גנבת הספרים

 גנבת הספרים – מרקוס זוסאק

אופוס, 488 עמ'

 

השנה 1939, גרמניה הנאצית. זהו סיפור על ילדה קטנה, ליזל, שחיה עם משפחה אומנת לאחר שהוריה נלקחו למחנה ריכוז. הם דווקא לא היו יהודים אלא קומוניסטים. אבל כן יש יהודים בסיפור, מן הסתם, אחד מהם מוחבא על ידי ההורים המאמצים במרתף הבית, תוך סיכון משמעותי לכולם.

אני אקדים את המאוחר ואגיד שזה ספר נהדר. הוא כתוב טוב, הוא שונה, הוא מלא בתוכן ומעורר מחשבה, והקריאה בו סוחפת, שזה לא דבר של מה בכך לומר על ספר של כמעט 500 עמודים, ועל תקופה כל כך רעה בהיסטוריה.

הספר רחב היריעה מסופר על ידי המוות, שבניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא דווקא רגיש ומלא חמלה, שואל את עצמו שאלות על בני האדם, ודי לא מרוצה מהעבודה שלו (רק שיש לו בוס קשוח..). למעשה נדמה שבתקופה החשוכה הזו בהיסטוריה ובמדינה המסוימת הזו, כל החמלה כמעט נמצאת דווקא אצל המוות, כפי שניתן לראות כבר בעמוד השני שבו הוא מספר לנו:

"יכולתי להציג את עצמי כראוי, אבל זה לא ממש נחוץ. תכירו אותי די טוב ודי בקרוב על פי קשת רחבה של משתנים. די לומר שבזמן כלשהו אעמוד מעליכם בחביבות רבה ככל האפשר. נשמתכם תהיה בזרועותיי. צבע ייתלה על כתפיי. אשא אתכם משם מעדנות."

הספר תפס אותי ממש מההתחלה, בעמוד הראשון, כשהוא מספר לנו בלי כחל ושרק:

הנה עובדה קטנה

אתם תמותו.

שזה משהו שאנחנו בדר"כ יודעים בראש אבל די מדחיקים ברגש. למרות שאם היינו לוקחים את העובדה הזו ללב, אולי היינו משקיעים יותר אנרגיה ומאמץ להיות בני אדם טובים יותר?

השלב השני שהספר תפס לי את הלב, הוא בעמ' 25 כשהמוות מתאר איך ליזל הילדה תהתה "מתי בדיוק החלו הספרים והמילים לומר לה לא סתם משהו, כי אם הכול. האם כשעיניה נחו בראשונה על החדר ובו מדפים ועוד מדפים מלאים בספרים?"

מי שמכיר אותי יודע שספרים הוא האהבה הראשונה שלי בחיים, כמעט מאז שנולדתי, והכי עקבית (טוב נו הבנות שלי נולדו הרבה אחרי זה חח)

אז הספר הוא גם על זה, על האהבה לספרים, למילה הכתובה. אחד הספרים שהגיעו לידיה של ליזל הקטנה, נכתב על ידי היהודי שמסתתר במרתף של הנס ורוזה הוברמן. אנשים שהכי לא תתארו לעצמכם שיחביאו יהודי במרתף תוך סיכון לחייהם, ומצד שני הכי כן תתארו.

מקס כתב את הספר שלו עבור ליזל על הדפים של "מיין קאמפף" שהוא צבע בצבע לבן כדי שיוכל לכתוב ולצייר על גביהם.

הספר מצליח להאיר פן שפחות מובלט בישראל, של עד כמה לא היה פשוט בגרמניה הנאצית, להיות גרמני שלא רוצה להיות נאצי. שילמו על זה מחירים כבדים, כולל בעצם החיים.

הפרק שבו מסופר על צעדת המוות של היהודים דרך הכפר שבו ליזל מתגוררת אל דכאו, הוא פרק כואב, צורב, שורף, כמעט בלתי ניתן לשאת אותו. למרות שהכול מתואר בניסוח הרגיש הזהיר.

"פניהם הסובלות של אנשים ונשים מרוקנים הושטו אליהם, מתחננים, לאו דווקא לעזרה – הם כבר היו מעבר לכך – אלא להסבר. רק משהו שידכא את הבלבול הזה."

הצורך הנואש בהסבר לרוע האפל שתוקף אנשים שלא עשו כלום פרט לעצם היותם. הצורך הנואש בהסבר שיעשה לנו סדר בראש ובלב למה קורים לנו דברים איומים.