הכתרה

 הכתרה – בוריס אקונין

ידיעות ספרים – ספרי עליית הגג, 418 עמ' כולל נספחי הערות ומידע שימושי

 

"לזכר המאה התשע-עשרה

שהספרות בה היתה גדולה,

האמונה בקדמה - חסרת גבולות,

והפשעים בוצעו ופוענחו בחן

ובטוב-טעם".

כל ספרי סדרת פנדורין פותחים בהקדשה הלירית הזו, מבטיחים ומקיימים.

והפעם פנדורין מסייע בחקירת חטיפה. לקראת חגיגות ההכתרה של הקיסר ניקולאי השני, הצאר האחרון לבית רומנוב, פושע מסוכן חוטף את האחיין הקטן ותובע ככופר נפש יהלום מהאוסף המלכותי ומאיים לחבל בהכתרה..

התעלומה הולכת ומסתבכת. האם הילד החטוף יימצא? האם התכשיטים היקרים יוחזרו? האם יתגלה מי הפושע המסוכן, והאם ייתפס? ומה יקרה לפנדורין?

יש בספר עוד רבדים מרתקים, מעבר לפתרון התעלומה. הסיפור מסופר מפיו של רב המשרתים של "הנסיך השני בסדר הירושה בין נסיכי הכתר", אפנסי סטפונוביץ', וכך אנו למדים לא רק על הגאונות של פנדורין בפענוח תעלומות כמעט חסרות סיכוי, אלא גם על אורחות החיים של האצולה הרוסית, מה צריך לדעת רב משרתים טוב, וכיצד מנהלים בית של אנשי אצולה רמי מעלה, וזה חלק ממש מהנה וכייפי בספר,

הנה דוגמא:
"המדמואזל איחרה לצאת ונאלצנו להמתין לה במרכבה במשך שלושים שניות תמימות (עקבתי אחרי הזמנים באמצעות שעוני השוויצרי המדויק). שמרתי על איפוק בנוכחותם של הוד נסיכותם, אולם כעת, בארבע עיניים, מצאתי לנכון להטיף לה מוסר בקצרה. לא היה לי נעים לנזוף במדמואזל דה-קליק, אבל דבר זה הוא מחובתי. אין אדם שיעז לגרום לבני משפחת הקיסר להמתין, ואפילו כמחצית הדקה."

מה שקורה במפגש שבין רב המשרתים המאד מאד מדויק ומתוקתק שכל חייו מתנהלים בסדר מופתי ועל פי כללי התנהגות מאד מאד ברורים, לבין פנדורין, אשף התחפושות והשינויים, ששום דבר בו איננו שגרתי, הוא קשר מוזר, רווי חוסר אמון ופקפוקים ועם זאת שיתוף פעולה מאד פורה, שבאופן ברור מייצר שינוי נפשי אצל אפנסי סטפונוביץ'.

"- אתה יודע מהי הטעות שלך, אפנסי סטפנוביץ'? - אמר בעייפות, עוצם את עיניו. - אתה מאמין שהעולם מתקיים ופועל על פי כללים כלשהם; שקיימים בו משמעות וסדר. ואני, לעומת זאת, הבנתי מזמן: החיים אינם אלא תוהו ובוהו. אין בהם כל סדר וגם אין כללים בכלל. - אולם אתה עצמך מותיר רושם של אדם בעל כללים נוקשים – לא התאפקתי ועקצתי אותו, מביט בפסוקת המושלמת בשערו אשר נשמרה בשלמות-יופיה למרות כל ההרפתקאות והזעזועים. – כן, יש לי כללים. ואלם אלה הכללים הפרטיים שלי, שהמצאתי לעצמי, ואינם מיועדים לאף אחד אחר בעולם. שהעולם ינהג כמנהגו – ואני אנהג כרצוני, עד כמה שהדבר אפשרי. הנהגת כללים משלך, אפנסי, שונה מן השאיפה להסדיר את כל הבריאה, ומהווה רק ניסיון לארגן איכשהו את המרחב הנמצא בסמוך אליך."

וזה מה שאפנסי חש כשהוא שומע את הדברים: "במשך כל חיי חרדתי מפני האפשרות להיקלע למצב מביש ולאבד בכך את כבודי העצמי. מה יישאר לי אם כבודי יוחתם? מי אהיה אז? איש חסר תועלת, בודד ומזדקן, אדם שביזבז את חייו לריק ולא ברור לאיזו מטרה."

ובאמת, מי אנחנו, מתחת למסכות שבחרנו לעצמנו במהלך החיים, כדי לעבור אותם בתחום אזור הנוחות שלנו? ועד כמה החיים שלנו עוברים תוך מימוש המהות האמיתית שלנו שמתחת למסכות האלה?

וזה החלק בספרים של אקונין שהוא פשוט פנינה בפני עצמה. ספרות בלשית שמשלבת פרוזה משובחת, ומעוררת הרבה מחשבה.

תיירי הזמן

 תיירי הזמן – עדי ענבי

ידיעות ספרים, 264 עמ'

 

פיזיקאית צעירה מאמינה שמצאה הוכחה לכך שאלברט איינשטיין פיתח תיאוריה שיכולה להוביל למסע אמיתי בזמן. בדרך למצוא את המשוואה הגנוזה, לחזור בזמן ולהציל את אבא שלה שנפטר בהיותה ילדה, היא מפוטרת מהעבודה, מנודה מהאקדמיה, פוגשת אנשים שונים ואף משונים ויוצאת למסע גם במרחב וגם בזמן. עוברת הרפתקאות שונות ואף מאד מסוכנות, ומסיימת לא כמו מי שהיתה כשהתחילה במסע הזה.

הכריכה האחורית מבשרת שזהו "מותחן בדיוני בהשראת מאורעות היסטוריים אמיתיים". אינני יודעת מה אמיתי בענייני איינשטיין והמשוואות, אבל בטח שהיו בהיסטוריה האמיתית נאצים וזה.

הרבה שנים אני מתעניינת וקוראת וחושבת על הנושא של הזמן. בפיזיקה, במטאפיזיקה, במיסטיקה, בדתות. אני מתה על מטאפיסיקה, וכל העניין של מסע בזמן, בין אם זה "חץ הזמן ונקודת ארכימדס" של היו פרייס (למיטיבי לכת, עצרתי באמצע הדרך, האמת), ספרי מד"ב, פנטסיה (הרמיוני גריינג'ר ו"מחולל הזמן" מעורר הקנאה שלה), סיפורים קצרים של אלכס אפשטיין כמו זה: "הנוסע בזמן הרחיק והגיע ללוויה של עצמו. הוא נזהר בכבוד הפרדוקסים. ביציאה מבית הקברות רק לחש לאשתו הזקנה, ״מחר שוב אתאהב בך ממבט ראשון״. ועד סדרת "בחזרה לעתיד" השטותניקית והנהדרת.

אז ניגשתי לספר בהתלהבות ובשמחה.

וקראתי את הספר בשטף וסיימתי אותו ממש מהר.

אבל.

מבחינתי, ספר כייפי הוא כייפי כשאת מסיימת אותו ונשארות לך מחשבות חכמות בראש. וזה, לא כל כך קרה. זה נשאר כמו הקצף על החול כשהגלים חוזרים לים. כלומר, קראתי אותו בערב של כייף, עם מוזיקת בלוז ברקע וכוס יין, כמובן, והלכתי לישון ממש מאוחר כי רציתי עוד פרק, ואולי רק עוד אחד וזה.

אז הספר הזה הוא כזה, כן, כייף לקרוא אותו. אבל בסוף מה נשאר? לא הרבה. הדברים נפתרים קצת בקלות רבה מדי, הסוף קצת מדי אופטימי, וזה קצת ניו אייג' של מסעות בזמן, במקום הדבר האמיתי.

עם זאת, נהניתי בקריאה, וכן אמליץ עליו כספר כייפי במיוחד בקיץ החם שכזה. שבו לכם במזגן עם – טוב, נו, בירה קרה, קולה, מים, לא משנה, ותהנו.

 

והכלה סגרה את הדלת

 והכלה סגרה את הדלת – רונית מטלון

כתר, 130 עמ'

 

כריכה אחורית:

שעות אחדות לפני חתונתה מסתגרת מַרגי בחדר השינה של אמה ומודיעה מבעד לדלת הנעולה שהיא "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". בזמן הקצר שנותר עד שיגיעו האורחים לאולם האירועים, כולם מנסים להבין למה ולשכנע את מרגי לצאת מהחדר: חתנה המיועד מתִי והוריו, נדיה אמה, סבתה ובן דודה אילן. האם מישהו מהם יצליח לדבר על לבה ולגרום לה לפתוח את הדלת? 

 

סקירה:

ספר קטן, 130 עמ', כריכה קשה ויפהפיה, ו-וואו אחד גדול, שצריך לתרגם אותו למילים כדי שעוד אנשים ירצו לקרוא אותו אם טרם קראו.

התדהמה על הכישרון הנוצץ, שלוקח מילים בעברית, לש אותן ואופה מהן את המאפים הטעימים והמדויקים ביותר שניתן לעשות בשפה.

הכלה סגרה את הדלת ומבעד לדלת היא מודיעה: "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". ואיננה מדברת. היא לא יוצאת וגם לא מסבירה דבר. אסוציאציה להליך הגירושים שבו במסגרת האקט הסמלי בבית הדין הרבני ובנוכחות הדיינים, יאמר הגבר לאשתו "מגורשת, מגורשת, מגורשת", דבר המסמל את סיום הבעלות שלו עליה. אבל כאן הכלה מסיימת (מראש) את הבעלות עליה של החתן המיועד, של כל המשפחה. היא נסגרת בחדר והיא לא יוצרת עוד קשר עם העולם.

פרט לדף שבו היא כותבת שיר של לאה גולדברג. וכאן טמון איזה שהוא רמז. השיר על הבן האובד הופך בידיה של מרגי, הכלה המסתתרת בחדרה ל"שירי הבת האובדת".

איננו שומעים את הכלה לאורך כל הסיפור, פרט לשיר, שעוד מעט נחזור אליו, אבל אנחנו לומדים עליה המון, מתוך השיחות של האנשים האחרים שמתקבצים בדירה שמסביב לחדר הנעול. האם נדיה, בן הדוד אילן, הסבתא - סבתונה, החתן מתי, ההורים של החתן פנינית ואריה. איזה כישרון מופלא של סופרת שמצליחה בספרון כל כך קטן במעט מילים לשרטט את שבעת האנשים שבדירה בקווי מתאר קצרים וכל כך מלאים. הזיכרונות של מתי מעלים בפנינו דמות של אישה יוצאת דופן. ותוך כדי השעות שעוברות, מתי עובר תהליך שבו הוא חוקר את עצמו, את כלתו, את מערכת היחסים ביניהם. "נתון כולו למרחב חדש ואחר לגמרי שנפער בתוכו, לתהיות אחרות. האם הוא אוהב את מרגי? באמת אוהב את מרגי? באמת אוהב את מי שהיא, היא כשלעצמה, בנפרד ממנו, למען עצמה ולא למענו? ("מה זה 'באמת', מה בכלל 'באמת', תהה)."

באיזה שהוא שלב, עולה במתי קנאה, לא קנאה למרגי, אלא קנאה במרגי, גם הוא משתוקק "להינעל מאחורי איזו דלת, להשבית הכול, לשקוע בתוך הסירוב לעולם ולמילותיו של העולם, לצמצם את כל קיומו לרווח הזה שבין הבל נשימתו לבין אוזן הכר שראשו שוכב עליו." בספר חדר האמבטיה של ז'אן פיליפ טוסן (הוצאת לוקוס) מסופר על האיש שנשאר בחדר האמבטיה מהרהר במהות הקיום האנושי ומתבונן בעולם שממשיך לנוע סביבו ללא מטרה ברורה. שנות הקורונה שינו אותנו, החדירו בנו איזו השתתקות, איזה צורך להימנע ממירוץ העכברים של עבודה ועיסוקים, לעצור, להאט. הספר נכתב בשנת 2016, הרבה קודם לקורונה, כמובן, אבל בעיני יש בו משהו שמאד מתחבר לתחושות החדשות האלה של הצורך לסגור את הדלת בפני העולם הממהר.

אני חוזרת לשיר של לאה גולדברג שמרגי "העתיקה". איזה קטע יפה ומצחיק ועצוב, כאשר המשפחה דנה בשיר שמרגי הוציאה מתחת לדלת, "איך אתה אומר שאיזה אחת לאה גולדנברגר כתבה את זה? זה הכתב של מרגי." ואחר כך

"לא היא כתבה, לאה גולדברג כתבה ומרגי העתיקה" אמר מתי, תוהה בינו לבין עצמו אם השימוש בפועל "העתיקה" מדויק במקרה זה. "אף פעם היא לא העתיקה, מרגי, למה עוד פעם אתה אומר 'העתיקה מלאה'? הכי טובה בכיתה היא הייתה".

אבל בנוסף לבתים הראשונים שאותם מרגי כותבת על הדף, בלשון נקבה במקום בלשון זכר בשיר המקורי, בהמשך השיר של לאה גולדברג טמונים רמזים נוספים לסיפור שלנו.

אמרה האחות: "אני שכחתי".
"אינני זוכר" - אמר האח.
אמרה הכלה: "אני סלחתי".
אמר האב: "אנכי לא אסלח".
והאם עמדה בחלון ושתקה:
הוי, איזו דרך ארכה!

אמרה האחות: "הסופה מיללת".
"הרוח נושבת". - אמר האח.
אמרה הכלה: "נעולה הדלת".
אמר האב: "אנכי לא אפתח".
והאם עמדה ודבר לא אמרה:
רבון העולם איזו רוח קרה!

הכלה שבשיר אומרת "אני סלחתי", בסוף הספר מבקשת סליחה, או כותבת על דף נייר ומציבה בחלון: "סליחה", היא אומרת. אבל כמה פרקים אחר כך, הסבתא שואלת את החתן- מתי "למה לא אמרת סליחה למרגי? לא אמרת סליחה" ומתי מבין. אחרי התהליך של יום שלם שהוא עבר מחוץ לדלת הנעולה, כשהוא נפגש עם המקומות הנסתרים והאפלים שבנפשו, הדברים שמעולם לא נאמרו, איזה "בעצם" שקינן בתוכו וחיכה לשעתו, שקר ששיקר לעצמו ושיקר לה.

ולכבוד סוף הספר, הנה השיר של פיירוז:

פיירוז - אני פוחדת לומר מה שבליבי

https://www.youtube.com/watch?v=K80PFrCsFZI

 

נפש ערומה

 נפש ערומה – עדה למפרט

ידיעות ספרים, 291 עמ' כולל מילון מושגים, רשימת מקורות, מפתח

 

כריכה אחורית:

"נפש ערומה" הוא מסע אישי- מדעי חושפני וחסר עכבות בו פורשת פרופסור עדה למפרט, את סיפורה האישי והמדעי בעקבות נסיונה להבין את נפש האדם. מסע זה כולל חידושים ומחקרים מרחיקי לכת שלא פורסמו מעולם ועוסקים בקשר שבין גנטיקה, אבולוציה, וחקר המוח להבנת יסודות מהותיים בקיומו של האדם. בעיות נפשיות שכיחות כמו חרדה, דיכאון, אנורקסיה, מניה-דפרסיה, מוצגות כמנגנונים אבולוציוניים בריאים וחשובים, שבנסיבות ייחודיות של תורשה וסביבה יוצאים מהמינון והתזמון הנכונים. למפרט גם מותחת ביקורת חריפה על הפסיכולוגיה הרווחת, שמתעלמת מהישגי המדע ומציעה במקומה פסיכותרפיה הנשענת על ידע מדעי ועל האמנות, שקולעת במדויק אל נימי הנפש הדקים, ודוברת את שפתם.למפרט, חוקרת בעלת-שם לפסיכולוגיה אבולוציונית מזמינה את הקוראים להכיר את הישגי המדע בהבנת הנפש האנושית בד בבד עם ההיכרות איתה עצמה: בדידות ילדותה בקיבוץ, חווית אונס שהושתקה, ידידות קרובה עם המשוררת דליה רביקוביץ` לאורך שנות מחלתה ועוד. 

סקירה:

זהו ספר מדעי, במובן של הסברים מדעיים מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, להיבטים שונים של נפש האדם. במישור הזה זהו ספר מרתק, שמציג מחקרים וניסויים ומסקנותיהם לגבי האופן שבו המוח שלנו פועל, ואיך זה משפיע על רגשותינו, מחשבותינו ותחושותינו.

מן הסתם, זה לא חומר קליל לקריאה. מה שהופך את הקריאה בספר לסוחפת ומרתקת, הוא השילוב המיוחד במינו שפרופ' למפרט מייצרת בין האישי לבין המדעי. סיפוריה על ילדותה, על בדידותה, על הצורך שלה באהבה הורית שלא קיבל מענה בגלל אופן החינוך בקיבוץ דאז, ובגלל האופי והנסיבות של הוריה, על המשך חייה על בחירותיה ואהבותיה, הופכים את הספר למשהו שלא ניתן לעמוד בפניו, וזה ממש לא מובן מאליו בספר שלא מתבייש לדבר על אמיגדלה והורמונים וגנים והמיספרות במוח.

הספר מורכב מפרקים שכל אחד מהם עוסק בהיבט אחר של החיים האנושיים וכותרתם: נפש, אדם, יצר לב האדם, תורשה וסביבה, שייכות, פרדה, כאב חרדה ודיכאון, הפרעות נפש, גברים ונשים, גנבה, יופי, חמלה, דומה ושונה, מציאות ותרגומה, תכלית, כיסופים, דת, אידיאולוגיות, פסיכולוגיה.

בהיותה פסיכולוגית אבולוציונית, אולי זה לא יפתיע שהעמדה שלה ביחס לפסיכולוגיה הקלינית היא שלא מדובר במדע, אלא בבלוף הגדול של המאה העשרים. אפשר כנראה גם להבין את ההסתייגויות של למפרט גם מדת ומאידיאולוגיה.

אבל מה שמעניין הוא ההסברים שמלווים את העמדות שלה ביחס לכל אחד מהפרקים. למשל, בפרק על אידיאולוגיות מנתחת למפרט את השנאה ליהודים, ומזכירה לנו שעוד הרבה לפני הנאצים, היה מישהו שרצה להשמיד את כל היהודים ואפילו הביא את הממלכה שלו להחלטה מפורשת על פתרון סופי – המן. והסיבה לשנאה ליהודים לאורך הדורות, אומרת למפרט היא הנטייה לבדלנות. ללכידות חזקה החוצצת בין היהודים לבין כל האחרים.

אחד הפרקים המרתקים בעיני הוא "מציאות ותרגומה". הנושא של שפה, תרגום של חוויות למילים או תרגום משפה לשפה, השפה כמקשרת בין בני אדם אבל גם כיוצרת חיץ בפני תקשורת אמיתית של רגשות, הוא דבר שמאד קרוב לליבי ומרתק אותי כל השנים. למפרט מזכירה לנו שהקליטה שלנו את המציאות האובייקטיבית היא מאד מאד מצומצמת לטווח החושים שלנו, וגם זה נתון לפרשנות ולתרגום של החלקים במוח האחראים לקליטה של כל אחד מהרשמים. הנה כמה ציטוטים מתוך הפרק:

"המוח מתרגם את המציאות לתחושות, לרגשות, למילים, בסדר הזה, ובלוח זמנים זה, ומה שיש לנו מן המציאות אינו אלא תרגום."

"תרגום אינו מציאות. תרגום הוא תרגומה של המציאות."

"תשעים וחמישה אחוזים מן החומר שמרכיב את העולם אינו נגלה לעינינו, ואף לא לאפנו, לעורנו, לאוזנינו, ללשוננו, וגם לא לשום מכשיר טכנולוגי. זה החומר האפל. לא זו בלבד שאנו נזקקים לתרגום מתמיד של המציאות, ולתרגום על גבי תרגום כדי להיות גם מודעים לה, אלא שתשעים וחמישה אחוזים ממנה אינם קיימים בעבורנו כלל."

"תרגומים של חלקי מציאות הם מה שניתן בידינו כדי לפלס לנו דרך בעולם שהוא, ככל הנראה, עצום ממדים ועשיר גוונים עד בלי די."

 

אני אעצור כאן, למרות שיש לי הרבה מאד סימוני מרקר צהוב בתוך הספר. ממליצה בחום.

גן של התחלות חדשות

 גן של התחלות חדשות – אבי וקסמן

ידיעות ספרים, 338 עמ'

 

הספר עוסק בלילי, שהתאלמנה מבעלה, כשזה נהרג בתאונת דרכים, ממש ליד ביתם, ונותרה לגדל את שתי בנותיהם, בנות השבע והחמש. ילדות נבונות ומקסימות, אנאבל בת השבע בוגרת מכפי גילה, וקלייר בת החמש שרוצה להתחתן עם פרנק, הכלב החמוד שלהן (שיש לו תולעים). בנוסף, אנו פוגשים את רייצ'ל, אחותה הצעירה של לילי, שעוזרת לה לתמרן בין גידול הבנות לעבודתה כמאיירת של ספרי לימוד, ועושה מאמצים להוציא אותה מארבע שנות אבל ולהתחיל בחיים חדשים.

לילי מקבלת משימה בעבודה, לאייר סדרה של ספרי ירקות ולצורך כך היא נשלחת לקורס גינון בגן הבוטני של לוס אנג'לס, שאליו היא מצרפת את אחותה ובנותיה.

מה שקורה הוא, שלילי מגלה שעבודה פיזית בגינון והקשר לטבע יכולים להיות מאד מאד מתגמלים מבחינת תחושת הרוגע והאושר, מתחילים להיווצר קשרי חברות בין המשתתפים בקורס, ובינתיים הרבה שינויים מתרחשים בחיים של כולם.

הספר מצחיק מאד, ובו בזמן גם שובר לב, שובה את העין, חכם וגם מתחכם. הוא כתוב בשפת דיבור, כלומר אם את מאיירת קולית מלוס אנג'לס שלא שמה דאם. נקרא בשטף ובכייף ומשאיר מחשבות.

הנה מה שלילי מספרת על בעלה המנוח, או במילים אחרות, על איך שבחיי היומיום אנחנו שוכחים להעדיף את מה שחשוב, שוכחים מה באמת חשוב:

"אחר כך הוא היה פוצח בדברי תוכחה על יותר מדי חפצים, יותר מדי בלגן, ומבוסס בים הקטן של הגרביים שהשליך ומכשירי האלקטרוניקה שלו. כמה התחרטתי שבזבזתי זמן במריבות איתו. לו רק יכולתי להמיר את הזמן שהשקעתי באיסוף גרביים ובתלונות, בעוד נשיקה, או אפילו בחמש דקות של ישיבה משותפת בסלון ושתיית קפה, הייתי עושה את זה בן רגע. עכשיו רצפת חדר השינה ריקה מגרבי גברים ותחתוני בוקסר, והיא בטח מתגעגעת אליהם בדיוק כמוני."

וזה מה שקורה כשלילי, שהיא חכמה וצינית ומצחיקה ומאד מאד חושבת, ומלאה בביקורת עצמית מגלה את העולם של החושים כשהיא שותלת שתילי עגבניות, ומחליטה להפסיק 'לחפור' ופשוט לחפור:

"אחרי ששתלתי אחת או שתיים, גיליתי שזה מוצא חן בעיני, חוץ מזה שתילי העגבניות הדיפו ריח טוב. לא ריח נחמד אלא ריח מעניין, מפולפל וירוק. הרחתי אותו על ידי ובאוויר שטוף השמש. פתאום תפסתי שכל החושים שלי פועלים יותר מהרגיל ואולי זה הסביר למה לא זמזמה לי במוח הפרשנות הרגילה עם הביקורת העצמית. קלטתי נתונים מידי, מעיני, מאוזני ומאפי. שאלתי את עצמי למה זה כל כך מרגיע כשבעצם מדובר בפעילות פיזית. בטח היה פה איזה לקח מטפורי, אבל לא התכוונתי לחפש אותו. לראשונה זה שנים התכוונתי להפסיק לחשוב ופשוט לחפור באדמה."

הירחים של יופיטר

 הירחים של יופיטר – אליס מונרו

כינרת זמורה ביתן, 272 עמ'

 

כריכה אחורית:

"החיים הקבורים כאן הם חיים שמוטב לחשוב פעמיים לפני שמתחרטים עליהם."
קובץ סיפורים נפלאים, נוקבים ומפתיעים בלי הרף, פרי עטה של אמנית הפרוזה מהמוערכות בעולם, שקורים בו שלל אירועים – בגידות והתפייסויות, פרשיות אהבה שתמו וכאלה שמתאבלים עליהן. אבל ההתרחשויות האמיתיות ב"הירחים של יופיטר" הן המהפך שהדמויות עוברות עם הזמן עד לנקודה שבה הן מתבוננות על עברן בכעס, חרטה וחמלה אינסופית, שקושרות אותנו אליהן בכוח ממגנט.

"אליס מונרו היא אמנית הסיפור הקצר המודרני... והיא טיפחה אותו לכלל שלמות... מונרו משרטטת דיוקנים מופלאים של ההוויה האנושית ומעלה שאלות קיומיות דרך תיאורי היומיום שלנו... אנשים קטנים, רגשות גדולים."
מנימוקי השופטים, פרס נובל 2013

 

סקירה שלי:

אוסף של 12 סיפורים (השניים הראשונים מקבלים כותרת ראשית אחת). בכולם מככבות נשים, רגילות, כאלה שאנחנו רואים ברחוב (בערים ובעיירות בקנדה, אבל גם בתל אביב או כפר סבא, נגיד), כאלה שהם אנחנו. לא מתרחשים אירועים הרי-גורל או מאד דרמטיים, אבל הם נוגעים ברגעים בחיים שבהם החלטה מסוימת יצרה נתיב חיים אחר, או אכזבה או הבנה, או פשוט רגע של משקל ומשמעות. הכישרון של אליס מונרו הוא להיכנס לפרטים, פיזיים, חיצוניים, ופנימיים באופן שמקים את הבמה, ממקם עליה את התפאורה ומנגיש את השחקנים והכול בסיפורים קצרים ודחוסים מאד. בתוך הסיפורים יש אנשים שמדברים, בישולים שנעשים, תיאורי חדרים ובגדים שאנשים לובשים עם הכובעים והסיכות והנוף שבחוץ והכיסאות מפלסטיק, ומתוך הפרטים שנמסרים נוצר סיפור גדול בהרבה ממספר העמודים שהוקצבו לו.

לא כל הסיפורים נגעו בליבי באותה רמה, ואני דילגתי על הסיפור הרביעי, עונת תרנגולי הודו, ברגע שהתברר שהבחורה עובדת במשחטה של עופות, והתיאורים הגרפיים הבריחו את הטבעונית הזו לסיפור הבא.

הסיפור האחרון, שעל שמו קרוי הספר "הירחים של יופיטר" הוא הסיפור ששבה את ליבי ואולי גם שבר את ליבי במיוחד, מן הסתם גם בגלל הקרבה שלו למה שקרה כשליוויתי את אבי בחודשים האחרונים לחייו.

"חוטים היו מודבקים לחזה שלו. צג קטן היה תלוי מעל ראשו. על הצג נרשם ללא הפסק קו משונן צבעוני. לרישום התלווה צפצוף אלקטרוני עצבני. תפקוד הלב שלו הוצג לראווה. ניסיתי להתעלם ממנו. היה נדמה לי שבחינה מדוקדקת כל כך – למעשה, דרמטיזציה של מה שאמורה להיות הפעילות הפרטית ביותר – מזמינה צרות. לכל דבר שנחשף כך יש נטייה להתלקח ולהשתבש."

בהחלט מונרו היא מהסופרות וסופרים שאיננה דוגלת בדרמטיזציה יתירה. הסיפורים נמסרים בנימה צנועה ומאופקת, שמכבדת את מה שאמור להישאר סמוי מן העין, ושאיננה מחפשת להגדיל מה שגדול ממילא, והוא החיים הרגילים של כולנו.

רבות נכתב על אליס מונרו ועל הגאונות שלה, ואני קטונתי מלהוסיף על זה עוד, ולכן אביא כאן כמה ציטוטים מתוך הספר:

"והחיים הקבורים כאן הם חיים שמוטב לחשוב פעמיים לפני שמתחרטים עליהם."

"כלומר, האם היה עליה להישאר במקום שבו האהבה מנוהלת עבורך, ולא ללכת למקום שאת מוכרחה ללכת אליו כדי לבדות אותה, שוב ושוב, ולעולם לא לדעת אם יש די במאמצים אלה?"

"אנשים אמרו לי שבהמתנה לבשורות של חיים או מוות הם עמדו מול מקרר פתוח ואכלו כל מה שלנגד עיניהם... או שלא היו מסוגלים להפסיק למלא תשבצים. תשומת הלב מתמקדת בדבר-מה – איזו הסחת דעת – נאחזת בו, דבקה בו בקנאות."

 

הספר האדום

הספר האדום – אסף ענברי

ידיעות אחרונות ספרי חמד, 286 עמ'

 

כריכה אחורית:

אמצע המאה העשרים. המלחמה הקרה. היהודים מקימים מדינה, וצריכים לבחור צד.
הבחירה בין ברית המועצות לבין ארצות הברית תקבע את דמותה של החברה הישראלית: האם זו תהיה חברה סוציאליסטית, אידיאולוגית, מגויסת – או חברה קפיטליסטית, מערבית, בורגנית. 
זהו סיפורם של שלושת אדמו"רי השמאל הישראלי – יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה – באותן שנים גורליות. ביד אמן ובפרוזה דקה כבסיפור המקראי, משרטט אסף ענברי את פועלם ואת נפשם השסועה, המתייסרת בין חלומותיהם המשיחיים על גאולת האדם לבין ההתפכחות הכואבת והמרה מהקומוניזם הסובייטי; בין מסירות לרעיונות נאצלים לבין קנאות חשוכה ולעתים אף רודנות בחיי היום-יום. 

 

סקירה:

ספרי היסטוריה הם לא כוס הקפה שלי. ובכל זאת גמעתי את הספר הזה תוך יומיים. בדרך כלל אני לא מאלה שמסתכלים אחורה, היסטוריה של מה שקרה פחות מעניינת אותי מספרי מד"ב ופנטסיה שמדברים על מה שיקרה, על מה שיכול לקרות, על מה שקרה במציאות אלטרנטיבית. מבחינתי היום הוא היום הראשון של שארית חיי ואין לי נטיה של אשת לוט להסתכל אחורה.

ובכל זאת, הספר כבש אותי. אסף ענברי הצליח לרקום סיפור מותח ומרתק משלוש הדמויות שהיו עמודי תווך של השמאל הישראלי, יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה. גם בן גוריון נמצא שם ועוד אנשים (שחלק מאיתנו מכירים בעיקר בתור רחובות..), שנאבקים להקים מדינה, שנאבקים על האידיאולוגיה שמבחינתם מחויבת להיות בבסיס המדינה שתקום, וכמובן שהם גם נאבקים במאבקי כוח קטנוניים של פוליטיקאים שואפי כוח. אבל חוץ מזה ענברי חושף אותנו גם לצפונות ליבם, להיסטוריה הפרטית שלהם, לתשוקות הכמוסות ולכאבים הכמוסים.

דור המייסדים הגיע ממשפחות דתיות, שושלות חסידיות נחשבות, אבל הם בעטו בדת והיו "חילונים אדוקים", ורצו להגן על ילדיהם מפני חשיפה לדת היהודית, אבל, כמו שאמר חזן "רצינו לגדל אפיקורסים, וגידלנו עמי ארצות" (עמ' 223).

אני לא הצלחתי להסיק אם ענברי מלגלג על הקיבוצים עם ההגזמות שלהם- ועידה שלמה של הקיבוץ הארצי הוקדשה לשאלה הנכבדה, האם לאפשר לחברים לקבל קומקום חשמלי לחדרים שלהם. או שהוא דווקא מכבד ומזכיר לנו את העובדה שהקיבוצים היו אלה שעמדו בחזית, בכל החזיתות, יישבו את הארץ כדי לקבוע עובדות לקראת החלטת החלוקה ואיישו את הפלמ"ח והצבא הצעיר.

מה שאפשר לומר בסיכומו של דבר הוא, שבחיי לא ברור באיזה נס קמה כאן מדינה יהודית, אבל היא קמה בדם ואש ותימרות עשן, והיא קמה על חלומות שלפעמים סתרו זה את זה, והיא קמה על מציאות קשה ובלתי אפשרית, וככה היא גם ממשיכה.

דבר אחד שפגם בעיני בספר, הוא היעדר כל ציון של תאריכים. מפורטים אירועים היסטוריים ואין שום תאריך, כביכול הסופר יוצא מהנחה שלכולנו ברור מתי קרו הדברים שהוא מספר עליהם, ולא כך הדבר. 

ומילה אחרונה על הכריכה. במילה אחת- נהדרת. פשוט יפהפייה, ומעבירה את המסר של הספר.