והכלה סגרה את הדלת – רונית מטלון
כתר,
130 עמ'
כריכה
אחורית:
שעות
אחדות לפני חתונתה מסתגרת מַרגי בחדר השינה של אמה ומודיעה מבעד לדלת הנעולה שהיא
"לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". בזמן הקצר שנותר עד שיגיעו האורחים
לאולם האירועים, כולם מנסים להבין למה ולשכנע את מרגי לצאת מהחדר: חתנה המיועד
מתִי והוריו, נדיה אמה, סבתה ובן דודה אילן. האם מישהו מהם יצליח לדבר על לבה
ולגרום לה לפתוח את הדלת?
סקירה:
ספר
קטן, 130 עמ', כריכה קשה ויפהפיה, ו-וואו אחד גדול, שצריך לתרגם אותו למילים כדי שעוד
אנשים ירצו לקרוא אותו אם טרם קראו.
התדהמה
על הכישרון הנוצץ, שלוקח מילים בעברית, לש אותן ואופה מהן את המאפים הטעימים
והמדויקים ביותר שניתן לעשות בשפה.
הכלה
סגרה את הדלת ומבעד לדלת היא מודיעה: "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא
מתחתנת". ואיננה מדברת. היא לא יוצאת וגם לא מסבירה דבר. אסוציאציה להליך
הגירושים שבו במסגרת האקט הסמלי בבית הדין הרבני ובנוכחות הדיינים, יאמר הגבר
לאשתו "מגורשת, מגורשת, מגורשת", דבר המסמל את סיום הבעלות שלו עליה. אבל כאן הכלה מסיימת (מראש) את הבעלות עליה של החתן המיועד, של כל המשפחה.
היא נסגרת בחדר והיא לא יוצרת עוד קשר עם העולם.
פרט
לדף שבו היא כותבת שיר של לאה גולדברג. וכאן טמון איזה שהוא רמז. השיר על הבן
האובד הופך בידיה של מרגי, הכלה המסתתרת בחדרה ל"שירי הבת האובדת".
איננו
שומעים את הכלה לאורך כל הסיפור, פרט לשיר, שעוד מעט נחזור אליו, אבל אנחנו לומדים
עליה המון, מתוך השיחות של האנשים האחרים שמתקבצים בדירה שמסביב לחדר הנעול. האם
נדיה, בן הדוד אילן, הסבתא - סבתונה, החתן מתי, ההורים של החתן פנינית ואריה. איזה
כישרון מופלא של סופרת שמצליחה בספרון כל כך קטן במעט מילים לשרטט את שבעת האנשים
שבדירה בקווי מתאר קצרים וכל כך מלאים. הזיכרונות של מתי מעלים בפנינו דמות של
אישה יוצאת דופן. ותוך כדי השעות שעוברות, מתי עובר תהליך שבו הוא חוקר את עצמו,
את כלתו, את מערכת היחסים ביניהם. "נתון כולו למרחב חדש ואחר לגמרי שנפער
בתוכו, לתהיות אחרות. האם הוא אוהב את מרגי? באמת אוהב את מרגי? באמת אוהב את מי
שהיא, היא כשלעצמה, בנפרד ממנו, למען עצמה ולא למענו? ("מה זה 'באמת', מה
בכלל 'באמת', תהה)."
באיזה
שהוא שלב, עולה במתי קנאה, לא קנאה למרגי, אלא קנאה במרגי, גם הוא משתוקק "להינעל
מאחורי איזו דלת, להשבית הכול, לשקוע בתוך הסירוב לעולם ולמילותיו של העולם, לצמצם
את כל קיומו לרווח הזה שבין הבל נשימתו לבין אוזן הכר שראשו שוכב עליו." בספר
חדר האמבטיה של ז'אן פיליפ טוסן (הוצאת לוקוס) מסופר על האיש שנשאר בחדר
האמבטיה מהרהר במהות הקיום האנושי ומתבונן בעולם שממשיך לנוע סביבו ללא מטרה
ברורה. שנות הקורונה שינו אותנו, החדירו בנו איזו השתתקות, איזה צורך להימנע
ממירוץ העכברים של עבודה ועיסוקים, לעצור, להאט. הספר נכתב בשנת 2016, הרבה קודם
לקורונה, כמובן, אבל בעיני יש בו משהו שמאד מתחבר לתחושות החדשות האלה של הצורך
לסגור את הדלת בפני העולם הממהר.
אני
חוזרת לשיר של לאה גולדברג שמרגי "העתיקה". איזה קטע יפה ומצחיק ועצוב,
כאשר המשפחה דנה בשיר שמרגי הוציאה מתחת לדלת, "איך אתה אומר שאיזה אחת לאה
גולדנברגר כתבה את זה? זה הכתב של מרגי." ואחר כך
"לא
היא כתבה, לאה גולדברג כתבה ומרגי העתיקה" אמר מתי, תוהה בינו לבין עצמו אם
השימוש בפועל "העתיקה" מדויק במקרה זה. "אף פעם היא לא העתיקה,
מרגי, למה עוד פעם אתה אומר 'העתיקה מלאה'? הכי טובה בכיתה היא הייתה".
אבל
בנוסף לבתים הראשונים שאותם מרגי כותבת על הדף, בלשון נקבה במקום בלשון זכר בשיר
המקורי, בהמשך השיר של לאה גולדברג טמונים רמזים נוספים לסיפור שלנו.
אמרה האחות:
"אני שכחתי".
"אינני זוכר" - אמר האח.
אמרה הכלה:
"אני סלחתי".
אמר האב: "אנכי
לא אסלח".
והאם עמדה בחלון
ושתקה:
הוי, איזו דרך ארכה!
אמרה האחות:
"הסופה מיללת".
"הרוח נושבת". - אמר האח.
אמרה הכלה:
"נעולה הדלת".
אמר האב: "אנכי
לא אפתח".
והאם עמדה ודבר לא
אמרה:
רבון העולם איזו רוח
קרה!
הכלה שבשיר
אומרת "אני סלחתי", בסוף הספר מבקשת סליחה, או כותבת על דף נייר ומציבה
בחלון: "סליחה", היא אומרת. אבל כמה פרקים אחר כך, הסבתא שואלת את החתן-
מתי "למה לא אמרת סליחה למרגי? לא אמרת סליחה" ומתי מבין. אחרי התהליך
של יום שלם שהוא עבר מחוץ לדלת הנעולה, כשהוא נפגש עם המקומות הנסתרים והאפלים שבנפשו,
הדברים שמעולם לא נאמרו, איזה "בעצם" שקינן בתוכו וחיכה לשעתו, שקר
ששיקר לעצמו ושיקר לה.
ולכבוד
סוף הספר, הנה השיר של פיירוז:
פיירוז - אני פוחדת לומר מה שבליבי
https://www.youtube.com/watch?v=K80PFrCsFZI
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה