המורה

 המורה – פרנק מק'קורט

הוצאת מטר, 290 עמ'

 

פרנק מק'קורט נולד בברוקלין להורים מהגרים מאירלנד, המשפחה עברה לאירלנד שם הוא גדל ולבסוף חזר לאמריקה. במשך שלושים שנה הוא עבד כמורה בבתי ספר תיכוניים ציבוריים בניו יורק. על כך הוא כתב את הספר.

המילים שכתב ב"פתח דבר" מתארות את מעמדם של מורים בארה"ב ואשר (למרבה הצער) לא שונה במאומה ממעמדם בישראל:

    "באמריקה מעריכים ומתגמלים רופאים, עורכי דין, גנרלים, שחקנים,
    אנשי טלוויזיה ופוליטיקאים. לא מורים. ההוראה היא המעמד הנמוך 
    ביותר מבין המקצועות החופשיים. אומרים להם איזה יופי שיש לכם
    כל כך הרבה חופשות. מדברים עליהם בהתנשאות.."

מורה בתיכון מתנסה פחות בממש ללמד על פי תכנית הלימודים (לדוגמא בספרות), והרבה יותר בלהשליט סדר בכיתה, בלטפל בבקשות אישור ליציאה לשירותים, בניסיונות להשיג את תשומת הלב של בני עשרה רדופי הורמונים, שנכנסים לכיתה בסערה, מפטפטים, צוחקים, או הולכים מכות. אלו בתי ספר ציבוריים, כלומר אלה שמלמדים את הדור הבא של עובדי כפיים. אלו לא בתי הספר שאליהם צריך להגיש מועמדות, ושהתלמיד יודע היטב שעליו להקשיב ולהשקיע בלימודים כדי שיוכל להתקבל לאחת מהאוניברסיטאות היוקרתיות מליגת הקיסוס.

אז איך מורה מתגבר על תנאי הוראה מאוד לא אופטימליים? איך הוא יוכל לגרום לתלמידים לרצות להקשיב, לרצות ללמוד, לפתוח לעצמם אפשרויות אחרות לעתיד שאיננו כולל עבודה בנמל או בפקידות?

מק'קורט עושה דברים ממש לא "לפי הספר". הוא מאלתר, מתנסה, לומד איך להיות מורה תוך כדי תנועה. הוא מספר לתלמידיו על ילדותו, על בית הספר הקתולי באירלנד (לא תענוג), על נעוריו ועל היסטוריית העבודות שלו עד שהגיע להוראה. הוא מספר לנו על מחשבותיו, על ניסיונותיו, על התהליך שעובר מורה שמנסה כל מיני דרכים יצירתיות כדי לעורר עניין בתלמידיו, כדי לעורר בהם חשיבה וחקירה ושאלות.

וזה מרתק ואישי ונוגע ומצחיק, הכול בו בזמן.