבועות בבית הקפה הקבוע, ומתחיל להיכנס
לתוך נפשם, מחשבותיהם, מה שקורה ביניהם לבין עצמם. לאט לאט נפרשים בפנינו חיים
רגילים, סתמיים, מלאים באכזבות של בגרות שלא מגשימה את החלומות והפנטזיות של
הילדות.
מה קרה לילד
שדיבר אל כוכבים
שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים
שספר כל נמש חרש ובחול נרדם
מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?
(אהוד
מנור)
הקצב
האיטי שבו הספר מתנהל עלול להטעות ולגרום לקורא לחשוב ששום דבר לא קורה כאן בעצם
ולמה להמשיך לקרוא?
אבל
אלו החיים עצמם שקורים כאן, הדברים הקטנים שמרכיבים בעצם את הזהות שלנו, את החיים
שלנו, את מי שאנחנו ואת הקשרים שלנו בכל המעגלים, עם האנשים הקרובים אלינו,
משפחתנו, והחברים, לקוחות.
והחיים
האלה הרגילים, מקבלים פתאום טלטלה כשכל אחת מארבעת הדמויות חווה דבר-מה או קורה לה
דבר-מה שמשנה את הרגילות הזו מנער את המים השקטים וחושף סודות, קולות חבויים או
כאלה שהודחקו והוחבאו עמוק עד כדי שכמעט ניתן היה לחשוב שהם לא קיימים. אבל הם
קיימים, ועוד איך קיימים, והם סוף סוף מצאו סדק והם דורשים את ההקשבה להם.
"אולי
גם האפיזודות המשונות שתוקפות אותו לאחרונה פשוט ייעלמו כלעומת שבאו, הוא מרגיע את
עצמו. כמו המלחמה שבאה פתאום והסתיימה. אבל בלבו הוא יודע ששום דבר לא נעלם באמת.
הכול מותיר משקע או צלקת.
הוא
נושם עמוק. בתוך הראש יש לו וילונות שמרככים מעט את האמת המסמאת. אם מישהו יסיר
אותם ייחרכו אישוני הנפש שלו והיא עלולה להתעוור."
דברים
מתחילים לקרות בערך באמצע הספר, בהתחלה קטנים, אחר כך גדולים, ומהר מאד אפשר להבין
שטוב מאד עשינו שהמשכנו לקרוא את הספר, שתופס אותנו בלב ובקשב עד לסוף הספר.
הספר
כתוב טוב, ה"מוטוריקה העדינה" שבספר מפליאה לשרטט בקווים עדינים
ומדויקים תחושות, מחשבות ופעולות.
אז ספר
שנקרא בקלילות בשטף ובעניין, וגם מעורר מחשבות והבנות, מה עוד אפשר לבקש מספר?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה