האור שאיבדנו – ג'יל סנטופולו
מודן,
313 עמ'
לוסי
וגייב, שני סטודנטים לספרות באוניברסיטת קולומביה, נפגשו לראשונה ב-11 בספטמבר
2001, כשהם עולים לגג וצופים בנפילת מגדלי התאומים ובקו הרקיע החסר של מנהטן. הם
נקשרים בקשר זוגי עמוק ומלא עוצמות, הן מתוך החיבור של מי שהם, הן מתוך הרגע הכל
כך עצום ומעורר חלחלה של שבירת המציאות המוכרת להם מקודם.
שניהם
שואפים למצוא משמעות לחייהם, לא במנותק כמובן מהדבר שהם חוו. הם מפתחים קריירות
שיאפשרו להם לעשות זאת. אולם, הקריירות שלהם הן בדיוק מה שמפריד ביניהם, גיאוגרפית,
גם אם לא נפשית.
הספר
מהווה שיחה של לוסי אל גייב, שבה היא מזכירה לו, פרק אחרי פרק, את השתלשלות חייהם,
ביחד ובנפרד, את הצמתים שבהן הם יכלו אולי לבחור אחרת, את צמתי הפגישות ביניהם.
הספר
שזור בתיאורים של ניו יורק (שתמיד מצטלמת טוב בסרטים ובסדרות טלויזיה או נקראת טוב
בספרים), וכן באירועים שמתרחשים במקומות שונים בעולם, לרבות (כן!) ישראל, עזה
(הספר נכתב בשנת 2017).
על פי
הציטוט בכריכה הקדמית, הניו יורק פוסט ציין שמדובר ב"רומן אלגנטי", ואני
מסכימה איתו. זה רומן, זה אלגנטי, זה כתוב טוב. ההגדרה של ספר בסוגת ה'רומן' פעמים
רבות מייצרת אצלי איזה אנטי כזה, של הוי, נו, עוד ספר שמתעלם מהחיים האמיתיים.
הגיבור השרירי פוגש את הנערה היפהפיה, וכאלה. אל דאגה, זה לא המצב כאן.
הספר
חוקר את נבכי נפשם של הגיבורים, מה קורה כשהאהבה אינה מספיקה כי בני האדם צריכים
גם להרגיש שהם מממשים את עצמם? מה קורה בחיי נישואים גם כשיש אהבה, אבל הרי תמיד
בחיבור בין שני בני אדם, יש, ובכן, שני בני אדם, ששונים זה מזו, ויש להם את
הרצונות שלהם והשריטות הנפשיות שלהם, והפחדים והחסרונות כמו גם התכונות היפות
שלהם.
בכל זה
נוגעת סנטופולו ביד רגישה במילים שנוגעות ללב ובעדינות שמסתמכת על האינטליגנציה של
הקוראת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה